אם אתן מוצאות שקשה לכן לפעמים לגלול באינסטגרם מרוב שהכל מרגיש לכן לא אמין, אתן לא היחידות. יש שם לתופעה והיא נקראת: חיוביות רעילה. זה אומר לשדר מסרים חיוביים כל הזמן, בכל מצב, תוך התעלמות ממורכבותם ואפילו מחומרתם של מצבים מסוימים. הבחירה המודעת לסנתז ולצנזר רגשות בצורה כזו, פוגעת לא רק במי שבוחר לעסוק בזה בכל מצב (כי זה בדרך כלל מעיד על הסתרת רגשות) – אלא גם במסר שהוא משדר לאחרים, בייחוד אם מדובר באדם שאוחז בפלטפורמת סושיאל מדיה עם כמות גדולה של עוקבים.
בתור מישהי שגדלה בבית שבו לא נהגו לדבר הרבה על רגשות ולא לימדו אותי לעשות שימוש בקול שלי, אחד הדברים הכי משמעותיים שתרמו להתפתחות האישית שלי היה כשפתחתי את המגזין, אז עוד בלוג, לפני למעלה מעשור. זה בעצם היה הצעד הפמיניסטי הראשון שאי פעם עשיתי, באופן לא מודע, מכיוון שיצרתי לעצמי פינה ברשת שבה אוכל להשמיע את הקול שלי. לקול הזה היו הרבה גוונים והקול הזה התמודד עם כל מיני סיטואציות ואתגרים – הקול הזה לא פחד לשקף את הגוונים השונים גם כשזה היה פחות פוטוגני.
על חיוביות רעילה וקורונה
חיוביות רעילה באה לידי ביטוי בצורה ברורה בקורונה, תחת המושג "אסקפיזם" שנועד לשמש לו מכבסת מילים. גם במצב כל כך קיצוני, הכי קיצוני שחווינו במאה השנים האחרונות – הייתה מגמה ברורה לבחור להתרכז בטוב, בכל מחיר. נשאלת השאלה: מה ההבדל בין התופעה שאני מתארת לבין אופטימיות? האם כל אופטימית נצחית בהכרח עוסקת בחיוביות רעילה? התשובה היא לא, ממש לא. אפשר להיות אופטימית ועדיין להכיר במורכבות של הסיטואציה שבה נמצאים – אך לקוות לטוב. אפשר להיות אופטימית ולנסות למצוא דברים חיוביים בכל סיטואציה מבלי לרדד את המצב לכדי תחושות חיוביות בלבד.
בימינו חיוביות רעילה הפכה לסוג של מוצר, דהיינו אם החלטנו שאנחנו טיפוסים חיוביים – סימן שחובה עלינו למכור את המוצר האופטימי והחיובי הזה – ויהי מה. זה אומר שנמשיך להתנהל באותה צורה בדיוק בכל סיטואציה, גם תוך כדי מלחמות, מגיפות ומחאות חברתיות, כי זה המוצר שלנו וזה המיתוג שלנו, זה מה שבחרנו להציג לעולם. לגיטימי להחליט שהמיתוג שלנו הוא לשדר חיוביות וזה מה שאנחנו בוחרות להציג ברשת, אבל באיזה מחיר? ובאילו סיטואציות?
מה עלינו לעשות בתור צרכניות תוכן, כשעובר עלינו יום רע ברמה האישית או כשעובר עלינו משבר כמדינה או אפילו כעולם? האם זו האחריות הבלעדית שלנו לסנן החוצה תוכן רעיל שעושה לנו רע? האם ליוצרי תוכן יש אחריות כזו כלפינו? האם זכותם הבלעדית של יוצרי התוכן להחליט איזה תוכן הם בוחרים לייצר? האם זה בכלל דיאלוג שלגיטימי לקיים? התשובה היא לא חד משמעית: בעיקרון כל אחד וכל אחת יכולים לעשות מה שהם רוצים ואיש לא חייב לנו דין וחשבון על כך, אך האם זה הדבר הנכון והאנושי לעשות? לגרום לאנשים להרגיש רע כחלק מהרצון לשדר שטוב לנו כל הזמן? זו כבר שאלה מורכבת בפני עצמה וגם כאן לא הכל שחור ולבן (אני בטוחה שאף אחד לא עושה את זה במודע כדי לפגוע באחרים).
