אחד המושגים הטרנדיים ביותר בשנים האחרונות הוא "בודי פוזיטיב", מושג שנוצר כהתרסה לאידיאל היופי המערבי ומנסה לקחת מחדש בעלות על מה שנחשב יפה. פעילות ותומכות בודי פוזיטיב אוהבות את המראה שלהן והוא נחשב ליפה בעיניהן – גם אם הוא לא קולע במדויק לסטנדרט היופי הצר שהורגלנו לראות.
בעוד שאני חושבת שזו מגמה נפלאה, אני מודה שאישית, הגישה שלי תמיד הייתה קצת שונה והיא יותר נמצאת על הסקאלה של בודי ניטרליות מאשר בודי פוזיטיב. מה זה אומר? זה אומר שאני לא חושבת שלהיות יפיפיה או חטובה זו אחת מהחובות שלי בעולם ועל התפיסה הזו, מושתתת הגישה שלי כלפי הפנים והגוף שלי.
זה אומר שאני מעריכה את הגוף שלי בזכות מה שהוא, בזכות עצם העובדה שהוא קיים – מבלי להעניק לו ציון לכאן או לשם, גם אם זה ציון חיובי. זה אומר שאני חושבת שיש לי גוף יפה מעצם העובדה שיש לי גוף . זה אומר שהגוף שלי הוא יפה ומדהים מעצם מכלול הפעולות שהוא יודע לבצע וזה מספיק טוב בפני עצמו, שם גם נגמרת ההתעסקות שלי בו.
בימים שבהם אני מרגישה יפה, אני מזדהה יותר עם תנועת הבודי פוזיטיב ומעריכה את ההופעה החיצונית שלי ושל הגוף שלי – וזה בסדר, אבל גם בימים שלא, אני מרגישה ניטרלית לגבי המראה שלי כי אני יודעת שלא מספיק חשוב לי להתעסק בו. אני יודעת שאת ההישגים שלי בחיים, את האנשים שאוהבים אותי, את הדרך שסללתי לעצמי – לא עשיתי בגלל המראה החיצוני שלי אלא בזכות מי שאני. כל זה התאפשר כמובן בזכות העובדה שיש לי גוף פועל שמניע אותי ממקום למקום ומאפשר לי לעסוק במה שאני רוצה.
להיות בודי ניטראלית לא מבקש לבטל את התחושה שאני יפה או מצביע על כך שאין לי שום עניין להרגיש ככה, התחושות שלנו לעצמנו יכולות להשתנות מתקופה לתקופה ואפילו מיום ליום. זה יהיה שקר לומר שלא אכפת לי מהאופן שבו אני נראית ואני לחלוטין מתנהלת מחוץ לסטנדרט היופי כי זה כנראה בלתי אפשרי, אבל הגישה הזו בהחלט מבקשת לצמצם את ההתעסקות באופן שבו אני תופסת את עצמי חיצונית.
אני לא בהכרח מאוהבת בגוף שלי ואני לא כועסת עליו, לא בגלל היבטים חיצוניים ולא בגלל היבטים פנימיים. הקושי שלי להיכנס כרגע להריון לא מעיד על החוזק של הגוף שלי או על הערך שלי כאישה, בדיוק כשם שאני מאמינה שמחלות, זמניות או כרוניות הן לא דרכו של הגוף לבגוד בנו. אלה מכלול דברים שקורים לגוף שלנו במהלך החיים, חלקם מאתגרים ולא פשוטים, אצל חלקנו הרבה יותר מאשר אצל אחרות – והם לא בהכרח מגדירים את מי שאנחנו (גם אם מדובר בחלק מהותי מהחיים שלנו).
אני מכירה בכך שהגוף שלי עושה כל מה שביכולתו כדי להתחזק, להחלים, להילחם – ואני מרגישה סלחנית כלפיו. אני לא מייחסת תכונות אנושיות לגוף שלי אלא מכירה בכך שהוא אורגניזם חי שתמיד נמצא שם עבורי. הוא יודע לעסוק בפעולות מורכבות ומדהימות בכל יום בחיי, בייחוד מתוקף היותי אישה ביולוגית: המחזור, האופן שבו הרחם מכין את עצמו לקליטת הריון, בקליטת הריון האופן שבו הגוף בונה מאפס שיליה, האופן שבו הוא נושא עובר ומספק לו את כל צרכיו עד לרגע שבו הוא יוצא לאוויר העולם. תהליכים מופלאים שמתרחשים בגוף שלנו באופן יומי, חודשי ולאורך החיים גורמים לי להעריך אותו כל פעם מחדש (גם כשהם מכאיבים לי). התהליכים האלה גם מסובכים מאוד ויכולים מטבע הדברים להשתבש – ואני חווה את זה יחד עם הגוף שלי בהבנה וסבלנות.
