האם כל הנשים החולות הן גיבורות?

אני מרגישה שזאת משימה בלתי אפשרית לתת קווים מנחים, כי כל אדם הוא שונה. אבל משיחות עם חברות יקרות שבמצב דומה לשלי, הרגשתי שעל כולנו עברה תקופה של אפס סבלנות כלפי החברות. מאוד קשה לשמוע את הפטפוטים הרגילים ומצד שני אין כוח לספר ולשתף על עצמך. הרגשתי במצב שבאמת הכל הרגיז אותי: את רוצה לשמור על קשר עם חברות מצד אחד אבל מצד שני, אין טיפת סבלנות כלפי הסביבה שמתקדמת הלאה ואת תקועה במקום.

איך להראות אכפתיות? לדבר באופן סדיר, לא להיזכר פעם בחודשיים בקיומי ולבדוק האם אני עדיין חיה, כי זאת שיחה שלא מעניין אותי לקיים. לא פעם, שסיימתי סשן כזה או אחר, חברות שלחו לי איזה משהו טעים (למשל גולדה;)), שחימם את הלב.

אז מה שנכון לי: תשאלו שאלות בהתחלה, תתעניינו, אבל תלמדו לקרוא את האדם השני, שעובר משהו לא פשוט- האם הוא מעוניין לדוש בכל הפרטים או שזה מעיק עליו? תשאלו לשלומו כמובן, אבל אם הוא עונה משהו כמו "בסדר" ולא מפרט, אל תנסו בכוח לדלות עוד מידע. אני מבינה שזה ממקום אוהב, אבל לא תמיד יש כוח להיכנס להכל ולפעמים את פשוט רוצה להרגיש "עצמך" ולשוחח כמו "פעם". הדבר הכי חכם שאני אוכל להגיד, בכל סיטואציה- לדעת לקרוא את האדם השני, לרוב אנשים מאותתים האם הם מעוניינים להרחיב באותו הנושא או מעדיפים לעבור נושא וגם- להיות סבלניים. אני יודעת שהייתי "אובר רגישה": הכל כמעט פגע בי, אבל לא הרגשתי רע על זה- הבנתי את עצמי. 

הכי חשוב להבין את עצמך ולהכיל את עצמך, לא להרגיש רע על הרגישות יתר, יש סיבה טובה. אם משהו שנאמר לי (וכמובן שלא בכוונה רעה) ופגע בי מאוד, הבהרתי ואמרתי את זה, כי לא רציתי להרגיש כך שוב ולהיפגע כך. אחד הדברים הראשונים שאמרו לי במסע הזה- שאני צריכה לשים אותי במרכז. זה לא משהו פשוט ליישום, אבל באמת ניסיתי, במה שאפשר להבין את עצמי ולהבהיר לאחרים את הגבולות. קרה לי כמה פעמים, שחברה/קרוב משפחה אמר דברים בניסיון לעודד אפילו, אבל פגעו בי מאוד. ישבתי וחשבתי, כמה זה פוגע בי והאם זה משהו שכדאי להעלות בפני הצד השני, אם הגעתי למסקנה שכן ושזה לא יעזוב אותי- פתחתי בשיחה כנה ותמציתית. אני מרגישה שאנחנו מספיק בוגרים כדי לדעת להתמודד גם עם ביקורת שלילית, גם אם הצד השני התכוון למשהו טוב אבל לך זה הרגיש כמו סכין שסובבו בלב.