אני לא צובעת את השיער שלי, אין לי תוספות.
לא הגדלתי את השפתיים שלי,
לא הקטנתי את האף.
לא פיסלתי את עצמות הלחיים,
לא הסרתי שום דבר בלייזר,
לא מיצקתי את הגוף או ניסיתי להסיר צלוליטיס.
לא הזרקתי, מילאתי, מתחתי מחדש שום איבר בפנים שלי, גם לא בגוף,
לא הרמתי ריסים ולא עשיתי מיקרובליידינג.
לא עשיתי דיאטות כבר כמה שנים טובות, אין לי משקל בבית,
אני לא מרטשת את התמונות שלי ולא מצטלמת עם פילטרים.
אני עומדת בפרונט של העסק שלי כבר כמה שנים ואין לי שום קושי עם זה, למרות שאני יודעת שכנראה אין לי לוק קלאסי של פרזנטורית. אני נראית כמו בחורה רגילה והאמת היא, שהמראה הוא החלק שהכי פחות מעניין בי: האישיות, הכישרון, המילים – כל אלו מעניינים בי הרבה יותר. בהם אני גם בוחרת להשקיע את רוב הזמן שלי.
חוסר העניין שלי בכל הטיפולים שציינתי לא נובע מהזנחה. אני מתאפרת מדי פעם ומסדרת את השיער, משקיעה במוצרי טיפוח ובטיפולי פנים, מקושטת בקעקועים צבעוניים וקונה בגדים יפים. אני עושה את מכלול הדברים שגורמים לי להרגיש באמת ובתמים טוב עם עצמי.
אני בוחרת שלא להשקיע בכל הטיפולים שציינתי מתוך הרצון להיות חופשיה ולהיות חופשיה עבורי זו הזכות להתבגר ולהרגיש בנוח עם המאפיינים שאליהם נולדתי. אני בוחרת שלא להשקיע בכל הטיפולים שציינתי כי לא מתחשק לי להקדיש להם זמן (= כסף) ואת הסכומים הנדרשים עבור התחזוקה שלהם. כאן יהיה בלתי נמנע שאזכיר את העובדה שגברים עדיין מרוויחים יותר ממני ומכן מבלי שיידרשו לתחזק רוטינת טיפוח מדוקדקת כל כך שתנגוס להם בהכנסה הפנויה אפילו יותר.
אני רוצה להיות מסוגלת לומר לילד שלי כשיגדל "תראה, יש לך אף דומה לשלי ושפתיים כמו שלי וזה הופך אותך לראוי בדיוק כמו שאתה, ממש כמו שאני ראויה" בידיעה שזו האמת לאמיתה ולא עשיתי הכל כדי לשנות אותם.
אולי לא תמיד יהיה לי את הביטחון לעמוד מול כל הטיפולים שאני יכולה לעשות כדי לשפר את עצמי חיצונית ואולי אפחד שהמראה החיצוני שלי יהפוך אותי עם הזמן ללא רלוונטית, אינני יודעת. מה שאני יודעת זה שארצה לחזור לנקודת הזמן הנוכחית, לפוסט הזה, שבו הרגשתי את החופש פשוט להיות ואנסה להבין האם אני עדיין יכולה להתחבר לעצמי מתוך המקום הזה.
* שתי התמונות צולמו בהפרש של כמה שבועות, בתמונה אחת הרגשתי ממש יפה ואהבתי כל חלק באיך שאני נראית ומצטלמת – ובתמונה האחרת לא. בשתי התמונות הרגשתי בסדר גמור עם עצמי ואני יודעת שלפעמים אני נראית ככה ולפעמים ככה, לפעמים אני מרגישה ככה ולפעמים ככה.
האם אני יפה בעיניי עצמי?
יש ימים שבהם אני מרגישה יפה מאוד בעיניי עצמי: כיף לי להתבונן בעצמי במראה, כיף לי לצלם את עצמי, יש ימים שבהם אני לא מרגישה יפה בכלל. בדומה לכך יש ימים שאני מרגישה טוב פיזית, יש ימים שבהם אני מרגישה פרודוקטיבית, חברותית, מלאת ביטחון עצמי וכו' וכו' – ויש ימים שלא. מצבי רוח שונים ותחושות שונות פוגשות אותנו בימים שונים וזה בסדר להרגיש כך או אחרת, אלה תחושות חולפות ולא עובדות מוחלטות.
אני לעולם לא מרגישה:
– שמנה, כי להיות שמנה זו לא תחושה, אלא זה מדד אובייקטיבי שאני לא מהווה חלק ממנו. זה לא עילבון ובטח שלא גנאי.
– מכוערת, כי אני חריפה ושנונה – ורק שתי התכונות הללו לבדן הופכות אותי ליפה יותר מכל מאפיין חיצוני וכל שרבוב שפתיים.
– לא רצויה, כי אני מזכירה לעצמי כל הזמן שהעולם לא מודד אותי מבעד לזכוכית מגדלת של פגמים חיצוניים שלעתים רק אני מסוגלת לראות.
לכן גם לעולם לא אדבר אל עצמי בשפה הזו ולא אוכל לאפשר לאף אדם אחר לדבר אליי כך.
לאהוב את עצמך ולהרגיש שאת יפה הם שני דברים נפרדים ואת יכולה לאהוב את עצמך ולהעריך את מי שאת, מבלי להרגיש יפה כל יום.
את הפוסט הזה כתבתי בעקבות הקמפיין החדש של Astrid & Miyu, מותג תכשיטים שהפרסומים הממומנים שלו מופיעים לי בפיד ללא הרף בימים האחרונים. זו הפעם הראשונה שאני רואה פרזנטורית שלא עומדת בהגדרה המדויקת של יופי קלאסי מערבי והיא עדיין יפה וראויה בדרכה, זו הפעם הראשונה שאני רואה צורת אף שדומה יותר לצורת האף שלי מאשר הפרופיל הקטן והסולד שאני רואה לרוב בקמפיינים כאלה.
זה פוסט חג החירות שלי,
ואני מאחלת את כל זה גם לכן.
