אחד המושגים הטרנדיים ביותר בשנים האחרונות הוא "בודי פוזיטיב", מושג שנוצר כהתרסה לאידיאל היופי המערבי ומנסה לקחת מחדש בעלות על מה שנחשב יפה. פעילות ותומכות בודי פוזיטיב אוהבות את המראה שלהן והוא נחשב ליפה בעיניהן – גם אם הוא לא קולע במדויק לסטנדרט היופי הצר שהורגלנו לראות.
בעוד שאני חושבת שזו מגמה נפלאה, אני מודה שאישית, הגישה שלי תמיד הייתה קצת שונה והיא יותר נמצאת על הסקאלה של בודי ניטרליות מאשר בודי פוזיטיב. מה זה אומר? זה אומר שאני לא חושבת שלהיות יפיפיה או חטובה זו אחת מהחובות שלי בעולם ועל התפיסה הזו, מושתתת הגישה שלי כלפי הפנים והגוף שלי.
זה אומר שאני מעריכה את הגוף שלי בזכות מה שהוא, בזכות עצם העובדה שהוא קיים – מבלי להעניק לו ציון לכאן או לשם, גם אם זה ציון חיובי. זה אומר שאני חושבת שיש לי גוף יפה מעצם העובדה שיש לי גוף . זה אומר שהגוף שלי הוא יפה ומדהים מעצם מכלול הפעולות שהוא יודע לבצע וזה מספיק טוב בפני עצמו, שם גם נגמרת ההתעסקות שלי בו.
בימים שבהם אני מרגישה יפה, אני מזדהה יותר עם תנועת הבודי פוזיטיב ומעריכה את ההופעה החיצונית שלי ושל הגוף שלי – וזה בסדר, אבל גם בימים שלא, אני מרגישה ניטרלית לגבי המראה שלי כי אני יודעת שלא מספיק חשוב לי להתעסק בו. אני יודעת שאת ההישגים שלי בחיים, את האנשים שאוהבים אותי, את הדרך שסללתי לעצמי – לא עשיתי בגלל המראה החיצוני שלי אלא בזכות מי שאני. כל זה התאפשר כמובן בזכות העובדה שיש לי גוף פועל שמניע אותי ממקום למקום ומאפשר לי לעסוק במה שאני רוצה.
להיות בודי ניטראלית לא מבקש לבטל את התחושה שאני יפה או מצביע על כך שאין לי שום עניין להרגיש ככה, התחושות שלנו לעצמנו יכולות להשתנות מתקופה לתקופה ואפילו מיום ליום. זה יהיה שקר לומר שלא אכפת לי מהאופן שבו אני נראית ואני לחלוטין מתנהלת מחוץ לסטנדרט היופי כי זה כנראה בלתי אפשרי, אבל הגישה הזו בהחלט מבקשת לצמצם את ההתעסקות באופן שבו אני תופסת את עצמי חיצונית.
אני לא בהכרח מאוהבת בגוף שלי ואני לא כועסת עליו, לא בגלל היבטים חיצוניים ולא בגלל היבטים פנימיים. הקושי שלי להיכנס כרגע להריון לא מעיד על החוזק של הגוף שלי או על הערך שלי כאישה, בדיוק כשם שאני מאמינה שמחלות, זמניות או כרוניות הן לא דרכו של הגוף לבגוד בנו. אלה מכלול דברים שקורים לגוף שלנו במהלך החיים, חלקם מאתגרים ולא פשוטים, אצל חלקנו הרבה יותר מאשר אצל אחרות – והם לא בהכרח מגדירים את מי שאנחנו (גם אם מדובר בחלק מהותי מהחיים שלנו).
אני מכירה בכך שהגוף שלי עושה כל מה שביכולתו כדי להתחזק, להחלים, להילחם – ואני מרגישה סלחנית כלפיו. אני לא מייחסת תכונות אנושיות לגוף שלי אלא מכירה בכך שהוא אורגניזם חי שתמיד נמצא שם עבורי. הוא יודע לעסוק בפעולות מורכבות ומדהימות בכל יום בחיי, בייחוד מתוקף היותי אישה ביולוגית: המחזור, האופן שבו הרחם מכין את עצמו לקליטת הריון, בקליטת הריון האופן שבו הגוף בונה מאפס שיליה, האופן שבו הוא נושא עובר ומספק לו את כל צרכיו עד לרגע שבו הוא יוצא לאוויר העולם. תהליכים מופלאים שמתרחשים בגוף שלנו באופן יומי, חודשי ולאורך החיים גורמים לי להעריך אותו כל פעם מחדש (גם כשהם מכאיבים לי). התהליכים האלה גם מסובכים מאוד ויכולים מטבע הדברים להשתבש – ואני חווה את זה יחד עם הגוף שלי בהבנה וסבלנות.
