כל שנה יש מילה שהופכת לכל כך שחוקה ונעשה בה שימוש לרעה, בעיקר במרחבים נשיים ברשת, עד שהיא מאבדת לחלוטין את המשמעות שלה בעיניי. אם בשנים עברו אלה היו המושגים "השראה" ו"מעצימה" שפיזרנו לכל עבר מבלי להבין כבר מה זה אומר מבחינתנו, הרי שהשנה המילה היא "לנרמל". אולי זו שנת הקורונה, אולי זה באופן כללי המקום שהרשתות החברתיות תופסות בחיינו – אבל מרגיש לי שאנחנו, כאנשים שמתקיימים חלק מהזמן במרחבי הרשת, הפכנו לכל כך פריכים ורגישים – עד שהכל צריך לנרמל לנו ולשקף לנו שזה לגיטימי כדי שנקבל אישור להמשיך להיות.
מה בכל זאת ראוי לנרמל?
אל תטעו, יש הרבה מאוד דברים שכדאי וראוי לנרמל. המילה הזו, שמשמעותה להביא למצב הנכון והתקין, נועדה לתת מקום ולתקן עוולות חברתיות שהיו מושתקות במשך שנים. הנרמול הזה, שאני כביכול יוצאת נגדו בפוסט (אבל לא באמת) עשה טוב להרבה מאוד אנשים שקיבלו ומקבלים הכרה ברגשות המודחקים שלהם, בעצמאות שלהם, במיניות שלהם וכו' וכו'. הבעיה היא של"נרמול" יש גבולות מאוד נזילים, כלומר מצד אחד אפשר לנרמל את ההכרה בכך שיש לדוגמה תופעה כמו גסלייטינג בעולם והיא לא תקינה בשום צורה ואפשר לנרמל את זה שהבית שלי מבולגן כי היה לי יום עמוס ולא הספקתי לנקות. ברשת, שניהם יכולים להיות מוגדרים כ"נרמול" תחושות כי אם אדם אחר שיקף לי את המציאות הסובייקטיבית שגם אני חווה כרגע, זה גרם לי להרגיש תקינה וטוב יותר עם עצמי.
אבל האם זה באמת נרמול? האם שיקוף ולו חלקיק מתוך המציאות אמור לגרום לנו להרגיש נורמליות? ולמה מלכתחילה אנחנו מחפשות כל כך את האישור הזה במרחבי האינטרנט? ממה שחוויתי מהריון ואמהות לדוגמה, אני יכולה לומר שכל דבר גורם לנו לתהות האם אנחנו נורמליות ואיפה זה מציב אותנו על הספקטרום: המשקל שאנחנו מעלות בהריון, כמה מוקדם הכנו את החדר של הילד, המוצרים שאנחנו קונות, אפילו גודל הבטן שלנו – כל דבר הוא מקור להשוואה שגורם לנו לשאול "איפה זה פוגש אותי?" וכל דימוי שפוגש אותנו במדויק בנקודה שבה אנחנו מרגישות, מנרמל לנו את החוויה, גם כשזו חוויה סטנדרטית לחלוטין.
בתמונה: סידור מיטה מתוקתק, שהוא חלק כל יום ויום משגרת הבוקר שלי, כי כך אני בוחרת להתחיל את היום וכי זה חשוב לי – בתמונה שצולמה במטרה להעלות לרשת. איך זה קשור לנושא הפוסט? תבינו בהמשך.
האם כך זה צריך להיות?
יש שיגידו, בצדק מסוים יש לומר, שה"נרמול" הזה, גם של דברים קטנים לחלוטין כמו ניקיון הבית או יום מחורבן שלא מסתדר, הוא הכרחי בעולם של דימויים קיצוניים, בעולם הרשתות החברתיות השואף לשקף שלמות עם מינימום תחושות שליליות וחיכוכים. בעוד שאני מסכימה ואפילו מעודדת לא לעקוב אחרי מי שגורם לנו להרגיש רע עם עצמנו, אני גם אומרת דבר כזה: אף אחת ואף אחד לא חייבים לנו את המציאות. כלומר אף אחד ברשת, גם אנשים שאנחנו עוקבים אחריהם ובסך הכל מחבבים אותם – לא חייבים לשקף לנו את המציאות שלהם בכל רגע נתון, או בכלל. אם נחזור שוב לנושא האמהות, אז אף אמא לא באמת חייבת לשקף את העליות והמורדות בהורות שלה אם לא מתאים לה, אם זה לא התוכן שהיא מעוניינת להציף אונליין.
אנחנו יכולות למצוא אמהות ונשים שמדברות את העולם שלנו ואת האתגרים שלנו, זה נכון (ומעולה, כי באינטרנט אפשר למצוא הכל מהכל), אבל אף פעם לא באמת נצליח למצוא נשים שמדברות אותנו במדויק ואנחנו גם לא יכולות לצפות לכך: אנחנו נשים שונות, שמעבדות חוויות בצורה שונה, עם סט כלים שונה ונקודת מוצא שונה, עם מערכת תמיכה שונה ועוד אינספור נקודות שמבדילות בינינו גם אם מביאות אותנו בסופו של דבר לתוצאה דומה.
