השלמתי עם העובדה שטיפוס אתלטי אני כנראה כבר לא אהיה בגלגול הזה לפני די הרבה זמן. גם בתקופות שבהן שקלתי יותר וגם בתקופות שבהן שקלתי פחות, התעמלות גופנית מעולם לא הייתי חלק מהאג'נדה שלי. הכי הרבה זמן שהצלחתי להתאמן בקביעות הייתה לפני כמה שנים כשהיה לי מנוי של 18 חודשים לסטודיו סי ובאמת הצלחתי להתמיד בו, לפחות רוב הזמן.
השנים חלפו, היו לי עוד כמה אפיזודות כושר גופני קצרות מאוד מאז אבל פעילות גופנית מעולם לא הפכה לחלק מסדר היום או השבוע שלי. תאמינו לי שניסיתי: ריקוד על עמוד, ריקוד עם חישוק, זומבה, הליכות ויוגה. נכון, לא ניסיתי את כל הפעילויות הקיימות בספקטרום אבל ניסיתי מספיק מהן כדי להבין שאולי המשפט "ליהנות מכושר גופני זה בסך הכל עניין של מציאת סוג הספורט שמתאים לך" לא באמת תופס לגביי.
אין לי שאיפה להיות חטובה יותר
אין לי פנטזיה לגבי הגוף שאני רוצה שיהיה לי, אין לי משקל יעד שאני רוצה להגיע אליו. אני בכנות יכולה לומר שזה לא מעניין אותי ולא מעסיק אותי בשום צורה. היות וזה הטריגר המרכזי של רוב הנשים שאני מכירה שבחרו לעסוק בפעילות גופנית, תמיד הרגשתי שזה חלף מעל ראשי ולא חשתי שום צורך לעסוק בפעילות הזו כדי לממש שאיפות שממילא לא קיימות אצלי.
אלא שאז נוצרה תנועת הבודי פוזיטיב, שהיא תנועה נפלאה בכל כך הרבה רמות . התנועה הזו גם מנרמלת פעילות גופנית לא רק כאקט של הרזיה – אלא גם אקט של ביטחון עצמי, אהבת הגוף שלך ואפילו חיזוק הבריאות המנטאלית. שם כבר מצאתי את עצמי נאבקת: פתאום הסטוריז והפיד שלי באינסטגרם מלא בכל מיני מודלים פיזיים שזה דבר אדיר בפני עצמו, אך נדמה שכולן עוסקות בפעילות גופנית כלשהי שנועדה לחזק את עוצמת הגוף שלהן.
אני צופה בתוכן הזה ונפעמת מצד אחד אבל גם מרגישה חסרת ביטחון מצד שני. אם אני לא עוסקת בפעילות גופנית, האם אני לא מספיק אוהבת את הגוף שלי? האם אני חלשה מדי? פתאום מצאתי צורך להזיז את הגוף מתוך חשש להיתפס קודם כל בעיניי עצמי אך גם בעיניי אחרות – כעצלנית. פתאום התחלתי לתהות מה יעלה בגורלו של הגוף שלי בעתיד, בייחוד מאחר שלא בורכתי בגנטיקה מהשורה הראשונה. האם הוא יחזיק מעמד? ומה אם ביום מן הימים אקרוס כי אני לא מתחזקת רוטינה קפדנית כמו זו של כל כך הרבה נשים שאחריהן אני עוקבת?
גלוריפיקציה של כושר גופני?
אז בניגוד לכל מה שמספרים, לא תמיד אני מרגישה בשיאי תוך כדי אימון ולא תמיד אני מרגישה טוב אחר כך. לפעמים אני מרגישה מחוזקת מהאקט ולפעמים לא. לפעמים אני שמחה שיצאתי מאזור הנוחות שלי ולפעמים לא. לפעמים אני מצליחה להיות מרוכזת כל כולי באימון ולפעמים ממש לא. תחושת ה"היי" הזו שמתארים אחרי אימון לא תמיד נוכחת אצלי וזה בעיקר גורם לי לתהות מה לא בסדר בי.