הבעיה הממשית מתחילה בעיניי, לא רק כשמשדרים שהכל טוב כל הזמן – אלא כשגם מנסים לעטוף אותנו בצמר הגפן המתוק הזה. כשקוראים לנו להביט בחצי הכוס המלאה בסיטואציות שבהן הכוס הזו מתרוקנת ממשאבים, כשאומרים לנו שהכל יהיה בסדר כל עוד נחשוב חיובי, למרות שזה לא המצב. כשאנחנו מבקשות לחוות את מלוא קשת הרגשות שלנו, גם אם מדובר בקשת רגשות מבאסים, אבל בתגובה מבקשים מאיתנו לא להיות שליליות.
ברמה האישית כצרכנית תוכן, החלטתי לא להיות פעילה במרחבים אשר אינם מאפשרים לי להתבטא על מגוון קשת התחושות שלי ובוחרים לשקף לי רק מימד אחד בחיים. אני אדם מורכב, אני חווה חוויות מורכבות כמו כולנו, אז סמכו עליי שיש לי את האינטליגנציה הרגשית להתמודד עם תוכן מורכב ולא רק עם הפי הפי ג'וי ג'וי. אני לא צריכה שתשכנעו אותי לחשוב חיובי, אני לא צריכה שתאמרו לי שאושר זו בחירה, אני לא צריכה שתשכנעו אותי שיהיה בסדר. אני אדם עם תבונה בראשו ולכן יודעת לראות את הטוב ואת הרע, כמכלול. אני לא צריכה שינסו להרים אותי עם כל מיני ססמאות שלא באמת מעודדות אותי ואני בטח לא צריכה שייצנזרו את הרגשות שלי כדי שלא איתפס חלילה כשלילית.
האם יש בה צדדים נוספים?
מצד שני אני מכירה בכך שיש סיטואציות שבהן בא לנו לנקות את הראש. אי אפשר תמיד לדבר על הנושאים הכי מורכבים בעולם, כל הזמן וללא שום הפוגה. נשאלת גם שאלה נוספת והיא עד כמה אני רוצה לפתוח את הנושאים הללו בפומבי? עד כמה אני רוצה להיכנס לעומקם של נושאים בעייתיים ולדון בתחושות שליליות מול הקהל שלי? זו שאלה מאוד לגיטימית וגם כאן אין תשובה קונקרטית. בעוד שאין שום דבר פסול בתוכן חיובי שיכול להקליל את האווירה, חיוביות רעילה ובמונחים מסוימים גם אסקפיזם – הם מושגים שעלולים לפגוע ביכולת להרגיש, לעבד ולהתמודד עם מכלול רגשות. כשאני בוחרת לייצר תוכן חד מימדי שנוגע בנושאים מסוימים רק מעל פני השטח, אני בעצם בוחרת לומר "לא אני ולא אתן יודעות להכיל נושאים אחרים ולכן מוטב שלא ניכנס לזה".
אז היכן נחצה הגבול? בין מיתוג חיובי שמשרת את העסק לבין חיוביות רעילה? בין תוכן כייפי שנעים לצרוך לבין תוכן חד צדדי שמרפרף על נושאים חשובים או אפילו מתעלם מהם? בסופו של דבר זו סוגיה מאוד אישית ותלויה בניואנסים שלנו, אין כאן נוסחה. אני רגישה לזה, מן הסתם, אחרת לא הייתי כותבת את הפוסט שמעלה את הנושא לדיון. יש אנשים שזה כנראה לא מפריע להם ואולי אין להם ציפייה משום דבר אחר מהסושיאל מדיה. אלא שאני רואה בסושיאל מדיה כפלטפורמה שבה אפשר ורצוי לדבר על נושאים מגוונים, אפשר להציף מודעות, אפשר לנהל שיח מעמיק. למעשה, אילו הפלטפורמה הייתה מבוססת יותר על ההסתכלות הזו של הדברים ולא רק על חיוביות רעילה, אז אולי גם לא היינו מרגישות לחץ להיות מאושרות כל הזמן, אולי לא היינו חוות FOMO מתמיד ומשוות את עצמנו כל הזמן לאחרות – כי היינו רואות את האתגרים של כולנו. יש שיאמרו שזה מכביד להיות במודעות כל הזמן לאתגרים של כולם, אני אומרת: תתמודדו, זה חלק מהעולם.
