השלמתי עם העובדה שטיפוס אתלטי אני כנראה כבר לא אהיה בגלגול הזה לפני די הרבה זמן. גם בתקופות שבהן שקלתי יותר וגם בתקופות שבהן שקלתי פחות, התעמלות גופנית מעולם לא הייתי חלק מהאג'נדה שלי. הכי הרבה זמן שהצלחתי להתאמן בקביעות הייתה לפני כמה שנים כשהיה לי מנוי של 18 חודשים לסטודיו סי ובאמת הצלחתי להתמיד בו, לפחות רוב הזמן.
השנים חלפו, היו לי עוד כמה אפיזודות כושר גופני קצרות מאוד מאז אבל פעילות גופנית מעולם לא הפכה לחלק מסדר היום או השבוע שלי. תאמינו לי שניסיתי: ריקוד על עמוד, ריקוד עם חישוק, זומבה, הליכות ויוגה. נכון, לא ניסיתי את כל הפעילויות הקיימות בספקטרום אבל ניסיתי מספיק מהן כדי להבין שאולי המשפט "ליהנות מכושר גופני זה בסך הכל עניין של מציאת סוג הספורט שמתאים לך" לא באמת תופס לגביי.
אין לי שאיפה להיות חטובה יותר
אין לי פנטזיה לגבי הגוף שאני רוצה שיהיה לי, אין לי משקל יעד שאני רוצה להגיע אליו. אני בכנות יכולה לומר שזה לא מעניין אותי ולא מעסיק אותי בשום צורה. היות וזה הטריגר המרכזי של רוב הנשים שאני מכירה שבחרו לעסוק בפעילות גופנית, תמיד הרגשתי שזה חלף מעל ראשי ולא חשתי שום צורך לעסוק בפעילות הזו כדי לממש שאיפות שממילא לא קיימות אצלי.
אלא שאז נוצרה תנועת הבודי פוזיטיב, שהיא תנועה נפלאה בכל כך הרבה רמות . התנועה הזו גם מנרמלת פעילות גופנית לא רק כאקט של הרזיה – אלא גם אקט של ביטחון עצמי, אהבת הגוף שלך ואפילו חיזוק הבריאות המנטאלית. שם כבר מצאתי את עצמי נאבקת: פתאום הסטוריז והפיד שלי באינסטגרם מלא בכל מיני מודלים פיזיים שזה דבר אדיר בפני עצמו, אך נדמה שכולן עוסקות בפעילות גופנית כלשהי שנועדה לחזק את עוצמת הגוף שלהן.
אני צופה בתוכן הזה ונפעמת מצד אחד אבל גם מרגישה חסרת ביטחון מצד שני. אם אני לא עוסקת בפעילות גופנית, האם אני לא מספיק אוהבת את הגוף שלי? האם אני חלשה מדי? פתאום מצאתי צורך להזיז את הגוף מתוך חשש להיתפס קודם כל בעיניי עצמי אך גם בעיניי אחרות – כעצלנית. פתאום התחלתי לתהות מה יעלה בגורלו של הגוף שלי בעתיד, בייחוד מאחר שלא בורכתי בגנטיקה מהשורה הראשונה. האם הוא יחזיק מעמד? ומה אם ביום מן הימים אקרוס כי אני לא מתחזקת רוטינה קפדנית כמו זו של כל כך הרבה נשים שאחריהן אני עוקבת?
גלוריפיקציה של כושר גופני?
אז בניגוד לכל מה שמספרים, לא תמיד אני מרגישה בשיאי תוך כדי אימון ולא תמיד אני מרגישה טוב אחר כך. לפעמים אני מרגישה מחוזקת מהאקט ולפעמים לא. לפעמים אני שמחה שיצאתי מאזור הנוחות שלי ולפעמים לא. לפעמים אני מצליחה להיות מרוכזת כל כולי באימון ולפעמים ממש לא. תחושת ה"היי" הזו שמתארים אחרי אימון לא תמיד נוכחת אצלי וזה בעיקר גורם לי לתהות מה לא בסדר בי.
