שנת 2014 הייתה סוג של ראי או לפחות סימן לבאות בכל הנוגע לשנה המחרידה שהיא 2020: זו השנה שבה נרשמה התפרצות של אבולה, זו השנה שבה טראמפ רמז שהוא עשוי לרוץ לנשיאות וזו השנה שבה מייקל בראון, טינאייג'ר אפרו-אמריקאי נרצח על ידי שוטר לבן במיזורי. הסימנים היו שם והיה צורך בשינוי מורגש, מה שמסביר מדוע באותה שנה נולדה תרבות ה"גירל בוס".
בניסיון לתת קונטרה להגמוניה הגברית והלבנה, עלתה לכותרות סופיה אמרוסו, יזמית שיצרה במו ידיה אימפריה כלכלית של אופנה אותה התחילה בסלון ביתה, עם חנות באיביי שבה סחרה פריטי יד שניה אשר אותם שדרגה ומכרה ברווח. "נסטי גאל" הוא לא רק מותג האופנה המהירה שייסדה, אלא הפך סמל לתחילת המאבק שעיקרו הוא כזה: אולי לא נצליח להסיר גברים לבנים מעמדות הכוח שלהם, אבל לכל הפחות נוכל להחדיר לעמדות הכוח הללו גם נשים, כדי שיעשו את השינוי מבפנים.
באותה שנה היא כתבה את ספר העזרה העצמית "גירל בוס" שהפך לרב מכר והצטרף לספר הפופולארי "Lean In" של שריל סנברג. שני הספרים הוכיחו לנו שקריירה עצמאית מצליחה לנשים זה בעצם אקטיביזם לכל דבר ועניין: המירוץ שלהן אחר כוח ושליטה יכול גם להתפרש בתור רדיפה אחר צדק ושיוויון, ככל שהן יטיבו לסלול לעצמן את הדרך – כך הן גם יסללו אותה עבור נשים הנמצאות בעמדות מוחלשות מהן.
לאמרוסו היה ממש ויז'ן בכל הנוגע לשילוב נשים בממסד ובהתאם לכך, במקביל לאתר "נסטי גאל" היא הקימה גם את חברת המדיה הנושאת את שם הספר – "גירל בוס" ויצרה תחת שמה מרצ'נדייז, פודקאסט, כנסים ובהמשך אפילו תוכנית בנטפליקס שמבוססת על סיפור חייה ושרדה עונה אחת ויחידה. הסיבה שבגללה התוכנית לא האריכה חיים אגב, היא כי אמרוסו עצמה נאלצה לפרוש מתפקידה בתור מנכ"לית "נסטי גאל" לאחר שעדויות על תפקוד לוקה בחסר, מתעלל ומפלה החלו לצוץ ולהטיל ספק בכישוריה הניהוליים. החברה הגיעה בסופו של דבר לפשיטת רגל ונקנתה על ידי BOOHOO, אחד התאגידים הבעייתיים ביותר בעולם האופנה כיום, תאגיד שידוע לשמצה ככזה שלא מקפיד על תנאי שכר בסיסיים בקרב העובדים שלו באירופה ובמזרח הרחוק.
גם מחברת "גירל בוס" עצמה אמרוסו התפטרה יחד עם רוב הצוות שלה עקב הנזקים הכלכליים מהקורונה לדבריה, אבל ניתן להניח שכשלים ניהוליים היו מעורבים גם שם. העזיבה הזו היא יותר מכל סימבולית, כי היא מסמלת את ההתפוררות הסופית לא רק של המותג שבנתה, אלא של התנועה והקונספט בכלל, התפוררות אימפריית הגירל בוס.
אני והגירל בוס שבי
בשנת 2014 כשאמרוסו רק הוציאה לראשונה את הספר שלה, הייתי שכירה בתפקיד ניהולי באתר תוכן נחשק בתחום החתונות. זו הפעם היחידה בחיי שבה הייתי שכירה והייתי מרוצה למדי מהמצב הנתון, בוודאי נינוחה יותר בהשוואה לעצמאית שהייתי עד אז. בסוף שנת 2015, הרוח התחילה לנשוב בכיוון אחר והחלטתי לעזוב את התפקיד שלי לטובת חיי העצמאות. אז גם הגיע לידיי הספר של אמרוסו ואין ספק שהוא היה מאוד סימבולי עבורי ועבור צומת הדרכים המקצועית שבה מצאתי את עצמי.