חיוביות רעילה היא פריבלגיה
המוות של ג'ורג' פלויד והמהומות שנוצרו כתוצאה בארה"ב הוכיחו שחיוביות רעילה היא פריבלגיה. להחליט שאנחנו עוסקות באסקפיזם, לא צורכות חדשות, לא עוסקות בידיעות שעושות לנו רע – זו יותר מכל החלטה המעידה על כך שיש לנו את הפריבלגיה לברוח מנושאים שלא נעימים לנו. זה כמובן נהדר שיש אירועים שלא נוגעים בנו ישירות, אך הזעקה שקמה באינסטגרם בעקבות מותו של פלויד ברחבי העולם מוכיחה עד כמה חשוב לנקוט עמדה גם כשאין לנו נגיעה ישירה בדברים, גם כשהסיטואציה האישית שלנו לא מושפעת ישירות מהאירועים בעולם. אגב, בארה"ב הפנקס פתוח והיד רושמת, את כל מובילי הדיעה והסלבריטאים שבחרו בתקופה הזו לשתוק ולא לקחת עמדה.
אולי אני עצמי לא יצאתי לחל"ת בתקופת הקורונה אבל אני יכולה להביע הזדהות עם אנשים שפוטרו, אולי אני אישה לבנה שלא חוותה גזענות בחייה אבל אני עדיין יכולה לחנך את עצמי על גזענות ולעמוד לצד מאבקם של אנשים אחרים, אולי אני גבר אבל אני בכל זאת יכול לעמוד לצד נשים עבור מלחמתן למען בטחונן האישי. יש משהו מאוד פריבלגי בלומר "אני בוחרת להתרכז בטוב" בסיטואציות שבהן ניכר שיש הרבה מאוד רע והבחירה הזו, היא רעילה בפני עצמה והיא זו שיכולה למנוע שינויים משמעותיים והכרחיים מלקרות. זה בדיוק מה שפריבלגיה אומרת: אם המצב לא נוגע לי אישית וספציפית, סימן שמדובר בנון אישיו, בעיה לא קיימת ולכן אין צורך שאכיר בקיומה.
כשאנחנו מסרבות לקחת חלק בדפוסי התנהגות של חיוביות רעילה, זה מאפשר לנו את הרגישות ואת הפגיעות לקחת חלק במאבקם של אנשים אחרים, גם אם אנחנו מרגישות נהדר וגם אם כל האנשים במעגל הקרוב לנו מרגישים בטוחים.
מאמר מעניין שאפשר לקרוא על טשטוש רגשות ומדוע זו מגמה שלילית, ממש כאן.
החשכת המסכים: מחאה על מותו של ג'ורג' פלויד. אינסטגרם מוכיחה שהיא לא רק הפי הפי ג'וי ג'וי.
מתי חיוביות מועילה?
אני לא יכולה לנהל דיון רק על ההיבטים השליליים בחיוביות (נשמע אירוני, אני יודעת) מבלי לתת קרדיט על האספקטים הטובים. ככלל, עדיף לא לבזבז אנרגיות על דברים שלא מועילים לנו, לא מקדמים אותנו, על קטנות. במצבים כאלה חיוביות מתגלה כחשובה מאוד: לדעת להמשיך הלאה, לשחרר ולבחור להביט בצד החיובי של הדברים. חיוביות יכולה להיות נפלאה כשהיא מספקת פרספקטיבה לאירועים שהם לא מספיק חשובים כדי לכעוס או להתעצבן עליהם.