תוסיפו לכך את העובדה שבמשך הרבה מאוד זמן סבלתי מחרדות חברתיות בסיטואציות כאלה שבהן צריך להתאמן בחדר עם כמה אנשים. זה בפני עצמו גרם לי תמיד לרצות לבטל כל שיעור ברגע האחרון והפך את ההגעה לכל שיעור למאבק מתמשך עם עצמי ועם החששות שלי. היום קצת פחות קשה לי עם זה אבל אני עדיין לא נהנית מזה ואני בטח לא נהנית מזה מספיק כדי להצדיק כלכלית שיעורים פרטיים.
לאור כל הנאמר אני כמובן מעריכה ואפילו מעריצה נשים שמצליחות לשמור על רוטינת אימונים קבועה, יחד עם זאת, אני מרגישה שתנועת הבודי פוסיטיב והאהבה העצמית גם מכתיבה לנו איך עלינו להתייחס לגוף שלנו. זה בעייתי, כי זה עדיין מציב בעיניי תנאים לגבי האופן שבו אני צריכה לאהוב את עצמי, במקום לקבל את עצמי כפי שאני – לא אתלטית בעליל. פתאום זה הפך לסטנדרט למתוח את הגבולות הפיזיים שלנו כדי ליהנות מגוף, נפש וראש מאוזנים יותר כאשר בפועל אני מרגישה כל דבר חוץ ממאוזנת, כשפעילות גופנית עולה שוב על הפרק.
אני רוצה להרגיש מועצמת מפעילות גופנית, בייחוד מבעד לתיאור חוויותן של נשים המקפידות על זה כדרך חיים, אבל בפועל אני מרגישה בדיוק להיפך: העובדה שאני לא מצליחה להתמיד בשגרת אימונים גורמת לי להרגיש קטנה מאוד.
היי יוגה
ליוגה הגעתי לאחרונה מתוך המחשבה שזה יהיה ההיפך המוחלט מכל מה שתיארתי כאן. שמעתי בכמה הזדמנויות נשים שסיפרו עד כמה היוגה הצילה את חייהן מנטאלית וברמה הנפשית – ושזה לא ממש פרופר ספורט, אז החלטתי שזה שווה ניסיון. נרשמתי לחודש, סיימתי את החודש הזה, המיקום קרוב אליי, המדריכה נהדרת, כמות המשתתפות לא חנוקה מדי ואני? לא יודעת. Meh.
היו שיעורים שבהם שמחתי שבאתי וקרו מקרים כבר במהלך החודש הראשון שמצאתי את עצמי נגררת אליהם בכוח. היו ימים שבהם חשבתי במשך שעות כמה לא מתחשק לי ללכת לשיעור שמחכה לי בסוף היום וזה גרם לי לסטרס, מה שבוודאי יוגה לא אמורה לעשות. אני מכירה את עצמי מספיק טוב כדי לדעת שהמוטיבציה שלי להמשיך ללכת היא כבר אפסית, לא כי יש בעיה עם הקונספט, אלא כי זו מי שאני.
החלטתי לנסות גם פילאטיס מכשירים מתוך תקווה נואשת שאולי פתאום אמצא שיעור שיישנה את האופי שלי לחלוטין, אבל אני מניחה שגם שם לא צפוי תהליך של גילוי מפתיע אלא עוד מאותו דבר. כשדיווחתי על הניסיון שלי לעשות יוגה, תיבת המסרים שלי הייתה מוצפת בנשים נפלאות שעודדו אותי להמשיך כי יוגה זה דבר נפלא ובאמת רציתי להתרגש יחד איתן אבל ההתלהבות שלי סביב הנושא לא באמת אותנטית.
השורה התחתונה היא שאין לי שורה תחתונה: אני לא מתנגדת לכושר גופני מן הסתם ובטוחה שזה יכול להיות דבר נפלא למי שזה מתאים לה (והייתי כאמור שמחה להיות אחת כזו). אני מנסה בינתיים להמשיך במסע הזה למצוא פעילות שתתחבב עליי למרות שאני סקפטית, כי כרגע אני לא מאפשרת לעצמי להודות שזה בסדר לא לאהוב ספורט וזה לא סימן לכך שאני עצלנית או משהו פגום בי.