תוסיפו לכך את העובדה שבמשך הרבה מאוד זמן סבלתי מחרדות חברתיות בסיטואציות כאלה שבהן צריך להתאמן בחדר עם כמה אנשים. זה בפני עצמו גרם לי תמיד לרצות לבטל כל שיעור ברגע האחרון והפך את ההגעה לכל שיעור למאבק מתמשך עם עצמי ועם החששות שלי. היום קצת פחות קשה לי עם זה אבל אני עדיין לא נהנית מזה ואני בטח לא נהנית מזה מספיק כדי להצדיק כלכלית שיעורים פרטיים.
לאור כל הנאמר אני כמובן מעריכה ואפילו מעריצה נשים שמצליחות לשמור על רוטינת אימונים קבועה, יחד עם זאת, אני מרגישה שתנועת הבודי פוסיטיב והאהבה העצמית גם מכתיבה לנו איך עלינו להתייחס לגוף שלנו. זה בעייתי, כי זה עדיין מציב בעיניי תנאים לגבי האופן שבו אני צריכה לאהוב את עצמי, במקום לקבל את עצמי כפי שאני – לא אתלטית בעליל. פתאום זה הפך לסטנדרט למתוח את הגבולות הפיזיים שלנו כדי ליהנות מגוף, נפש וראש מאוזנים יותר כאשר בפועל אני מרגישה כל דבר חוץ ממאוזנת, כשפעילות גופנית עולה שוב על הפרק.
אני רוצה להרגיש מועצמת מפעילות גופנית, בייחוד מבעד לתיאור חוויותן של נשים המקפידות על זה כדרך חיים, אבל בפועל אני מרגישה בדיוק להיפך: העובדה שאני לא מצליחה להתמיד בשגרת אימונים גורמת לי להרגיש קטנה מאוד.
היי יוגה
ליוגה הגעתי לאחרונה מתוך המחשבה שזה יהיה ההיפך המוחלט מכל מה שתיארתי כאן. שמעתי בכמה הזדמנויות נשים שסיפרו עד כמה היוגה הצילה את חייהן מנטאלית וברמה הנפשית – ושזה לא ממש פרופר ספורט, אז החלטתי שזה שווה ניסיון. נרשמתי לחודש, סיימתי את החודש הזה, המיקום קרוב אליי, המדריכה נהדרת, כמות המשתתפות לא חנוקה מדי ואני? לא יודעת. Meh.
היו שיעורים שבהם שמחתי שבאתי וקרו מקרים כבר במהלך החודש הראשון שמצאתי את עצמי נגררת אליהם בכוח. היו ימים שבהם חשבתי במשך שעות כמה לא מתחשק לי ללכת לשיעור שמחכה לי בסוף היום וזה גרם לי לסטרס, מה שבוודאי יוגה לא אמורה לעשות. אני מכירה את עצמי מספיק טוב כדי לדעת שהמוטיבציה שלי להמשיך ללכת היא כבר אפסית, לא כי יש בעיה עם הקונספט, אלא כי זו מי שאני.
החלטתי לנסות גם פילאטיס מכשירים מתוך תקווה נואשת שאולי פתאום אמצא שיעור שיישנה את האופי שלי לחלוטין, אבל אני מניחה שגם שם לא צפוי תהליך של גילוי מפתיע אלא עוד מאותו דבר. כשדיווחתי על הניסיון שלי לעשות יוגה, תיבת המסרים שלי הייתה מוצפת בנשים נפלאות שעודדו אותי להמשיך כי יוגה זה דבר נפלא ובאמת רציתי להתרגש יחד איתן אבל ההתלהבות שלי סביב הנושא לא באמת אותנטית.
השורה התחתונה היא שאין לי שורה תחתונה: אני לא מתנגדת לכושר גופני מן הסתם ובטוחה שזה יכול להיות דבר נפלא למי שזה מתאים לה (והייתי כאמור שמחה להיות אחת כזו). אני מנסה בינתיים להמשיך במסע הזה למצוא פעילות שתתחבב עליי למרות שאני סקפטית, כי כרגע אני לא מאפשרת לעצמי להודות שזה בסדר לא לאהוב ספורט וזה לא סימן לכך שאני עצלנית או משהו פגום בי.
איך אתן מרגישות לגבי פעילות גופנית? והאם יש עוד כמוני בקהל שלא מתחברות לזה ויהי מה?