האינטרקציה שלי איתכן, עם הקול גירלז, אלו שעוקבות אחר התוכן שלי ואחר המסרים שלי – לעתים שוברת לי את הלב. למה? כי בממוצע אחת ליום או יומיים, כשאחת מכן כותבת לי בפרטי – היא פותחת או מסיימת את הפנייה ב"טוב, חפרתי" או "סליחה על ההפרעה". אני משתדלת לתקן אתכן, כי אני יודעת שלנו אין מנגנון תיקון כזה בעצמנו (ואסביר בהמשך גם למה) ואומרת לכן: לא חפרת, את לא מפריעה. אחרי הכל, אם הפנייה נעשתה בפורום המיועד לכך, ברשת חברתית שאנחנו אמורות לתקשר בה – למה שתתנצלו בפניי על עצם הפנייה? או על אורך הפנייה?
אם תשימו לב, התוכן שלי לא בדיוק קצר וקולע: הפוסטים שלי ארוכים, כמות הסטוריז שלי משמעותית, אני מעלה המון תוכן, להרבה פלטפורמות – ואני עושה את זה שנים מבלי להתנצל. למה? כי אני מאמינה בתוכן שלי, אני עומדת מאחוריו. אני לא חושבת שזה תפקידי להתאים את עצמי לחוויית המשתמש ולסבלנות של כל אחת ואחת מהקוראות שלי. אני חושבת שהתוכן שלי קודם כל צריך להיות נאמן לי ולבטא אותי.
למה אנחנו מתנצלות?
מחקרים גילו שגברים ונשים מתנצלים באותם אחוזים עבור מקרים שלדעתם הם עשו טעות או היו לא בסדר, אלא שנשים בממוצע תופסות הרבה יותר מקרים כאלה ולכן בממוצע מתנצלות הרבה יותר. יש לכך כמה סיבות:
+ מלמדים אותנו מילדות באמצעות מסרים גלויים וסמויים שאנחנו יכולות להיות אסרטיביות אבל לא יותר מדי, העיקר שזה לא יעבור בצורה כועסת או תקיפה מדי. העולם מפחד מנשים כועסות, זוכרות?מה הכעס שלנו אומר עלינו?
+ באופן כללי, תמיד מלמדים אותנו להתאים את עצמנו לסביבה ולטפל באחרים. כשאנחנו מתנצלות כל הזמן על הדברים שאנחנו אומרות, גם כשאובייקטיבית אין על מה להתנצל, אנחנו מוודאות שאנחנו בסדר עם כולם ולא פוגעות באף אחד.
+ מלמדים אותנו לתפוס כמה שפחות מקום בעולם וזה מה שאנחנו מלמדות את עצמנו לעשות. אנחנו עושות את זה בפנייה לאחרים ("סליחה על האורך", "חפרתי"), לפעמים אנחנו עושות את זה גם במדיות ובפלטפורמות ששייכות לנו (כמה פעמים ראיתן אישה מתנצלת על אורך הפוסטים, הסטטוסים, הסטוריז, הטקסטים שלה על כך שהם ארוכים מדי?).
+ יש לנו מנגנון מפותח של ביקורתיות עצמית, שגורם לנו לבקר את הפעולות שלנו, את ההחלטות שלנו וגם את הרגשות שלנו. המנגנון הזה נועד לוודא שאנחנו לא עוברות כ"יותר מדי".
+ אנחנו מאמינות שהדרך שלנו להקרין אמפתיה היא על ידי כך שאנחנו כל הזמן מבטלות את עצמנו ולא מבטאות את עצמנו בצורה ישירה או בוטה יתר על המידה, כי אין לדעת במי זה יפגע.
+ בשורה התחתונה: יש הרבה יותר השלכות למילים ולמעשים שלנו מאשר גברים ולכן אנחנו כל הזמן נזהרות במילותנו כדי שלא יקרה מצב שייפרשו את זה בצורה לא נכונה וזה יפגע בנו.
