אני מניחה שאתן כבר מכירות את הביטוי FOMO, שמבטא את הפחד להחמיץ. הפחד הזה גורם לנו לומר יותר "כן" מכפי שאנחנו רוצות, לקחת על עצמנו יותר משימות ויותר התחייבויות – העיקר לא להחמיץ. FOMO מלווה אותנו באינספור תחומים, החל מטיול בחו"ל שעליו אנחנו מעמיסות עוד ועוד אטרקציות ואתרים העיקר כדי לסמן V ברשימה ועד לאירועים חברתיים שהתחייבנו אליהם כשבפועל כל מה שבא לנו לעשות זה לשבת על הספה מול נטפליקס.
אל תטעו, לפעמים לומר "כן" זה הכרחי, גם כשלא ממש מתחשק לנו. העניין הוא שהגענו למצב שבו קשה לנו להבחין מתי זה הכרחי להיענות בחיוב, מתי אנחנו באמת רוצות לעשות דבר מסוים – היכן עובר הקו בין רצון אמיתי לחוסר נעימות? כל כך הרבה פעמים אנחנו עונות ב"אולי" כשבסופו של דבר אנחנו רוצות לומר "לא" אבל לא נעים לנו. חוסר הנעימות סביב המילה "לא" מושרשת בהוויה שלנו כנשים והיא נובעת מהציפייה שכל הזמן נספק ונרצה.
הפינטרסט מלא במשפטי השראה מעצימים על כך שאנחנו צריכות לצאת מאזור הנוחות שלנו ולומר יותר "כן" ואני אומרת להיפך – "לא" היא המילה הכי חזקה בלקסיקון שלי, גם האישי וגם המקצועי, ה"לא" שלי הוא מצפן העוזר לי לנווט את הדרך שלי ולבחון את עצמי מול ציפיות החברה. בכל פעם שאני אומרת "לא", אני בוחרת בעצמי על פני מה שמצופה ממני ואם אני מפשטת את זה לכדי הכרזה קצת פחות דרמטית: אני בוחרת להימנע מפעולות והתחייבויות שלא מתאימות לי. כמה פשוט ועם זאת כמה לא טריוויאלי לומר "לא מתאים לי". הכירו את המונח החדש JONO – Joy of NO.
"לא" כחלק מהותי מהעסק
אקח את זה לשלב הבא ואומר, שהדבר שהכי עזר לי לנתב את העסק שלי, היו כל ההזדמנויות להן אמרתי "לא" במקום ההזדמנויות שבחרתי לקבל. כל הלקוחות שהיססתי האם להמשיך לעבוד איתם כי הם מספקים לי הכנסה קבועה למרות שלא טוב לי איתם ובסופו של דבר אמרתי להם "לא", רק כדי לקבל לבסוף במקומם הזדמנויות הרבה יותר טובות. כל פוסט מסחרי שסירבתי לכתוב כי ידעתי שזה מנותק מדי מעולם התוכן של המגזין שלי וידעתי שזה יזיק לי יותר מאשר יועיל – במקומו תמיד הגיעה הצעה שתפורה עליי ועל הקהל שלי במדויק.
באופן קבוע אני מוצאת את עצמי פוגשת את ה"לא" שלי וזה כמו שריר שמפתחים. הצעות באינבוקס שלי לשיתוף פעולה כאשר אין בהן שום נימה של הדדיות – נענות ב"לא", הצעות להיפגש במקום ממש יקר בחודש שבו יש לי הוצאות כבדות של העסק, נענות ב"לא". אני מוצאת שה"לא" הזה מעורר תחושות אי נעימות גם כשזה נאמר לאנשים שאנחנו לחלוטין לא מכירות וגם כשזה נאמר לאנשים קרובים – ורק התרגול לבסוף הופך את הצבת הגבולות לקלה יותר.
