כל שנה יש מילה שהופכת לכל כך שחוקה ונעשה בה שימוש לרעה, בעיקר במרחבים נשיים ברשת, עד שהיא מאבדת לחלוטין את המשמעות שלה בעיניי. אם בשנים עברו אלה היו המושגים "השראה" ו"מעצימה" שפיזרנו לכל עבר מבלי להבין כבר מה זה אומר מבחינתנו, הרי שהשנה המילה היא "לנרמל". אולי זו שנת הקורונה, אולי זה באופן כללי המקום שהרשתות החברתיות תופסות בחיינו – אבל מרגיש לי שאנחנו, כאנשים שמתקיימים חלק מהזמן במרחבי הרשת, הפכנו לכל כך פריכים ורגישים – עד שהכל צריך לנרמל לנו ולשקף לנו שזה לגיטימי כדי שנקבל אישור להמשיך להיות.
מה בכל זאת ראוי לנרמל?
אל תטעו, יש הרבה מאוד דברים שכדאי וראוי לנרמל. המילה הזו, שמשמעותה להביא למצב הנכון והתקין, נועדה לתת מקום ולתקן עוולות חברתיות שהיו מושתקות במשך שנים. הנרמול הזה, שאני כביכול יוצאת נגדו בפוסט (אבל לא באמת) עשה טוב להרבה מאוד אנשים שקיבלו ומקבלים הכרה ברגשות המודחקים שלהם, בעצמאות שלהם, במיניות שלהם וכו' וכו'. הבעיה היא של"נרמול" יש גבולות מאוד נזילים, כלומר מצד אחד אפשר לנרמל את ההכרה בכך שיש לדוגמה תופעה כמו גסלייטינג בעולם והיא לא תקינה בשום צורה ואפשר לנרמל את זה שהבית שלי מבולגן כי היה לי יום עמוס ולא הספקתי לנקות. ברשת, שניהם יכולים להיות מוגדרים כ"נרמול" תחושות כי אם אדם אחר שיקף לי את המציאות הסובייקטיבית שגם אני חווה כרגע, זה גרם לי להרגיש תקינה וטוב יותר עם עצמי.
אבל האם זה באמת נרמול? האם שיקוף ולו חלקיק מתוך המציאות אמור לגרום לנו להרגיש נורמליות? ולמה מלכתחילה אנחנו מחפשות כל כך את האישור הזה במרחבי האינטרנט? ממה שחוויתי מהריון ואמהות לדוגמה, אני יכולה לומר שכל דבר גורם לנו לתהות האם אנחנו נורמליות ואיפה זה מציב אותנו על הספקטרום: המשקל שאנחנו מעלות בהריון, כמה מוקדם הכנו את החדר של הילד, המוצרים שאנחנו קונות, אפילו גודל הבטן שלנו – כל דבר הוא מקור להשוואה שגורם לנו לשאול "איפה זה פוגש אותי?" וכל דימוי שפוגש אותנו במדויק בנקודה שבה אנחנו מרגישות, מנרמל לנו את החוויה, גם כשזו חוויה סטנדרטית לחלוטין.
בתמונה: סידור מיטה מתוקתק, שהוא חלק כל יום ויום משגרת הבוקר שלי, כי כך אני בוחרת להתחיל את היום וכי זה חשוב לי – בתמונה שצולמה במטרה להעלות לרשת. איך זה קשור לנושא הפוסט? תבינו בהמשך.
האם כך זה צריך להיות?
יש שיגידו, בצדק מסוים יש לומר, שה"נרמול" הזה, גם של דברים קטנים לחלוטין כמו ניקיון הבית או יום מחורבן שלא מסתדר, הוא הכרחי בעולם של דימויים קיצוניים, בעולם הרשתות החברתיות השואף לשקף שלמות עם מינימום תחושות שליליות וחיכוכים. בעוד שאני מסכימה ואפילו מעודדת לא לעקוב אחרי מי שגורם לנו להרגיש רע עם עצמנו, אני גם אומרת דבר כזה: אף אחת ואף אחד לא חייבים לנו את המציאות. כלומר אף אחד ברשת, גם אנשים שאנחנו עוקבים אחריהם ובסך הכל מחבבים אותם – לא חייבים לשקף לנו את המציאות שלהם בכל רגע נתון, או בכלל. אם נחזור שוב לנושא האמהות, אז אף אמא לא באמת חייבת לשקף את העליות והמורדות בהורות שלה אם לא מתאים לה, אם זה לא התוכן שהיא מעוניינת להציף אונליין.