בודי ניטרליות מול בודי פוזיטיב
בודי ניטרליות, כלומר להעריך את הגוף שלנו מבלי לשים דגש על ההיבט החיצוני, זו שאיפה הרבה יותר הגיונית להרבה נשים שכנראה לא יוכלו להגיע לבודי פוזיטיביות לעולם כי ההבניות הללו מושרשות בהן חזק מדי. כלומר לעבור ממצב שבו הן שונאות את הגוף שלהן לבין מצב שבו הן חושבות שהגוף שלהן הוא יפיפה – זה פער די גדול ואולי ציפיה גדולה מדי (שעלולה ליצור לחץ כבד מדי), אבל אפשר לכל הפחות לעבור ממצב שבו יש שנאה לגוף למצב שבו אנחנו חיות איתו בשלום, מעריכות את עצם קיומו – ומשתחררות מהציפייה לאהוב אותו חיצונית. בודי ניטרליות זה היבט נוסף בעולם הבודי פוזיטיב, שהרי שניהם מקדמים אותה מטרה – להפסיק לשנוא את עצמנו, רק בצורה קצת שונה, מזוויות מעט שונות.
לא מעט הורים מאמצים את גישת הבודי ניטרליות גם בגישה של גידול ילדיהם, כלומר במקום להחמיא לילדות כמה הן יפות, מה שהורים עושים איתנו כילדות בצורה לא מודעת – הם דואגים לטפח את ההישגים ואת תכונות האופי של הילדות, כדי שיצמחו בתקווה לנשים בוגרות שאוחזות בגישה בודי ניטרלית כלפי עצמן לאורך כל חייהן. אני יודעת שבתור ילדה, תמיד סיפרו לי שכתינוקת עד גיל שלושה חודשים הייתי לא נאה, אלא רק מגיל שלושה חודשים והלאה, הפכתי לתינוקת יפה וזה הרגיע את ההורים שלי. זה אומר שגדלתי עם ההבנה שאני צריכה להיות יפה מגיל מאוד צעיר וזה העסיק את ההורים שלי למעשה מהרגע שיצאתי לאוויר העולם. רק כשמסגרתי בצורה שונה מה זה יופי בעייני, הבנתי שאין לי שום חובה להיות יפה פיזית ואין לי שום סיבה להיבהל גם אם אנשים לא חושבים שאני יפה או חטובה מספיק
ניתוק מוחלט מאידיאל היופי?
האופן שבו אני רואה את זה, הניתוק שאני שואפת לקיים מאידיאל היופי, הוא ניתוק שמשחרר אותי מהתעסקות בחיצוניות שלי. שוב, זה לא קורה באופן מוחלט, הרי אני עדיין מסירה שיערות, אני עדיין מתאפרת, אני עדיין עוסקת בפעולות שנסללו עבורי כאישה – אבל אני גם מכירה בכך שאני כנראה לעולם לא אצליח להתנתק מכל הבניה באשר היא ואני חיה עם זה בשלום. יחד עם זאת, אני שואפת לחיות את חיי בצורה שמאפשרת לי להתרכז בפנימיות שלי הרבה יותר מאשר בחיצוניות ושם בודי ניטרליות פוגשת אותי.
בדיוק מהסיבה הזו אני גם מרגישה מאוד בנוח עם עירום ולא נתרעת מעירום של אחרות. בעיניי גוף הוא גוף הוא גוף, היות ואני לא מייחסת לגוף אנושי תכונות אנושיות – אני גם לא חושבת שגוף יכול להיות מפתה או פוגעני, לצד כל מיני תכונות נוספות שנוטים לייחס לגוף שלנו שפשוט מבקש להיות. בודי ניטרליות לא מספקת לי פתרון לכל דילמה שיש לי בחיים לגבי החיצוניות שלי או כל יום רע שבו אני לא מרגישה במיטבי – אבל זו קרקע איתנה שאני תמיד יכולה לעמוד עליה ולהזכיר לעצמי את השווי שלי, גם בלי קשר למראה שלי.
איפה אתן נמצאות על הסקאלה? מתחברות לגישה שלי כלפי חיצוניות?