איך אתן מרגישות לגבי פעילות גופנית? והאם יש עוד כמוני בקהל שלא מתחברות לזה ויהי מה?
לפוסט הזה יש 18 תגובות
אני כל כך מתחברת למה שאת אומרת, הלוואי ואהבתי לעשות ספורט. לגבי יוגה לוקח המון זמן באמת לאהוב אותה, יכולה להמליץ על ערוץ היוטיוב yoga with adrine שהוא מושלם לתירגול ביתי לבד
גם אני!!
ניסיתי יוגה, על שלל זרמיה, עם חברות שנשבעות שהמדריכה שלהן היא הכי בעולם, לא התחברתי.
הספורט היחיד שאי פעם התמדתי בו היה רכיבה על סוסים וגם אז כל פעם ביליתי יום שלם בלשכנע את עצמי לא לבטל את השיעור
אני כל כך מזדהה!
אני גוררת איתי תחושת אשמה כבר שנים לגבי ה"פדלאיות" שלי, ומאוד מתחברת לחרדה שאת מתארת לגבי להתאמן עם עוד אנשים. זה תמיד גורם לי לתחושת תחרותיות, ורצון להיות טובה יותר ממי שסביבי, מה שכמובן מוביל למבוכה לגבי כמה אני חלשה וגרועה (בהחלט לא תחושות חיוביות ומחזקות…).
לכן, בניסיון לפתור את הבעיה הזו, התחלתי לעשות יוגה לבד בבית- קניתי מזרן שווה באליאקספרס, ואני מתרגלת מול ערוץ היוטיוב של yoga with adriene (כמו שכבר המליצו מעלי)
אמנם זה דורש קצת יותר משמעת עצמית, אבל העובדה שאני יכולה לבחור מתי וכמה לתרגל, בלי לצאת מהבית, ממש עוזרת לי להתמיד ומונעת אשמה.
בקיצור- מומלץ!
המשפט הזה, לפיו כביכול פשוט עוד לא מצאתי את תחום הספורט שיתאים לי ולכן אני לא אוהבת להתעמל – לא, לא עובד אצלי לא אוהבת להתארגן לשיעור חיטוב לא אוהבת להסתובב במכון כושר ולא אוהבת לצאת לרוץ ברחוב. תמיד תוהה תוך כדי הפעילות כמה זמן עוד נשאר ומתי אלך הביתה כבר. הדבר היחיד בו התמדתי לאורך זמן היה פילאטיס מכשירים, זה היה לי די כיף רוב הזמן וראיתי איך הגוף שלי מתחזק. הייתי שנה בסטודיו ואז עברתי דירה, וכבר מעל שנה יש לי במשימות לחפש סטודיו במקום החדש. לא, לא קרה עדיין.
אני מזדהה עם כל מילה. מתאמנת כבר חצי שנה ורבות הפעמים שבהן התעסקתי בכך שמחכה לי אימון בהמשך השבוע. אני חושבת שבסופו של דבר אני שבעת רצון מהידיעה שהקמתי את עצמי ועשיתי משהו טוב בשביל הגוף שלי – למרות שזה לא תמיד מרגיש ככה.
וואו, ממש מזדהה. בואו נודה על האמת, ספורט זה לא כיף. להזיע זה לא כיף, להתאמץ זה לא כיף. יוגה או פילאטיס בכלל איכסה (אם קשה לי לפחות אני רוצה מדריכה שתכיר במצוקה שלי ולא תדבר ברוגע על נשימות. ושלא לדבר על ההשפלה שנשים שמבוגרות ממני ב 40 שנה מצליחות לעשות תרגילים שאני לא). שחיה אני סה"כ אוהבת והצלחתי בעבר להתמיד שנה וחצי אבל זה רק כי הבריכה הייתה מטר מהדירה הקודמת והייתי רשומה לקבוצה בימים ושעות קבועים. המחשבה לעלות על האוטו, ללבוש בגד ים, לשחות ואז לגרור את עצמי הביתה מלאה בכלור או חלילה להתקלח במקלחת ציבורית, איכס אחד גדול. רגע, בעצם אני כבר עושה את זה בשיעורי שחיית תינוקות, אז מה ההבדל בין זה לבין לשחות בעצמי? אה כן, ההבדל הוא שאני שונאת ספורט!