לא הייתה לי אפשרות לשחזר את סיפור הסינדרלה של אמרוסו אבל בהחלט הייתה לי אפשרות לשחזר את הגישה שלה וזה בדיוק מה שעשיתי. יצאתי לעצמאות בטוחה בעצמי וכשהתברר שזה לא הביא לי הצלחה עסקית מסחררת, אימצתי את גישת ה- Fake it till' you make it. כך או כך, היה לי ברור שאני אשת עסקים עצמתית ועצמאית, אז בין אם זה יקרה באופן אורגני ובין אם לא – היה לי ברור שזה צריך לקרות, כי זו מי שאני.
אבל מה שקרה זה שהתחושה הרומנטית שהייתה לי סביב הגירל בוס התחילה להתפוגג והטלתי ספק בהלך הרוח שאיתו נכנסתי לעסק שלי. הסרתי את כל המנייארות ושיקולי האגו, התכנסתי לתוך עצמי והחלטתי להתחיל מחדש – בלי תיאורים מפוארים. הרגשתי שברגע שהרחקתי את עצמי מהנרטיב לפיו אני חייבת להיות גירל בוס מצליחה, גם העסק שלי נבנה מחדש וחזר להיות הגיוני בעיניי.
הסדקים שהתגלו באימפריית נסטי גאל והגירל בוס, אצלי למעשה התגלו עוד לפני כן ומאז נמנעתי מתארים במינוי עצמי ובכלל, שאלתי את עצמי מה עומד מאחורי פנטזיית היזמות שלי ושל נשים כל כך רבות ברשת. האם אני פועלת לפי צו מצפוני ולבי או לפי איך שאני חושבת שאני צריכה להתנהל כאישה עצמאית כדי להוכיח את מעמדי?
ואז הגיעה שנת 2020
בשנת 2020 נראה שכל העולם אמר מספיק: לאור גילוי הגזענות, האבטלה, מקרי המוות והמגיפה המתפשטת – ספרי עזרה עצמית בנושא קריירה פשוט לא מספקים כמו בעבר. פתאום היה ברור ה- Hustle הנשי, כלומר הרצון הזה לעשות כסף ולהגיע לעמדת כוח, הוא בסופו של דבר אותו מנגנון של קפיטליזם נצלני שנבנה מחדש על ידי נשים ומדובר באותה היררכיית כוח שבנו גברים לבנים לאורך השנים – הפעם אצל נשים.
כדי שתיאוריית הגירל בוס תתממש, כלומר כדי שנשים בעמדות כוח יסללו את הדרך לנשים בעמדות מוחלשות יותר – הן צריכות להיות מוסריות יותר מגברים, במיוחד בהסתכלות על שליטה, כוח וכסף. זה אומר שנשים כאלה צריכות להיות לא רק מונעות על ידי רצון להצליח באופן עצמאי אלא רצון ליצור שינוי משמעותי גם עבור נשים אחרות והמציאות הוכיחה שלא כך הם פני הדברים.
בחודשים האחרונים אחרי שעלתה מחדש לכותרות תנועת ה- Black Lives Matter, ראינו גל עצום של פיטורים מתפקידי מפתח. המכנה המשותף שלהם? נשים לבנות, מרקע פריבלגי שנאלצו להתפטר לאחר שהתברר שהן מנהלות סביבת עבודה רעילה, בריונית, מפלה וגזענית. זה קרה ב- Ban.do עם ג'ן גוטץ', ב- Man Repeller עם ליאנדרה מדין (שאמנם לא התפטרה מתפקידה אך "לקחה צעד אחורה"), ב- אדידס, כשמנהלת משאבי האנוש קארן פארקין התפטרה עקב גילוי גזענות, בחברת המזוודות AWAY, כשהמנכ"לית סטאף קורי נאלצה להתפטר עקב גישת ניהול בריונית ובשנת 2017 בחברת THINX, כשמייסדת המותג נאלצה להתפטר עקב האשמות של הטרדות מיניות שאותן הכחישה בתוקף. הרשימה נמשכת עוד ועוד ועוד (ייאמר שיש בה כמובן גברים, אך גם כמות מדאיגה של נשים לבנות) אבל בבסיסה עומדת אותה פרקטיקה מוכרת.