אנחנו יכולות למצוא אמהות ונשים שמדברות את העולם שלנו ואת האתגרים שלנו, זה נכון (ומעולה, כי באינטרנט אפשר למצוא הכל מהכל), אבל אף פעם לא באמת נצליח למצוא נשים שמדברות אותנו במדויק ואנחנו גם לא יכולות לצפות לכך: אנחנו נשים שונות, שמעבדות חוויות בצורה שונה, עם סט כלים שונה ונקודת מוצא שונה, עם מערכת תמיכה שונה ועוד אינספור נקודות שמבדילות בינינו גם אם מביאות אותנו בסופו של דבר לתוצאה דומה.
כולנו מביאות איתנו נרטיב כלשהו אונליין: זה יכול להיות נרטיב שלילי, זה יכול להיות נרטיב שדוגל בשלמות, זה יכול להיות כל דבר באמצע אבל זה לעולם לא יהיה שיקוף אמיתי ומאוזן של המציאות, כי זה תמיד יציג את נקודת מבטו של המספר או מספרת הסיפור ואתן יודעות מה? זה לגמרי בסדר.
מה עלינו לעשות כצרכניות תוכן?
אני מתייחסת לצריכת תוכן בדומה להתייחסות שלי לצריכת מוצרים ואני יוצאת מנקודת הנחה שהאחריות היא עליי כצרכנית: האחריות היא עליי להפעיל חוש ביקורתי בין אם מוצג לי קרם ובין אם מוצגת לי חוויית אמהות. האחריות שלי להבין שכל מסר בעולם הזה הוא סובייקטיבי ומסופר מנקודת מבט מסוימת. האחריות שלי להבין שאני לא רואה את כל האמת, לאו דווקא כי מנסים להסתיר לי אותה או לסלף פרטים – אלא כי המדיום מוגבל בצורה כזו שאני לא יכולה לראות את כולה. לפני עשור+ לא יכולתי לקבל הצצה לחיים של אף אחת אחרת בצורה כל כך נגישה וזמינה, היום אני יכולה לקבל את ההצצה הזו בלחיצת כפתור דרך הסמארטפון ולהיחשף לכל כך הרבה רעיונות, דימויים, אנשים, מחשבות – זה מדהים!
מנגד, אני יכולה לקחת את זה גם למקום של השוואות בלתי פוסקות, לחפש בצימאון אחר מי שתשקף לי את המציאות שלי בפלטפורמה שלא באמת יכולה לשקף אותה ואז לגרום לי להרגיש רע עם עצמי, עם בחירות החיים שלי ואפילו עם האופן שבו הבית שלי נראה, בהנחה שלא הצלחתי למצוא את מבוקשי. האם אפשר להפסיק עם ההשוואות? כנראה שלא, גם אני עושה את זה ושוב, זה יהיה שיקוף לא נכון לומר שאני מעל זה. אבל אז החוש הביקורתי שלי נכנס לפעולה, אני מבינה שאני אדם מסוים ואני לא יכולה לצפות לפגוש את החוויות שלי, את הצרכים שלי, את הרצונות שלי, את סיפור החיים שלי אצל אדם אחר – לכן אני צריכה להיות מסוגלת לפגוש את זה בעצמי ולקבל את האישור הפנימי שאני צריכה לכך שאני בסדר, כל מה שאני מרגישה הוא בסדר, כל מה שאני חווה הוא בסדר.
אז כן, הנימה שעולה מהפוסט הזה היא שלא הכל צריך לנרמל, לפעמים צריך פשוט להתמודד. לא במחיר של לעקוב אחרי אנשים שעושים לנו רע, אבל כן מתוך מקום של לתאם ציפיות: לאו דווקא כלפי משפיענים, זה נכון גם לגבי החברים שלנו בפייסבוק ובאינסטגרם ובעצם כל אדם שאנחנו פוגשות וירטואלית במרחבי האינטרנט. להבין שהחיים שלהם הם החיים שלהם – והם לא חיים אותם כדי לשקף לנו את המציאות שלנו או כדי לגרום לנו להרגיש נורמליים, למעשה, הם לא חייבים לנו שום דבר. מה שהם בוחרים להציג, גם אם הוא לחלוטין מנותק מהמציאות, אפילו שלהם, זו זכותם המלאה ואם לנו זה לא מתאים, גם לנו יש זכות מלאה ללחוץ אנפולואו/ אנפרינד/ מיוט.
אז בואו נשאיר את הנרמול לנושאים שדורשים מקום בסדר היום החברתי ובואו נצא מנקודת הנחה, שלכל אדם יש ימים מחורבנים, לכל אמא ולכל אבא יש תינוק שבוכה חלק מהזמן ברקע, לכל נסיעה מנצנצת לחו"ל יש יום פחות מוצלח שבו דברים הם לא כמו שהם מצטלמים, לכל מסעדה יש מנה פחות מוצלחת ואף קרם לא יתאים ל-100% מאוכלוסיית המשתמשות. בואו נצא מנקודת מבט שהחיים הם לא חד מימדיים, שיכולים להיות רק טובים או רק רעים אלא יש בהם הכל מהכל, בעיקר הרבה רגעים קטנים שאינם מצדיקים תיעוד מיוחד ולכן הם גם לא נמצאים במרחבי האינטרנט ובעיקר- זה לא מעיד שום דבר עלינו.