פעמים רבות הנטייה לומר "לא" והצבת גבולות נתפסת כדורסנית ואפילו כזו שגובלת בחוסר חביבות כללית כשבפועל, היא בסך הכל אמורה להגן עלינו. ככל שאני מנרמלת את המילה "לא" בלקסיקון שלי, כך גם בעיניי עצמי זה כבר לא נתפס כטאבו, או כאקט המבטא חוסר נעימות לסביבה שלי אלא חלק טבעי ונחוץ מהחיים. לא אירוע חריג שצריך לתת עליו את הדעת.
מתי נאמר כן?
באופן אירוני, את ה"לא" הזה הכי קל לנו לומר לעצמנו, בכל המקומות שאנחנו פשוט לא מאפשרות לעצמנו. לפני כמה ימים ניהלתי שיחה מעניינת עם אחת מחברות הקהילה של המגזין שסיפרה לי בכנות על כך שהיא חשה ייסורי מצפון לפתח תחביב חדש והיא רוצה לדעת היכן עובר הקו בין תחביב לאפיק הכנסה פוטנציאלי. אנחנו כל כך לא מאפשרות לעצמנו זמן פנוי, Self care במובן האמיתי של המילה – זמן שיכול להפרות את הנפש שלנו מתוך ההכרה שזה בפני עצמו משמעותי ובעל ערך, עד שאנחנו מנסות להפוך כל תחביב לעסק פוטנציאלי.
התשובה שלי היא כזו: עסק צריך להיווצר מתוך מענה לצורך שקיים בשוק, מתוך רצון להעניק ערך ללקוחות פוטנציאליים. תהליך החשיבה כאן צריך להיות הפוך: לא לשאול מה העסק יכול לתת לי, בייחוד אם התשובה היא לגיטימציה לתחביב – שהרי מבחינתי אין שום צורך לקבל לגיטימציה כזו, אלא מה אנחנו יכולות להעניק לעסק. אם יש לנו יכולת להעניק לו ערך הנועד לספק מענה לצורך או לחלל הקיימים בשוק, סימן שיש מקום לעסק כזה להתהוות. בכל מקרה אחר – הניחו לעצמכן לפתח תחביבים מתוך אמירת "כן" לעצמכן ומתוך ההבנה שאתן ראויות לעסוק בדברים למען הנפש.
מעניין שבכל הנוגע לעצמנו אין לנו שום תחושת FOMO, כי התחושה הזו תמיד כרוכה ברצונות, בצרכים ובלו"ז של אנשים אחרים, מלבדנו.
לומר "לא" מבלי להתחרט
+ נימנע מביטויים הססניים ולא החלטיים כמו "אולי", "אפשר" וכו'. לא רוצות לעשות משהו? היו כנות ואמרו זאת בצורה נחרצת.
+ עדנו את הנחרצות הזו עם הסבר מתקבל על הדעת כדי להבהיר שאתן לא מסרבות כדי להחריב קשרים אלא כי הסיטואציה הזו לא מתאימה לכן.
+ אך גם נסו לא להסביר את עצמכן יותר מדי, כדי שזה לא יישמע שאתן לא בטוחות בזה או אולי אפילו מתנצלות.
+ התייחסו ל"לא" כחלק בלתי נפרד מהחיים מבלי לייחס לזה משמעויות דרמטיות. מבחינתי "לא" שאני אומרת הוא טריוויאלי בדיוק כמו הסירוב שלי לאכול פיצה עם אננס, מצד אחד משהו שאין להטיל בו ספק ומצד שני משהו שמקבלים אותו וממשיכים הלאה. ברגע שאני בוחרת להתייחס לזה באופן טבעי, אני מוצאת שזה גם מתקבל בצורה טובה יותר.
נתקלתן בסיטואציה שסירבתן לקחת בה חלק או לשתף איתה פעולה ואתן גאות בכך? שתפו אותי בתגובות, יותר מאשמח לקרוא על כך!