בודי ניטרליות מול בודי פוזיטיב
בודי ניטרליות, כלומר להעריך את הגוף שלנו מבלי לשים דגש על ההיבט החיצוני, זו שאיפה הרבה יותר הגיונית להרבה נשים שכנראה לא יוכלו להגיע לבודי פוזיטיביות לעולם כי ההבניות הללו מושרשות בהן חזק מדי. כלומר לעבור ממצב שבו הן שונאות את הגוף שלהן לבין מצב שבו הן חושבות שהגוף שלהן הוא יפיפה – זה פער די גדול ואולי ציפיה גדולה מדי (שעלולה ליצור לחץ כבד מדי), אבל אפשר לכל הפחות לעבור ממצב שבו יש שנאה לגוף למצב שבו אנחנו חיות איתו בשלום, מעריכות את עצם קיומו – ומשתחררות מהציפייה לאהוב אותו חיצונית. בודי ניטרליות זה היבט נוסף בעולם הבודי פוזיטיב, שהרי שניהם מקדמים אותה מטרה – להפסיק לשנוא את עצמנו, רק בצורה קצת שונה, מזוויות מעט שונות.
לא מעט הורים מאמצים את גישת הבודי ניטרליות גם בגישה של גידול ילדיהם, כלומר במקום להחמיא לילדות כמה הן יפות, מה שהורים עושים איתנו כילדות בצורה לא מודעת – הם דואגים לטפח את ההישגים ואת תכונות האופי של הילדות, כדי שיצמחו בתקווה לנשים בוגרות שאוחזות בגישה בודי ניטרלית כלפי עצמן לאורך כל חייהן. אני יודעת שבתור ילדה, תמיד סיפרו לי שכתינוקת עד גיל שלושה חודשים הייתי לא נאה, אלא רק מגיל שלושה חודשים והלאה, הפכתי לתינוקת יפה וזה הרגיע את ההורים שלי. זה אומר שגדלתי עם ההבנה שאני צריכה להיות יפה מגיל מאוד צעיר וזה העסיק את ההורים שלי למעשה מהרגע שיצאתי לאוויר העולם. רק כשמסגרתי בצורה שונה מה זה יופי בעייני, הבנתי שאין לי שום חובה להיות יפה פיזית ואין לי שום סיבה להיבהל גם אם אנשים לא חושבים שאני יפה או חטובה מספיק
ניתוק מוחלט מאידיאל היופי?
האופן שבו אני רואה את זה, הניתוק שאני שואפת לקיים מאידיאל היופי, הוא ניתוק שמשחרר אותי מהתעסקות בחיצוניות שלי. שוב, זה לא קורה באופן מוחלט, הרי אני עדיין מסירה שיערות, אני עדיין מתאפרת, אני עדיין עוסקת בפעולות שנסללו עבורי כאישה – אבל אני גם מכירה בכך שאני כנראה לעולם לא אצליח להתנתק מכל הבניה באשר היא ואני חיה עם זה בשלום. יחד עם זאת, אני שואפת לחיות את חיי בצורה שמאפשרת לי להתרכז בפנימיות שלי הרבה יותר מאשר בחיצוניות ושם בודי ניטרליות פוגשת אותי.
בדיוק מהסיבה הזו אני גם מרגישה מאוד בנוח עם עירום ולא נתרעת מעירום של אחרות. בעיניי גוף הוא גוף הוא גוף, היות ואני לא מייחסת לגוף אנושי תכונות אנושיות – אני גם לא חושבת שגוף יכול להיות מפתה או פוגעני, לצד כל מיני תכונות נוספות שנוטים לייחס לגוף שלנו שפשוט מבקש להיות. בודי ניטרליות לא מספקת לי פתרון לכל דילמה שיש לי בחיים לגבי החיצוניות שלי או כל יום רע שבו אני לא מרגישה במיטבי – אבל זו קרקע איתנה שאני תמיד יכולה לעמוד עליה ולהזכיר לעצמי את השווי שלי, גם בלי קשר למראה שלי.
איפה אתן נמצאות על הסקאלה? מתחברות לגישה שלי כלפי חיצוניות?
לפוסט הזה יש 8 תגובות
מדהים, אני קוראת ומרגישה שאני שומעת את מה שאני אומרת לכולם כבר שנים. אנשים תמיד חשבו שאני מדברת בחוסר ביטחון עצמי כשאני אומרת שדווקא ההבנה שאני לא יפה הייתה משחררת בשבילי. לא יפה, לא מכוערת, פשוט אני. בחורה עם כישורים רבים, לב טוב וערכים, שלמראה שלה חלק מאוד קטן בחייה. ממש כמו שכתבת, אני גם תמיד אומרת שכל מה שהשגתי בחיים השגתי ללא קשר למראה ולכן אם אשמין, אתקמט או סתם המראה שלי ישתנה, זה לא יגרום לי לאבד את כל היקר לי: המשפחה שבניתי, הקריירה, החברים ויתר הקשרים החברתיים. יש משהו מאוד לא חיובי ומכיל בדרישה לאהוב תמיד את המראה שלנו ולחשוב שאנחנו יפהפיות. לא כולן יפות כמו שלא כולן טובות במתימטיקה. לקבל את עצמנו לא אומר להשלות את עצמנו, אלא להשלים אם מה דיש ומה שאין. אז לא כולן יפות, אבל כל אחת מושלמת כפי שהיא נוצרה ולכל אחת יש חוזקות שהיא יכולה למנף.