בתמונה: בגדים שעוד לא סידרנו, עריסה שעוד לא הרכבנו ואמא עייפה מאוד בלוק לא מאוד זוהר, יושבת ליד המיטה וחושבת שבעוד כמה שבועות החיים שלה ייראו לגמרי אחרת. זה גם כן חלק מהמציאות שלי, החלק שאני לא מביאה לרשת בדרך כלל כי זה שלי ולרוב לא בא לי לשתף את זה עם אנשים אחרים.
לפוסט הזה יש 7 תגובות
אני מבקשת לנרמל את העובדה שיש לי שערה אחת בגבה שקופצת למעלה ומסרבת לשכב בסדר מופתי יחד עם אחיותיה. שערה מורדת.
לטיפולך המסור אודה 🙂
מנרמלת לך את השערה, היא נורמלית ואת נורמלית!
אני לא בטוחה מה מקור הביטוי הזה, מהיכרותי שייך לעולם תוכן טיפולי ומתקשרת עבורי בעיקר לאמפתיה לאחר, לנרמל זה לראות מישהו בקושי שלו ולומר לו – התגובה שלך מתאימה למה שאתה עובר. אני לא חושבת שאפשר לדרוש ממישהו לנרמל לך משהו בחיים שלך, אם כי אני מבינה וחווה בעצמי את התסכול מלראות את תצוגת המציאות הכוזבת שהפלטפורמות שופעות בהן. אני חושבת שהפלטפורמות מטפחות את ההשוואות המכאיבות האלו, את חלקנו זה תופס במקומות מאוד נמוכים ואפלים וזה מעלה כעס ומרירות. את צודקת שזה קשור לתיאום ציפיות, אבל כשאתה במקום פגיע זה מעורר בכל מקרה…וזה מצריך לפעמים משאבים שאין כשאתה פגיע.
עבורי זה היה מאוד מוציא מאיזון אחרי הלידה לדוגמא ולקח לי זמן להבין שגלילה רנדומלית באינסטגרם, פעולה שהייתי עושה ללא מחשבה שנייה לפני הלידה הפכה למכאיבה כל-כך.
וכן יש לי ציפייה מיוצרי תוכן להיות אחראים ומאוזנים, אני כן חושבת שזה מייצר קשר "עסקי" טוב יותר ופחות מזיק בכולל.
המילה השנואה עליי היא לדייק, עוד כיבוס מאוס לחומר מה הרצונות שלי בצורה ישירה ולשטח את התהליך הזה
מאחלת לכולנו את הרגישות כלפי עצמנו לא לצרוך תכנים שמכאיבים לנו כשאנחנו גם ככה במקום נמוך ?
מקור הביטוי הוא בכלל ממתמטיקה.
מהנדסים, כלכלנים, סטטיסטיקאים – מנרמלים מספרים כדי להקל על החישוב ולהגיע בקלות ומהר יותר לתוצאות הרצויות.
בפעם הראשונה ששמעתי את הביטוי מחוץ לקורסים בתואר לכלכלה או לעבודה עם אקסל היא בהקשר של נרמול הנקה. אבל נרמול הנקה בציבור וללא כיסוי של השד
אני ממש מבינה את הקו מחשבה שלך… מה ששלנו הוא שלנו מבפהים לטוב ולרע.
עם זאת, יש לי דרך קצת שונה להסתכל על הדברים. בעבר מי שהיה הכי משפיע היו חברות הפרסום והאופנה הגדולות והם קידמו מודל יופי מאוד מסוים, אחרי הרבה שנים, עלתה דרישה מקהל "לנרמול" מגוון רחב של יופי וצורות גוף. היום מי שבעיקר משפיע אלו אנשים פרטיים כמוך באינסטגרם או ברשתות חברתיות אחרות, נכון שהם אנשים פרטיים אבל האם אין איזה אחריות מסוימת בהשפעה של המשפיען או המשפיענית?
אני דווקא חושבת שלנרמל מגוון צורות גוף ואידיאלים של יופי זה ממש חשוב – דווקא בגלל שזה נושא שהתפיסה לגביו נורא צרה.
יש לי בעיה ספציפית עם נרמול נושאים, חוויות, תחושות שהן מלכתחילה נורמליות לחלוטין.
זה יוצר מעין הפוך על הפוך שגורם לנו לחשוב שאלה בעצם תחושות לא נורמליות שמקבלות הכרה רק כשאנשים באינטרנט מתייחסים לזה כמשהו קיים.