אז מה זה מוכיח? שנשים הן בסופו של דבר אנשים וככאלה, הן מונעות על ידי תמריצים חיוביים כמו כוח, כסף, השפעה ופריבלגיות. לטעון שנשים וגברים שונים לחלוטין זה מזה בהיבטים המוסריים ולכן מוטב להציב נשים בפסגה הוכח כמהלך שלא בהכרח תרם לתיאוריית הגירל בוס אלא להיפך: הנשים שהוזכרו ועוד נשים רבות שהתבקשו להתפטר מתפקידן, התעמרו בעובדות שלהן כדי לפלס את דרכן למעלה.
הבעיה שלי עם גירל בוס
הבעיה שלי עם תרבות הגירל בוס ועם שיח היזמות כפי שהוא כיום, זה שלא מדברים במה זה כרוך. לא מדברים על כך שכדי להקים עסק צריך כסף, לא מדברים על היתרון שיש לאנשים שבאים מרקע כלכלי מבוסס או כאלה שיש להן בן זוג עובד, לא מדברים על ההבדל בין להקים עסק כשיש במשק הבית משכורת קבועה לבין הקמת עסק כשאת רווקה ונטולת גב כלכלי.
הבעיה שלי עם תרבות הגירל בוס היא שלא מדברים על מספרים או לפחות לא על אחוזים. לא מדברים על כמה מיסים משלמים, כמה כסף זה מצריך לנהל עסק, ממתי עסק הופך להיות ריווחי? איך מנהלים את הפיננסים של העסק? אומרים לנו שלהיות עצמאית זה מורכב, אבל זה נשאר ברמת הססמאות כי זה תמיד מגובה באמירות נוקבות על כמה להיות עצמאית זה מספק וכמה חשוב זה לרתום את הכישורים ואת היכולות שלנו למען עצמנו.
הבעיה שלי עם תרבות הגירל בוס, זה שהיא דוחקת הצידה לחלוטין שכירות, כמו מנסה לומר שהן לא מספיק יצירתיות, נועזות, יזמיות. תרבות הגירל בוס שמה את העצמאות ואת הקמת העסק במעמד גבוה יותר, כאשר כל שאר העבודות ובחירות החיים נמצאות מתחתיה וזאת מבלי להתחשב בענייני ביקוש והיצע, מבלי להתחשב בכמה רווי השוק שאליו נכנסת העצמאית החדשה, מבלי להתייחס לכמות המשאבים שצריך להשקיע בהקמת עסק ומאיפה בעצם משיגים אותם?
תרבות הגירל בוס מקדשת עצמאות ברמה שהנה, אם את עצמאית, את חלק מהקהילה שלנו – את יזמית, את גירל בוס, ברכות! אבל מה בעצם זה אומר? האם ייתכן שהפנטזיה הזו מונעת מנשים רבות למצוא עבודה מבוססת ובטוחה כשכירות משום שמספרים לנו שלהיות עצמאית זה נכון יותר, חשוב יותר, מעצים יותר מאשר לקבל תלוש משכורת? ולמה בעצם לקבל תלוש משכורת קבוע ממעסיק או מעסיקה הפך להיות דבר נחות יותר? למה שכירות מודרות בדרך כלל מהשיח על יצירתיות, יזמות, מנהיגות – תכונות שבהחלט נדרשות גם במקום עבודה שבו אינך הבוסית של עצמך?
הבעיה שלי עם הגירל בוס זה שכאשר מדברים איתנו על עסק צדדי, על Side hustle, על דרך טובה להרוויח כסף מהצד – בדרך כלל משמיטים את העובדה שהרבה מהמקומות שמעודדים תרבות עבודה כזו הם MLM ותרמיות פירמידה. לראייה, הפייסבוק עמוס לעייפה בנשים שמנסות לרתום נשים נוספות כדי להרוויח הכנסה פאסיבית מבלי לצאת מהבית.