כולנו מביאות איתנו נרטיב כלשהו אונליין: זה יכול להיות נרטיב שלילי, זה יכול להיות נרטיב שדוגל בשלמות, זה יכול להיות כל דבר באמצע אבל זה לעולם לא יהיה שיקוף אמיתי ומאוזן של המציאות, כי זה תמיד יציג את נקודת מבטו של המספר או מספרת הסיפור ואתן יודעות מה? זה לגמרי בסדר.
מה עלינו לעשות כצרכניות תוכן?
אני מתייחסת לצריכת תוכן בדומה להתייחסות שלי לצריכת מוצרים ואני יוצאת מנקודת הנחה שהאחריות היא עליי כצרכנית: האחריות היא עליי להפעיל חוש ביקורתי בין אם מוצג לי קרם ובין אם מוצגת לי חוויית אמהות. האחריות שלי להבין שכל מסר בעולם הזה הוא סובייקטיבי ומסופר מנקודת מבט מסוימת. האחריות שלי להבין שאני לא רואה את כל האמת, לאו דווקא כי מנסים להסתיר לי אותה או לסלף פרטים – אלא כי המדיום מוגבל בצורה כזו שאני לא יכולה לראות את כולה. לפני עשור+ לא יכולתי לקבל הצצה לחיים של אף אחת אחרת בצורה כל כך נגישה וזמינה, היום אני יכולה לקבל את ההצצה הזו בלחיצת כפתור דרך הסמארטפון ולהיחשף לכל כך הרבה רעיונות, דימויים, אנשים, מחשבות – זה מדהים!
מנגד, אני יכולה לקחת את זה גם למקום של השוואות בלתי פוסקות, לחפש בצימאון אחר מי שתשקף לי את המציאות שלי בפלטפורמה שלא באמת יכולה לשקף אותה ואז לגרום לי להרגיש רע עם עצמי, עם בחירות החיים שלי ואפילו עם האופן שבו הבית שלי נראה, בהנחה שלא הצלחתי למצוא את מבוקשי. האם אפשר להפסיק עם ההשוואות? כנראה שלא, גם אני עושה את זה ושוב, זה יהיה שיקוף לא נכון לומר שאני מעל זה. אבל אז החוש הביקורתי שלי נכנס לפעולה, אני מבינה שאני אדם מסוים ואני לא יכולה לצפות לפגוש את החוויות שלי, את הצרכים שלי, את הרצונות שלי, את סיפור החיים שלי אצל אדם אחר – לכן אני צריכה להיות מסוגלת לפגוש את זה בעצמי ולקבל את האישור הפנימי שאני צריכה לכך שאני בסדר, כל מה שאני מרגישה הוא בסדר, כל מה שאני חווה הוא בסדר.
אז כן, הנימה שעולה מהפוסט הזה היא שלא הכל צריך לנרמל, לפעמים צריך פשוט להתמודד. לא במחיר של לעקוב אחרי אנשים שעושים לנו רע, אבל כן מתוך מקום של לתאם ציפיות: לאו דווקא כלפי משפיענים, זה נכון גם לגבי החברים שלנו בפייסבוק ובאינסטגרם ובעצם כל אדם שאנחנו פוגשות וירטואלית במרחבי האינטרנט. להבין שהחיים שלהם הם החיים שלהם – והם לא חיים אותם כדי לשקף לנו את המציאות שלנו או כדי לגרום לנו להרגיש נורמליים, למעשה, הם לא חייבים לנו שום דבר. מה שהם בוחרים להציג, גם אם הוא לחלוטין מנותק מהמציאות, אפילו שלהם, זו זכותם המלאה ואם לנו זה לא מתאים, גם לנו יש זכות מלאה ללחוץ אנפולואו/ אנפרינד/ מיוט.
אז בואו נשאיר את הנרמול לנושאים שדורשים מקום בסדר היום החברתי ובואו נצא מנקודת הנחה, שלכל אדם יש ימים מחורבנים, לכל אמא ולכל אבא יש תינוק שבוכה חלק מהזמן ברקע, לכל נסיעה מנצנצת לחו"ל יש יום פחות מוצלח שבו דברים הם לא כמו שהם מצטלמים, לכל מסעדה יש מנה פחות מוצלחת ואף קרם לא יתאים ל-100% מאוכלוסיית המשתמשות. בואו נצא מנקודת מבט שהחיים הם לא חד מימדיים, שיכולים להיות רק טובים או רק רעים אלא יש בהם הכל מהכל, בעיקר הרבה רגעים קטנים שאינם מצדיקים תיעוד מיוחד ולכן הם גם לא נמצאים במרחבי האינטרנט ובעיקר- זה לא מעיד שום דבר עלינו.
בתמונה: בגדים שעוד לא סידרנו, עריסה שעוד לא הרכבנו ואמא עייפה מאוד בלוק לא מאוד זוהר, יושבת ליד המיטה וחושבת שבעוד כמה שבועות החיים שלה ייראו לגמרי אחרת. זה גם כן חלק מהמציאות שלי, החלק שאני לא מביאה לרשת בדרך כלל כי זה שלי ולרוב לא בא לי לשתף את זה עם אנשים אחרים.