אף אחת לא רוצה להיות בוסית
מילדות מדביקים לנו את המילה "בוסית" כגנאי, זה גורם לנו לוודא שאנחנו לא עוברות מסך או תקשורת פנים מול פנים בצורה נחרצת מדי. אנחנו מוסיפות מילים נחמדות וסובייקטיביות כדי להראות שהגישה שלנו לא ישירה מדי. "סליחה", "לדעתי", "לתחושתי", "הפרעה", "מצטערת" – אלה כולן מילים שנועדו להקטין את הטקסט, להוציא את האוויר מהמפרשים שלו, לנחמד אותו, לוודא שהוא לא אסרטיבי או חלילה אגרסיבי. אנחנו כל הזמן חושבות על האופן שבו אנחנו עוברות ומתקבלות אצל אחרים, גם במחיר שנגמד ונקטין את האמת ואת המקצועיות שלנו.
גם כשאנחנו לא מתנצלות בצורה ישירה, אנחנו מקפידות לעשות שימוש בשפה מעורפלת ולא ברורה. באנגלית קוראים לזה Hedging, כלומר לעשות שימוש במושגים שעשויים להסיר את האחריות שלנו, כדי שלא יוכח שאנחנו טועות. הכוונה למשפטים כמו "אני לא יודעת, אבל…" או "אולי אני טועה", "אני לא מומחית בתחום אבל…", "אני רק רוצה…", "אני בסך הכל…"
כשאנחנו מתנצלות, מקטינות, מגבילות את עצמנו – אנחנו משיגות את התוצאה ההפוכה ומעוררות חשדנות. כשמישהי כותבת לי "סליחה על החפירה", המוח שלי עשוי לסמן את התוכן הזה כארוך ולא רלוונטי, כך שלא יהיה לי חשק לקרוא אותו גם אם הוא רלוונטי וענייני להפליא. כשאנחנו מתנצלות כל הזמן, זה מסמן לצד השני שיש על מה להתנצל ועשינו משהו לא בסדר, גם אם בסך הכל התכוונו לזה כצורת דיבור ולא פשוטו כמשמעו.
הוציאו מילים מהססות מהלקסיקון
ייקח זמן עד שתוציאו את כל המילים המהססות והמגבילות מהלקסיקון, שהן כל כך מאפיינות את השפה שלנו כנשים אבל בתור התחלה, תוציאו את המילה "סליחה" ו"חפירה" מהלקסיקון וממש תקנו את עצמכן בכל פעם שאתן ניגשות אוטומטית לכתוב או לומר את המילים הללו. נסו לחשוב על מילים אלטרנטיביות שמעריכות את ההאזנה של הצד השני מבלי להתנצל, כמו למשל "תודה על תשומת הלב" או "תודה שהקשבת". תזכירו לעצמכן שאתן יודעות מה אתן עושות, אתן נשות מקצוע טובות, אתן נשים מעניינות. כל דבר שיש לכן לומר מביא ערך לשולחן ולכן אין לכן מה להסס.
יחד עם זאת, תהיו גם מוכנות לחילוקי דיעות. השפה המקטינה והמגבילה הזו בסופו של דבר נועדה להגן על עצמכן מפני חיכוכים ועימותים, למה? היו מוכנות לעמוד על שלכן ואם אכן התברר שטעיתן ועשיתן משהו לא בסדר – אז תתנצלו עם כוונה.
לסיכום, במקום לפזר סליחות בכל מקום גם כשזה ממש לא נדרש, דברו ותפעלו מתוך כוונה.
לפוסט הזה יש 11 תגובות
אוף זה מתסכל כמה שזה נכון. אני עובדת בסטארט אפ קטן שרובו גברי – 85% גברים
אני ממש משתדלת להתנסח בצורה לא מתנצלת אבל מה לעשות מתפלק לי, מבאס שזה קורה.
צפויה לי גם השבוע שיחת דיון על השכר, אני אגיע כמובן עם הכל כתוב ומוכן מראש אבל בוא נאמר שאני צריכה להתאמץ אפילו בפני עצמי לא להיות התנצלותית בניסוח
וואי, דברים כ"כ נכונים, אני מרגישה שתמיד מצפים ממני להיות עדינה ונחמדה, כי זה הרושם שהמראה החיצוני שלי משדר.