הבעיה העיקרית שלי עם גירל בוס זה שמדובר בנרטיב. זה לא תמיד פרקטי, זה לא תמיד פוגש את מבחן המציאות ולכן זה לא תמיד מטיב עמנו. כעצמאית וכפמיניסטית, הייתי שמחה אם היו מפסיקים להצמיד לנו את הטייטלים האלה במסווה של "הגדרות מעצימות" ופשוט מאפשרים לנו להיות, לחקור את הדרך שלנו ולבחור מה שמתאים לנו. העסק שלי ימשיך לשגשג גם אם לא אגדיר את עצמי כיזמית, הערך שלי כאדם לא ייפגע אם אחליט לסגור את העסק כדי לרתום את היכולות שלי לטובת גוף אחר.
כשיצאתי לעצמאות בפעם השניה בחיי, הבטחתי לעצמי שלעולם לא אחזור להיות שכירה אי פעם שוב. עם השנים, הבנתי שזה הנרטיב שמדבר מתוכי ואז הוספתי להצהרה הזו דיסקליימר הכרחי: לעולם לא אחזור להיות שכירה, אלא אם כן זה יתאים לי.
לפוסט הזה יש 12 תגובות
פוסט מעולה.
תודה לובה
פוסט מצויין!! תודה רבה
פוסט מצוין.
גם לי תמיד הפריע התדמית של "החלום האמריקאי" של איש./ה שבנה/בנתה את עצמו/ה מאפס כי זה בעצם מנציח מדיניות מפלה, קפיטליסטית ושוביניסטית. אנשים מוחלשים מקבלים את מצבם כנתון כי מוכרים להם שאם הם באמת ירצו גם הם יצליחו. אשליה מושלמת שמתעלמת מכך שמוביליות חברתית כמעט לא קיימת ושבעולם שלנו עדיין, מגדר, צבע עור, לאום, גב כלכלי ועוד מסלילים אותנו לא פחות משאיפות ובחירות. דווקא ההבנה שהחיים לא הוגנים ולא נולדנו שווים, יכולה לתמרץ אותנו ליצור עולם צודק יותר.
מאוד הזדהיתי גם אם הבעייה בהגדרת יזמות כמימוש יחיד להצלחה בקריירה. ממש לאחרונה עמדתי בפני צומת דרכים ושקלתי האם לצאת לעצמאות והבנתי שלא. זה לא בשבילי. אני לא פחות חכמה, חרוצה או מקצועית מאחרות. פשוט זקוקה יותר ליציבות וודאות לגבי הפרנסה שלי כי ככה אני בנויה. יש יותר מדרך נכונה אחת לחיות.
מדויק.
מעולה! קראתי גם בספר של רייצ׳ל הוליס על הזוית של – עצם המונח גירל בוס, בעייתי (ולא בהכרח קלטנו את זה בהתחלה כי זה נשמע ככ מגניב) אבל מה זה גירל בוס? למה זה ״ילדה/נערה״ ולמה זה לא פשוט בוס? מה זה משנה מאיזה מין או מגדר
כן, זה גם טייטל מאוד ספציפי ולא כוללני שתמיד מתייחס לנשים בצבע עור מסוים ומרקע מסוים
אהבתי! הגירל בוס תמיד התכתב לי עם הנרטיב האמריקאי. אנשים שהם כלום הופכים בין לילה. למליונרים וההשלכה הזאת שמכאן כל אחד יכול. אז נכון, נשים רוצות לשבור את תקרת הזכוכית, ומרביתנו לא נשב בתפקידי מפתח, נשאיר את עצמינו בצד המרצה של המשווה ואין ספק שלהיות בוסית של עצמך זו תחושה מספקת. אבל מצד שני, מספרת על עצמי – כשפגשתי לראשונה את התנועה הזו היה לי ברור שאני רוצה לקחת בה חלק. אחרי חודש של הסתכלות וקריאה הבנתי שזה לא בשבילי. אני לא בן אדם של רוטינת בוקר שכוללת אימון ושייק, אני לא בן אדם שכותבת מטרות כל ערב. אני כן בן אדם שחי בחיים דינמיים, מפרחים, נדרש ממני המון בחיים האלה, ואני דורשת מעצמי לא מעט. להכניס את עצמי לאיזה סטנדרט שמישהי קבעה- לא מה שחסר לי כרגע.
התזה שלך לגבי נשים אנושיות היא לגמרי מעניינת. מזכירה לי את הראיון עם דר' סדצקי, כשכולם נשמעים אסרטיבים, היא נשעמת קשוחה. איפה עובר הגבול הזה בין אישה עוצמתית, לאישה חצופה? בין אישה עוצמתית לאישה קשוחה? בין אישה עצמאית לאישה שמאמצת את המודל הגברי בטענה שזו הדרך האולטימנטיבית לעלות למעלה? ואיפה אני בתוך זה? אשפוט אותה? אפרגן לה?