וואו, סוף סוף פוסט כנה
כתבת את מה שהרבה לא מעזות, גם אני בול כמוך לא אוהבת , לא מתחברת לספורט
מה שלא ניסיתי , לא התחברתי/התמדתי/אהבתי
וזה לגמרי בסדר לא לאהוב, כן גם אם את חייבת להוריד במשקל!!!
לא מבינה למה צריך לסבול?
אז נכון תמיד מעדיפה להגיע ממקום למקום ברגל ולא באוטו, תמיד עולה ברגל במקום מעלית שלוש ארבע קומות גג
בעבודה משתדלת להיות פעילה ופחות לשבת
וזהו וזה בסדר ככה טוב לי הכי בעולם
אז תודה לך על פוסט מכיל ומכבד
וואו ממש הזדהיתי, פוסט כל כך חשוב וכנה ומעצים. שמדבר הרבה על גמישות מחשבתית לגבי איך לאהוב את הגוף שלנו ואין דרך אחת! הספורט שאני הכי מתחברת אליו הוא יוגה, ובזמנים שתרגלתי עברתי בדיוק מה שתיארת. לא תמיד זה בא טוב ולפעמים ההפך. אני רואה את יוגה כמסע שהוא גם מנטלי וגם פיזי כלומר באיזה שהוא שלב הגוף נענה לתרגול וממש מתחיל לבקש את זה אבל זה לא הוקוס פוקוס לאף אחד ובטח לא למי שיש לה אישיו עם פעילות גופנית (כמוני ומגיל צעיר) אבל אני דווקא מתחברת לזה מהמקומות שציינת של חיזוק הגוף ואהבה אליו. ו
כאילו כתבת אותי. שמחה לדעת שאני לא לבד ❤️
אני מבינה את התחושות שלך אבל יכולה להעיד שאם תצאי מגבולות 'חדר כושר' תמצאי הרבה תחומי התעמלות מרתקים שלפחות עבורי עזרו להתמיד כבר שנים כאשר המטרה העיקרית שלי היא להתפתח ביכולות ולא לרזות )למרות שהסייד אפקט מעולה ? פה(
לדוגמה: קרקס ?, התעמלות קרקע, אקרובטיקה , אוירית, איגרוף, אימוני תנועה בשיטת עידו פורטל
❤תמשיכי לנסות עד שתתאהבי
ורק תרוויחי בריאות וחוזק של עצמות ושרירים שזה יבטיח לך כניסה טובה לגיל השלישי ?
כמו שכתבתי – ניסיתי ולא התחברתי
הזכרת לי את הפעם שמשום מה חשבתי שספינינג יכול להיות נחמד… חמש דקות לתוך המוזיקה האלקטרונית החושך עם הפלאשים של אורות מעדונים ברחתי משם כל עוד נפשי בי (העמדתי פנים שיש לי טלפון חשוב)
הרבה שנים הגדרתי את עצמי כשונאת ספורט וכל דבר שכרוך בזה והתרחקתי מזה כמו מאש.
היום ספורט זו התרפיה שלי. בין כל השגרה העמוסה, הלימודים, העבודה- יש את השעה הזו ביום שאני מקדישה לעצמי, לגוף שלי ובזמן הזה אני מתעסקת רק בעצמי.
והגוף שלי מודה לי, הוא חזק יותר ויציב יותר וגמיש יותר.
