כל שנה יש מילה שהופכת לכל כך שחוקה ונעשה בה שימוש לרעה, בעיקר במרחבים נשיים ברשת, עד שהיא מאבדת לחלוטין את המשמעות שלה בעיניי. אם

אני לא צובעת את השיער שלי, אין לי תוספות. לא הגדלתי את השפתיים שלי, לא הקטנתי את האף. לא פיסלתי את עצמות הלחיים, לא הסרתי

בעוד דגש רב בהריון מכוון לאזור הגוף והשינויים הפיזיולוגיים – אני מבקשת למקד את הזרקור לענייני הנפש. כי הגוף השתנה, זה נכון, באופן מהותי אפילו

ציצים מעולם לא היו אישיו בחיים שלי. כלומר הם תמיד היו שם, כבעלת חזה בקאפ C אבל מעולם לא היוו שיקול, מעולם לא השפיעו על

נשים סבירות והגיוניות: "בצילומי ההכרזה שלי אני רוצה להיראות כמו פייה" אני: "בצילומי ההכרזה שלי אני רוצה להיראות כמו אמא באייטיז בבריה"מ". אנחנו עוד נדבר

את ההשראה לפוסט הזה לקחתי מאחת היוצרות האהובות עליי ביוטיוב, האנה וויטון, אשר לפני כמה חודשים ענתה על סקר בקוסמופוליטן שעוסק בשאלה הנצחית "כמה את

לפני כשבוע ביקשתי ברשתות החברתיות לקחת זמן לעצמי. הסיבה לכך מאחורי הקלעים, הייתה שאלו היו הימים האחרונים של כלבתי האהובה פרי בעולם וזו הייתה תקופה

במציאות של היום, עם המגיפה והמפה הפוליטית בארץ – אני מרגישה שאנחנו משמיעים דיעות יותר מתמיד. למעשה, לפעמים אני מסיימת את היום עם כאב ראש

כמה מכן מרגישות שיש לכן דחף מיני נמוך ומרגישות מודעות לגבי זה? אשמות? חושבות שזה הופך אתכן לנשים לא טובות מספיק לבני הזוג שלכן? מה

אחד הדברים שהבחנתי בהם, זה שנשים חולות מיד מקבלות את התווית "גיבורות". על פניו זה נשמע מחזק ומעצים בתקופה מורכבת של התמודדות עם מחלה, אבל

האינטרקציה שלי איתכן, עם הקול גירלז, אלו שעוקבות אחר התוכן שלי ואחר המסרים שלי – לעתים שוברת לי את הלב. למה? כי בממוצע אחת ליום

זו לא מקריות שבחרתי לפתוח את השנה החדשה במגזין עם פוסט על ניטראליות מחשבתית. עוד לפני שנצלול לעומק המושג אספר שזו גישת החיים שעזרה לי

אחת הסיבות שבגללן אנחנו חוששות להיות פמיניסטיות, היא שאנחנו חוששות לאמץ את המטרה הזו בגלל פמיניסטיות אחרות. זו תופעה שנקראית "משטור טונים" והיא אומרת שלא

את עולם הפורנו גיליתי, כמו הרבה א.נשים – בגיל צעיר למדי. תמיד הרגיש לי שמשהו לא לגמרי תקין בצפייה במה שמתחולל לי על המסך והיום

מצחיק שאני שואלת "מה את יודעת על רצפת האגן שלך?", כשבפועל, אני עצמי ידעתי מעט מאוד בנושא  – לפחות עד שהתחלתי לחקור אותו באופן פעיל

הדרך שלי לפמיניזם הייתה הכל חוץ ממובהקת. למעשה, במשך שנים, על אף שבעצם נהגתי כפמיניסטית לכל דבר – הייתי משוכנעת שאני קול גירל, לא כמו

לורה מאלווי היא תיאורטיקנית בריטית שבשנת 1975 יצרה את המונח "The Male Gaze" או "המבט הזכרי". התיאורות שלה קושרות בין המדיה, לבין פסיכולוגיה ופנימיניזם וטענתה

תראו, עבודת המחקר לפוסט הזה הייתה מורכבת, מאתגרת. לא פשוטה. יחד עם זאת, לקחתי על עצמי את המשימה, כי זו חלק מהמחויבות שלי, כלפיכן: לבדוק

במשך שנים חוויתי את עצמי כאדם כועס. גדלתי בבית שבו כעס נשי קיבל ביטוי מאוד מובהק והנחתי שגם אני נועדתי להתמודד עם הרגשות שלי בצורה

בכל פעם שהעליתי את המושג "גסלייטינג" באינסטגרם, נתקלתי בתגובות כל כך חזקות שהייתי חייבת להקדיש לזה פוסט שלם. אני לחלוטין מאמינה שכולנו עברנו בשלב כזה