אני חושבת שהדבר היחיד שצריך לחזק אצל נשים, זה את הביטחון שלהן, להיות כל מה שהן רוצות, ולבנות עולמות בתוך כל סיטואתיה שהן נמצאות. בלי טרנדים, בלי ססמאות, סטנדרטים, קופסאות. והכי משמח אותי פוסט כזה שמנער טוב טוב את הטרנד הזה שכמה שהוא ככביכול דוחף להעצמה, ככה הוא גם יכול להיות הרסני כלפי נשים מדהימות.
אני גם סולדת מהעובדה שמציגים את זה שהכל תלוי בך, זה גם קפיטליזם במיטבו: תעבדי יותר תשיגי יותר, תוך שמתעלמים לחלוטין מרקע כלכלי קיים
בתור שכירה אני לגמרי יכולה לעיתים להרגיש שאני מודרת או שאין לי מקום בכלל לנהל שיח על יזמות, עצמאות, הגדלת ראש, עסקים ורווחיות.
כי זה לא מתחבר יפה עם הנרטיב של להיות גירל בוס, כשאת לא הבוס.
אני סופר גירל בוס בעבודה השכירה שלי, כשאני תורמת ומקדמת את הארגון שאני עובדת בו, גם אם הוא לא בבעלותי.
אפשר לקחת לדוגמה עסקים משפחתיים שמישהי עובדת שם כשכירה, אבל נותנת את נשמתה כדי לקדם אותם, ולהמשיך את המורשת.
מעבר לכך ממש אהבתי את הרעיון של "פשוט לתת לנו להיות".
עצם היותנו מנהלות אורח חיים פשוט, רגיל ובנאלי (רחמנא ליצלן) כמו שגברים מצליחים לנהל בלי שהסביבה תחשוב שזה שונה וחריג, או תצפה מאיתנו לגדולות פשוט שווה יותר מכל קונספט פמיניסטי כלשהוא.
"הרצון הזה לעשות כסף ולהגיע לעמדת כוח, הוא בסופו של דבר אותו מנגנון של קפיטליזם נצלני שנבנה מחדש על ידי נשים ומדובר באותה היררכיית כוח שבנו גברים לבנים לאורך השנים – הפעם אצל נשים. "
סליחה אבל הרצון להרוויח כסף הוא אנושי לחלוטין וכך גם "תאוות בצע" שהיא רגש אנושי נפוץ אצל כול בני האדם ללא שום הבדל של גזע, מין, מגדר, לאום ודת.
בסוף יש מתמטיקה (פיננסית) מאד פשוטה וברורה בת אלפי שנים, לכול עסק יש הוצאות והכנסות ושורת רווח נקי (אריתמטיקה פשוטה), השאיפה של כול בעל/ת עסק בכול מקום על פני הגלובוס היא לצמצם את ההוצאות ולהגדיל את ההכנסות כדי להגדיל את שורת הרווח. ככה זה כבר אלפי שנים.
אני מסכימה איתך שלהיות יזמת או עצמאית זה לא לכולן וכך גם להיות שכירה. בכלל אני מאד בעד להתנסות ולהחליט ללא שום לחץ מהסביבה.
איך אני אוהבת לשמור לי את הפוסטים שלך לסופש!
לדעתי,הבוס גירל זו ממש לא מהפכה מאחר וחלקן משתמשות באותן שיטות ניצול של קבוצות חלשות ומוחלשות כולל נשים לכן המסר הוא לא של העצמה נשית אלא העצמה אישית של ״ וואוו אני עשיתי את זה״…ולכן לא שינו את הסדר הקיים..ולא שינו את השיטה.
ולגבי העצמאיות כמי שהיתה בשני העולמות, זו בחירה אישית לגמרי ולהפוך את זה למסר העצמה נשית זו שגיאה כי מה שמתאים לי לא מתאים לאחרות.
ואם את רוצה להעביר מסר של העצמה נשית זה סבבה לספר את סיפורך האישי אבל יומרני לספר שאת משנה את הסדר הקיים..
ושבת שלום?
את מדהימה לובה