אני כן חושבת שצריך להכניס ספורט לשגרת החיים, כי מה לעשות שאורח החיים היושבני שלנו היום מנוון לנו את הגוף ואז מתחילות כל הבעיות (דלקות, חולשות, כאבי גב, כאבי צוואר, you name it)
אני חושבת גם שיש המון משקל למדריך/מאמן מעבר לסוג האימון עצמו- אז הייתי דווקא מחפשת אחר האדם הזה ולא אחר אימון כזה או אחר (:
לובלוב !!!! אז את מתחילה יוגה?? קבוע? בכל מקרה הכי חשוב זה למצוא מה שאת הכי פחות סובלת ועם הזמן את תתאהבי בזה… ברגע שרואים תוצאות זה בא.
הרבה שנים עשיתי ספורט בטירוף כי התמכרתי לתחושת ההיי,לרזון שזה הביא אותי ולהרגשה שאני מנצחת את העצלות הטבעית שבי.
בשנים האחרונות אני מקבלת את עצמי כמישהי שלא אוהבת ספורט אבל מאוד מאוד מודעת לחשיבות שלו לבריאותי ויש על כך אינספור מחקרים ! מכיון שיש לי שני כלבים,הגעתי למסקנה שהליכות איתם בבקרים זה דבר שלרוב עושה לי נעים ואני משתדלת ללכת כמה פעמים בשבוע בעצימות בינונית כדי להעלות דופק ולהבין שאני עוזרת לגוף שלי לא להתחטב,לא לשרוף שומן,לא להיות רזה כי כבר לא אהיה,אלא פשוט לנסות ולשמור על גוף בריא יותר ופעיל במידה שמתאימה לי.
אולי הליכה עם הכלבה שלך והמחשבה על בריאות הגוף יכולה לשנות לך קצת את הסטייט אופ מיינד ? בואי – לא אני ובטח לא את,נאהב אי פעם ספורט אבל יש מצב שנגיע לסוג של סטטוס קוו עם הדיסלייק שלנו
אל מול הצורך בספורט…מעט השקעה ומבלי להכריח את עצמינו אלא מתוך הנאה מהענין.אגב מה שמאוד עוזר לי אלה האוזניות שאני משתמשת בהן לשמוע מוזיקה בזמן ההליכה ! והמחשבה שהכלבים נהנים מהליכה שבריאה גם להם 🙂
ממליצה בחום על laliway.
מיועד במיוחד לנשים שלא מעוניינות במרוץ אחרי הגוף המושלם, אלא לזמן איכות עם עצמן.
תוכן מעצים וכייף גדול. בשבילי הן היו פתח לעולם חדש של הכרות עם עצמ. שווה ניסיון!
בגלל שספורט דבר מאוד חשוב לשמירה על הגוף לאורך שנים, כן הייתי ממשיכה במסע חיפוש הספורט החביב עלייך ולא מוותרת על זה לגמרי
גם אם בסוף תמצאי משהו שהוא נסבל, it's good enough
וגם הייתי מנסה לתת לניסיונות יותר זמן, כי כמו רוב הדברים בחיים, בהתחלה הם לא הכי מהנים עד שלאט לאט את מוצאת את עצמך יותר
גם אני לא ממש אוהבת לעשות ספורט אבל מנסה להזכיר לעצמי כמה זה חשוב ולעשות מה שאני יכולה
כלכך הרבה שנים הייתי ככה. שנאתי את המחשבות על אימון. שנאתי שזה תופס לי זמן בלו"ז. שנאתי להתלבש ולצאת החוצה (במיוחד בחורף). שנאתי לשלם כסף. וואי פשוט סבל אחד גדול. עד היום יש סוגי ספורט שרק מלשמוע אותם בא לי למות.
שניה לפני שהתייאשתי סופית, אמרתי לעצמי- למה שלא נלך על ההארד קור??
התחלתי להרים משקולות.
התאהבתי.
זה מדהים. כיף. גורם לך להרגיש חזקה. מחטב במהירות. ממכר ברמות.
בעיני ולהרגשתי ככל שהספורט יותר "רך", הסיפוק בהתאם.