זה מושרש כל כך עמוק אצלנו שזו חובתנו להיות יפות, שזה בלתי נתפס לאחרים שזה לא מספיק חשוב לנו
זה מושרש כי זה טבע האשה. אנחנו לא גברים, אנחנו נשים, וזה היופי. היופי שונה מאחת לאחת, והוא כולל את כולי, לא רק את הגוף שלי. אבל, עדיין, ההתעסקות עם המראה החיצוני מעצימה אותי ובפירוש ממלאת אותי בהשראה, מוטיבציה יומית וכיף עם עצמי. כשאני מטפחת את עצמי אני מועצמת. וזו מתנה שקיבלנו כנשים
נגע בי במיוחד מה שכתבת על הורות. אמא שלי תמיד מאד מתייחסת למראה החיצוני שלי, לרוב לחיוב אבל גם היו לא מעט פעמים שהיא העירה דברים לשלילה. והיא לעולם לא תבין שעצם ההתייחסות, גם אם היא חיובית, מעיקה עליי. כי אני תמיד במבחן. עד היום אני מתאפרת לפני שאני רואה אותה כי אני יודעת שהיא תתייחס למראה החיצוני שלי, ואם לא, אני מצפה לזה ותוהה למה היא לא.
בקיצור, הלוואי שאצליח להשתחרר מזה כאמא. בינתיים עוד אין לי בת, אבל זה נראה לי כל כך חשוב לעבוד על עצמי לא להיות שם – לא לטובה ולא לרעה.
אפרת, אני מאוד מתחברת למה שאת אומרת. אמא שלי יחסית לא מאוד ביקורתית, אבל באמת כל הערה שלה מעיקה עלי. יש לי בת קטנה בת שנתיים וכבר עכשיו אני דואגת מהמסרים שאני מחדירה לה, במודע ולא במודע. אודה ואתוודה: אני ובן זוגי אומרים לה המון שהיא יפה. קשה לי מאוד להמנע מזה, זה כמו מילות חיבה בשבילי. אבל איזה מסר המילים האלה מעבירות לה ולבנות לאמהות אחרות?
זה באמת אתגר ואשמח לשמוע איך אמהות אחרות מתמודדות עם זה.
אני חושבת שזה נהדר שאת אומרת לה שהיא יפה.אבא שלי תמיד אמר לי את זה ולכן גדלתי עם בטחון עצמי. לא שחשבתי תמיד שאני יפה אבל זה החדיר בי הכרה מוצקה שאיך שאני נראית זה ממש בסדר
זה פוסט מאד חשוב ויש עוד הרבה מה להגיד בנושא. נגעת בנושאים של דימוי גוף, של היכרות עם הגוף, של מה הגוף יכול לעשות וזאת לצד חינוך ואפילו מסרים הוריים לא מודעים. זה באמת מאד חשוב. הייתי מוסיפה לנושא הזה (בהזדמנות, כי כמובן שקצרה היריעה פה 🙂 ) כתיבה גם על הנושא של חיים עם "בודי ניטרליות" ועבודה על דימוי גוף וחמלה כלפי הגוף, גם כאשר לאדם ולגוף יש נכות או מגבלה. גם במצב הזה – של גוף שלא *בהכרח* יכול לעשות הכל – מדובר בגוף של אותה אישה, עם היתרונות והחסרונות שלו, היכולת לגלות חמלה עצמית כלפיו וללמוד איך להתגבר על המגבלות שלו. בקיצור, פוסט חשוב מאד. מאד
נושא כל כך מעניין, שמעסיק אותי הרבה מאוד. הסביבה שלנו- הורים, משפחה, אינסטגרם, מרגיש שהכל סובב סביב יופי, נראות והמלחמה התמידית להראות תמיד צעירים ויפים. אני עוד מעט בת 30 ואני עובדת על עצמי מאוד קשה לאהוב את עצמי עם הקמטים שהצטרפו, ועם המראה העייף מההורות. הרדיפה אחרי השלמות החיצונית עושה כל כך רע. ובאמת אני מנסה להדגיש לעצמי, לסביבה שלי, לבת שלי, לבעלי, שמה שחשוב זה הבפנים, ולא החוץ. זה גורם לי לחשוב הרבה פעמים מה יהיה עם הבת שלי שעכשיו בת שנתיים. שאם העולם עכשיו כל כך מקדש את הנראות ואת המראה הפלסטי אז מה יהיה עוד כמה עשרות שנים- האם המגמה הזאת רק תתגבר? או שזה יתמתן? מאוד מדאיג, ומעוות.