חיוביות מקושרת בדרך כלל להצלחה: אנשים שטוב להם, אנשים מצליחים, נוטים להצטייר כטיפוסים חיוביים. הבעיה עם חיוביות רעילה, זה שהיא מטילה אשמה (באופן סמוי ולעתים גם ישיר) על מי שלא חש בה: כשאנחנו גוללות באינסטגרם ופוגשות רק אנשים שטוב להם כל הזמן, אנחנו אוטומטית שואלות מה הבעיה בנו? למה לנו לא טוב כל הזמן? מה עשינו לא בסדר? כשהאנשים האלה מטיפים לנו לחשוב חיובי כל הזמן, אנחנו עלולות להרגיש אשמה ולקחת אחריות שלא בצדק, על כל מיני אירועים שליליים שקרו בחיינו ולייחס אותם להלך רוח שלנו.
מנטרת "מחשבה בוראת מציאות", אופיינית מאוד לאנשים שעוסקים בחיוביות רעילה. מחשבה והלך רוח יכולים להשפיע על היבטים מסויימים בחיים, זה נכון, אך הם אינם יכולים להשפיע על היווצרות מחלות מסוימות, התפתחות מגיפה (דוגמה מקרית), פיטורים לא מוצדקים מהעבודה וכו' וכו'. יש אינספור סיטואציות בחיים שבהן להלך הרוח שלנו, בין אם הוא חיובי או שלילי – אין שום השפעה על התוצאה. האופן שבו אנחנו מתמודדות עם התוצאה תלוי בנו, זה נכון, אלא שלגשת לכל תוצאה כזו עם הלך רוח חיובי זה לא בהכרח הפתרון הנכון, הבריא ובוודאי שלא היחידי. חשיבה חיובית יכולה להיות מעודדת, מנחמת והכרחית להרבה אנשים, אבל היא לא פתרון וכשהיא מוצגת כפתרון – אז הדברים מקבלים תפנית רעילה.
טור מעניין נוסף על חיוביות רעילה בתקופת הקורונה.
מהי גישתכן לגבי חיוביות? מעדיפות לאמץ אותה כל הזמן? מתבוננות בה בצורה סקפטית? מוזמנות לשתף בתגובות
לפוסט הזה יש 14 תגובות
איזה תוכן מעניין! כל כך אמיתי ורלוונטי…אני חייבת להגיד שלי אישית אין אינסטגרם(כן כן) ועדיין אני נתקלת כל כך הרבה באותם מסרים של חיוביות, וזה כל כך ממוחזר וריק מתוכן…ואני לא נגד חיובית,אני מאוד נהנת מאסקפיזם,אבל במידה. מצד שני זה כל כך מנוגד לחדשות ולמה שקורה בחוץ שזה מרגיש מנותק. צריך גם טאקט וטעם טוב גם לדברים טובים.בקיצור, מאוד נהנתי כיף שכתבת על זה
האיזון כאן הוא טריקי ומשתנה מאדם לאדם, המטרה היא לא למצוא פורמולה שנכונה לכולן אלא לנהל על זה שיח פתוח ולדון במורכבות של הנושא. תודה על התגובה!
קודם כל, פוסט מרתק. אני חושבת שאולי הגבול בין אסקפיזם שהוא ליגיטימי לחיוביות רעילה הוא במסר שמאחורי הבחירה להתמקד בחיובי ובשטחי. מסרים "מעצימים" כמו תמיד לראות את חצי הכוס המלאה, או "מחשבה בוראת מציאות" באמת רעילים ומטילים אשמה על מי שלא כל היום מאושר (שזה בעצם כולנו) ומציגים תמונה מעוותת כאילו יש אנשים שבאמת תמיד מאושרים. מצד שני, כן יש משהו ליגיטימי בבחירה, לרגע, בפינה קטנה ברשת, לשים בצד את כל מה שקשה, ולא צודק ומקומם, ולתת לעצמנו אתנחתא קלה. לנסות לייצר בתוך תקופה מחורבנת, 5 דקות של הנאה שטחית וריקה. אני למשל, רואה את עצמי כאדם מורכב מאוד רגשית (עם נטייה אפילו לדיכאון וחרדה), בעלת מודעות פוליטית קשה ורגישות לחוסר צדק, וגם ברמה היותר נקודתית, בתקופת משבר אחרי שפוטרתי מעבודתי בעקבות הקורונה. ובכל זאת, כשאני פותחת יוטיוב לפעמים, כל מה שבא לי זה מדריך איפור (חבל שהם הפכו לפחות נפוצים). זה קליל ושטחי, אבל עושה את העבודה ונותן לי כמה דקות של מנוחה מעצמי ומהמציאות. מצד שני, אני ממש לא רוצה לראות עוד וולוג של "בואו תראו את החיים הפוטוגניים שלי". לברוח מהמציאות – בכיף. לייפות אותה – פחות (אגב, גם לי אין אינסטגרם). וכמובן, חשוב שגם הבריחה הזו מהמציאות תהיה במינון הגיוני, אחרת כמו שכתבת, נהפוך לקהיי חושים וניתן לעוולות נוראיות להתרחש לידינו.