וברגעים בהם אני מבינה שאין מנוס מלשים את הדברים על השולחן באסרטיביות, אני מקבלת תגובות של "חשבנו את עדינה, מאיפה החוצפה הזאת הגיעה?" או "הופה תראו את הבחורה הזאת.." וזה הופך להיות מביך, למה כי אמרתי את מה שהיה צריך מזמן להיאמר? כי יותר נחמד כשאני עדינה ומנומסת?
בסופו של דבר גם אחרי התגובות האלו אני חושבת שהעריכו אותי יותר, הבינו שהאופי שלי נשאר כמו שהוא, עדין ומנומס, אם כי אני לא יסמנית של אף אחד ולא יערבבו אותי.
(סליחה על האורך?!)
תודה רבה על הפוסט החשוב הזה, את כל כך צודקת.
ותמר – מבינה את התסכול של. לא יודעת האם זה מנחם אבל עבדתי בסביבות עבודה נשיות בעיקרן, וסיימתי תואר שני בלימודי נשים ומגדר, וגם בפורומים כאלו של 90 – 100 אחוז נשים, שמתי לב שרוב הנשים נוטות להתנצל או לסייג את דבריהן בכל הזדמנות.
(וגם להציג את עצמן רק בשם פרטי, או כ"אמא של", אבל זה כבר נושא לפוסט אחר…)
תודה נטלי, מעניין שזה גם ככה בסביבות נשיות.
הלוואי שאת הבת שלי אולי אצליח לחנך קצת אחרת (:
אני מסכימה עם רוב הדברים שכתבת, למעט השימוש ב״לדעתי״. כשאני מקשיבה למישהו שמדבר על משהו בביטחון רב, אני אומרת לעצמי- זו דעתו, זו לא האמת המוחלטת. וכשאני מביעה את דעותיי בעניין כלשהו, אני אוסיף שזאת דעתי, מבחינתי זאת האמת אבל אני מודעת לכך שיש דעות אחרות שלא תואמות את שלי.
דעתי היא שרוב הפעמים נעשה שימוש שלא לצורך במילה "לדעתי" 🙂
יחד עם זאת, אני מסכימה שזה תלוי קונטקסט
מסכימה עם השימוש שלא לצורך. אני עורכת בעיתון וב99% מהמקרים אחתוך את המילה "לדעתי" מהטקסט
דיעות הן מטבען סובייקטיביות, אין צורך להדגיש את זה שוב ושוב.
וואי, דברים כ"כ נכונים, אני מרגישה שתמיד מצפים ממני להיות עדינה ונחמדה, כי זה הרושם שהמראה החיצוני שלי משדר.
וברגעים בהם אני מבינה שאין מנוס מלשים את הדברים על השולחן באסרטיביות, אני מקבלת תגובות של "חשבנו את עדינה, מאיפה החוצפה הזאת הגיעה?" או "הופה תראו את הבחורה הזאת.." וזה הופך להיות מביך, למה כי אמרתי את מה שהיה צריך מזמן להיאמר? כי יותר נחמד כשאני עדינה ומנומסת?
בסופו של דבר גם אחרי התגובות האלו אני חושבת שהעריכו אותי יותר, הבינו שהאופי שלי נשאר כמו שהוא, עדין ומנומס, אם כי אני לא יסמנית של אף אחד ולא יערבבו אותי.
(סליחה על האורך?!)
יש לאיימי שומר קטע מדויק בנושא הזה, מאז שראיתי אותו התחלתי לשים לב לנושא ולנסות לשנות את זה בעצמי
https://vimeo.com/253499468
זה נושא כל כך חשוב לשיח הנשי. אני חשבתי שזה משהו אישי אצלי עד ששמתי לב שעוד נשים מדברות כך. תודה שהעלת זאת למודעות של כולנו
גמר חתימה טובה, יקרה