זה לגמרי זה. אי אפשר לצרוך רק תוכן מורכב כל הזמן, אנחנו אנשים מורכבים ולכן אנחנו צריכים תוכן מורכב בזמנים שונים.
העניין האמיתי כאן הוא שאין נוסחה, יש צורך ברגישות לניואנסים הקטנים ביותר, בטח בתקופת משבר – וזה הולך לגמרי לאיבוד כשבורחים לשדר שהחיים יפים כל הזמן.
מזדהה מאוד עם מה שכתבת! אני חושבת על זה הרבה כצרכנית של תכנים.
רוצה לצרף סרטון מעניין בנושא, דברים שאמרה ברברה ארנרייך.
https://youtu.be/u5um8QWWRvo
אני אוהבת את השם שניתן לתופעה. נשמע כמו סיפור של אתגר קרת. והוא באמת מתמצת יפה את הבעייתיות שלה.
מסכימה שמובילי דעה, בעיקר ברשתות החברתיות, צריכים לקחת אחריות על תכנים "רעילים" ולא מאוזנים בעיקר בתקופה כמו זו שאנו נמצאים בה עכשיו. ידוע כבר מזמן שרשתות חברתיות לא מציגות תמונה מלאה או אמיתית של המציאות (תלוי כמה רחוק כמובן יוצר התוכן הלך איתו), וכבר שנים ישנו דיבור על עלייה בתופעות כמו דכאון או חרדה בגלל צריכת תוכן במדיות החברתיות שגורם לאנשים להרגיש כאילו משהו לא בסדר איתם. בתקופה כזאת, בה החרדה והסטרס ברמות גבוהות יותר, יש מקום לתת את הדעת הרבה יותר על ההשלכות הללו ולהקדיש יותר מחשבה לתוכן שמייצרים ולמקום שלו בתמונה הגדולה יותר.
חוץ מזה, אני רוצה להגיד לך שמאז שהתחלת לכתוב תוכן שהרבה יותר עוסק בעולם הפנימי ובחיים שלך, ולא רק לייף סטייל, לי אישית נהיה הרבה הרבה יותר מעניין לקרוא אותו. את כותבת נהדר ועוסקת בנושאים חשובים ומעניינים, בין אם אני מסכימה איתם או לא.
מנסה לשים דגש על החלק של הלייף בלייף סטייל כי בסופו של דבר אלה החיים של כולנו והתמודדויות שיש לכולנו
אני לא יודעת איזו מידת אחריות נכון להטיל על יוצרי תוכן במצבים כאלה, אבל אני מסכימה שהאחריות או לכל הפחות מודעות להשלכות ביצירת תוכן מסוג מסוים – צריכים להיות קיימים.
צודקת. מודעות ולא אחריות.
אוקיי זו כתבה ממש מעניינת. שלחתי אותה בקבוצה בוואטסאפ שלי עם שתי חברות, אני מאוד התחברתי לכתבה, החברות היום יותר בעניין של מחשבה בוראת מציאות.
אני לגמרי איתך, צריך להיות איפשהו באמצע. לא הפי הפי ומנותקים מהעולם. החיים הם לא שחור ולא לבן
וכן, גם אני מרגישה שהוורוד פוקסיה שאנשים התחילו להחצין גורם לי לבחילה.
וואו! כתבת מרתק ומדוייק. באמת אני מרגישה שלקחת את כל בלאגן הרגשות והמחשבות שלי וסידרת אותן לכדי פוסט
פוסט מרתק. ככלל אני חושבת שבתקופה הזו שלרוב האנשים שאינם האחיות קרדשיאן אין שום וודאות בקשר לעתידם, שהאדמה ממש נשמטת מתחת לרגליהם הרי שלשדר חיוביות רעילה זה ממש אטימות. בקשר לצרכנים – הדבר קשור במדית ההדחקה שלהם. בניגוד לפרודיאנים אדוקים אני חושבת שלהדחקה יש חשיבות גדולה בחיי היום יום אם לא תהיה לנו הדחקה נבין שאנחנו חים בעולם כאוטי, שבכל יום יכול . לקרות אסון גרעיני, מגפה ושאר אסונות, שעתידנו הכלכלי ממש לא בטוח וכו'
אני עצמי איבדתי את יכולת ההדחקה עד כדי התקפי חרדה שדרשו טיפול. אחד הדברים שלעיתים עוזרים הוא אסקפיזם אבל אסקפיזם – לפחות לגבי – אינו שידור שהכל בסדר ושאם נחשוב חיובי הכל יהיה הנקי דורי אלא למשל פוסט על קניות כיפיות, איפור, טיפוח ושאר זוטות חמודות כאלו. ברמת המגזין אני חושבת שזה בדיוק מה שאת עושה וזה נהדר: יש פוסטים רציניים על קשיים שהתקופה הזו והחיים בכלל מעמידים בפנינו ולצידם פוסטים קלילים על כל הדברים הכייפיים שציינתי. מבחינתי מצאת את האיזון ולדעתי זו הדרך. מצדיעה לך.
מרתק ומעורר מחשבה. תודה שהעלית נושא כל כך חשוב
נושא מרתק וכתבת עליו נהדר כתמיד. אני חושבת שפוסטים כאלו חשובים במיוחד כשהם מגיעים מיוצרות תוכן. בעוד שאין לי ספק שחלק מהיוצרים עושים זאת שלא באופן מכוון אלא כי הם רגילים לכך, או מותנים לכך, או כי הם לא מתמודדים בעצמם עם דברים קשים אלא מדחיקים לגמרי, אצל אחרים אני חושבת שיש יותר מודעות בבחירה הזו, כי כפי שאמרת, זה מותג. זה מוכר, ולא סתם- אם הפיד גורם לאנשים להרגיש כאילו משהו לא בסדר איתם, שהם לא כאלה יפים ומוצלחים ושמחים כל הזמן, הסיכוי שהם יקנו את המוצר שאתה מוכר גבוהים יותר. גם מבחינת המוצר כמעקב אחרי המשפיען, וגם מבחינת המוצרים שהמשפיען מפרסם. במובן הזה יוצרי תוכן הם חלק מעולם הפירסום הקפיטליסטי. והתודעה של ״מחשבה בוראת מציאות״ היא לגמרי כלי קפיטליסטי- אם רע לך, לחפש את הבעיה בעצמך ולא לבדוק אם למשל זו אולי תוצאה של גזענות ממוסדת, או של מדיניות רווחה לוקה בחסר.
אני מסכימה עם ההבחנה שחלק מהמגיבות כתבו עליה בין אסקפיזם לחיוביות רעילה (מונח מעולה!), כי אסקפיזם יכול להתרחש גם בתוך מסגרת שאינה של חיוביות רעילה. בלוג שמדבר למשל על התמודדות עם דימוי גוף נמוך יכול גם להעלות פוסטים בים עם בגד ים וחיוכים. אני ממש מסכימה עם מה שכתבת על החשיבות שבלחוות קשת מורכבת של רגשות, וגם של חוויות חיים, ושל צורות מחשבה. זה מעשיר כל כך בניגוד להשטחה של ״הכל חיובי״
אסקפיזם כקונספט זה דבר נהדר כל עוד זה לא מגיע במעטפת של הדחקה והרבה פעמים הגבולות בינו לבין חיוביות רעילה מיטשטשים. משום מה אני תמיד רואה אסקפיזם כקונספט כשהוא מככב בתוכן של נשים שיוצרות למען נשים ובעיניי זה רק מסייע להעמיק את אי השיוויון בינינו לבין גברים.
לא ייתכן שהמיתוג שלנו יהיה מנותק מהעובדה שיש נסיבות חיים ואירועים שהם אובייקטיבית קשים והפתרון בהם לא תמיד נמצא בתוכנו.