“אני עוקבת אחרייך רק כמה ימים אבל וואו, אני חייבת לומר לך שאת ממש לא נעימה” כתבה לי עוקבת לשעבר אתמול בערב וגרמה לי לחשוב: היי, ייתכן שאני באמת טיפוס לא נעים. כלומר יש בי היבטים נעימים, את זה אני יודעת בוודאות, אבל אני בהחלט יכולה להסכים עם כך שהפן הלא נעים בי גיבוי מלא ממני במקרים מסוימים: אני לא טיפוס מתחנף, אני לא טיפוס מרצה, אני לא קשובה לציפיות של אחרים ממני – והשילוב הזה בהחלט הופך אותי לבלתי נעימה בסיטואציות מסוימות. אך האם אני חייבת להיות נעימה בכל מצב? האם אנחנו אמורות לשאוף להקיף את עצמנו באנשים שנעימים אלינו בכל מחיר? האם יש לגיטימציה להיות לא נעימה בעולמנו? והיכן בדיוק עובר הקו בין טוב לב ונימוס לבין אסרטיביות והצבת גבולות?

מיהו אדם נעים?

קודם כל אני מרגישה שאדם נעים זו אישה, אני לא נתקלת בציפייה לכך שגבר יהיה טיפוס נעים. גברים יכולים כמובן להיות נעימים בדומה לנשים ויש הרבה גברים נעימים מאוד, אך אני לא מרגישה שזו תכונה שבהכרח מצופה מהם. לפי תפיסת עולמי, אדם נעים הוא אדם רך, מכיל, עם סבלנות עצומה, אדם שמשהו בהתנהלות שלו מרגיש בטוח, שואף לרצות תמיד, לא דעתני מדי. אישה נעימה היא אישה שתמיד אפשר לפנות אליה בכל בקשה או ציפייה ולקבל מענה, גם אם לא מדויק לצרכים שלנו, אז לכל הפחות כזה שעומד בדיוק בציפיות.

ואני, לא כזו. אפשר לומר עליי הרבה מאוד דברים אבל אני לא רכה ונעימה בכל מחיר. למעשה, רוב התכונות הנקשרות בלהיות אישה נעימה, אני משייכת להתנהגות אמהית ששמורה לילדים ולא לאנשים בוגרים שיכולים להתמודד עם המציאות, להכיל את האמת ולהסתדר בכוחות עצמם. אני כנראה לא אישה נעימה מטבעי בדיוק כמו שאני לא עצלנית, רגשנית וכו’ וכו’. יש הרבה מאוד תכונות שאינן מגדירות אותי אבל משום התכונה הזו, היותי לא נעימה בסיטואציות מסוימות – עולה כטיעון נגדי.

האם עליי להיות נעימה?

רק אציין ואומר שהיה קונטקסט לפנייתה של העוקבת לשעבר עם הטענה על כך שאינני נעימה: שיתפתי באותו יום באינסטגרם תגובות נחרצות לנשים שהתנהגו איתי, בהיעדר מילה טובה יותר, בצורה מציקה. האם אפשר לומר שיש אנשים שמתנהגים בצורה מציקה באותה רמה שבה אפשר לומר שאינני נעימה מבלי להניד עפעף? דעתי היא שכן. ההתנהגות שלהן כלפיי הייתה עקבית, תבעה ממני תגובה שמלכתחילה לא הייתי מחויבת לספק וגם חזרה על עצמה יותר מפעם אחת – התנהגות שגרמה לי להרגיש חוסר נעימות. היא הרגיזה אותי

הגבתי בצורה נחרצת כי הרגשתי שגם כשמתחתי את הגבול בצורה מנומסת (מה שעשיתי בתחילת השיחה כמה וכמה פעמים), הגבול הזה נחצה וחייב אותי להציב אותו מחדש בצורה שהיא לא נעימה. לפי תפיסת עולמי, אין שום חובה שאגיב בחיוך בכל מחיר: יש סיטואציות שראוי להבליג עליהן ולהמשיך הלאה כי מתאפשר לעשות זאת ויש סיטואציות, בין אם כי הן חוצות את הגבולות האישיים שלי או לוחצות  על הכפתורים – שאינני יכולה להבליג עליהן כי הן מרגישות לי כמו בחינת גבולות והרצון הטוב שלי. אני לא מרגישה שאני חייבת את הנעימות שלי בכל מצב, לכל אדם שנכנס לחיים שלי ובטח שלא לאנשים זרים באינטרנט המרגישים שאני מחויבת לעמוד בציפיות שלהם רק מעצם היותם צרכני התוכן שלי.

קל לומר שהצד המגיב תמיד צריך לנשום עמוק, לקחת בחשבון את הכוונות של הצד השני (הוא לא התכוון, יצא לו עקום וכו’) ולהבליג – אבל מתי הנעימות הזו באה על חשבוננו? זה מרגיש לי שלומר “תהיו נעימות תמיד” זו למעשה הציפייה שתמיד נדע להבליג גם על חשבון טובתנו האישית. מבחינתי להיות מה שאחרים תופסים כ”לא נעימה” זה להכיר בכך שמגיע לי שיתייחסו אליי בצורה אנושית והוגנת – ולא לחשוש לדרוש את זה גם מאחרים, בבוטות אם צריך וגם במצבי קונפליקט. אז למה זה נתפס בצורה שלילית כל כך?

האם קשה להיות נעימה?

אני יודעת שעל פניו זה נשמע שאני מתארת התנהגות נעימה כמסע אילוצים וייסורים בלתי נגמר שכל הזמן תובע, דורש, סוחט ומזיק, אבל זה לא המצב: אני מאמינה שאינטרקציה אנושית היא בבסיסה נעימה כי אנשים רוצים לנהל תקשורת חיובית, בוודאי שלא להתכתש ולריב (לעתים באינטרנט, היכן שקלה היד על המקלדת, קל לשכוח את זה). לא כל אינטרקציה “עולה” בהגינות שלנו כלפי עצמנו, לא כל אקט של נחמדות הוא פשרה או ויתור, או כרוך במחיר שצריך לשלם. אחדד שחוסר הנעימות, או התפיסה שאדם מסוים הוא לא נעים, צצים בדרך כלל באינטרקציה שבה מלכתחילה יש קונפליקט, שבה צד מסוים רוצה יותר מאשר האחר יכול לתת, שבה יש מערכת יחסים לא סימטרית. במקרה כזה, אני מוצאת שהגבולות בין נימוס בסיסי לבין הרצון לרצות בכל מחיר מיטשטשים ואני גם מוצאת שזה קורה ביתר קלות אצל נשים. 

זה לא מסובך להיות נעימה, מנומסת, אדיבה, מתחשבת וכו’, עד למקרים שבהם זה הופך להיות מסובך, בעקבות תקשורת שמבקשת לבחון את גבולות הנועם והנימוס. זה בולט בצורה הרבה יותר מוקצנת אונליין, היכן שקל לשלוח הודעה לאדם שלא מכירים ולבשר לו שהוא לא נעים – אך זה יכול לקרות כמובן גם בסיטואציות אחרות בחיים, מקצועיות ואישיות.

האתגר בלהיות לא נעימה

אז קודם כל, קשה לנו עם גילויי רגשות שליליים אצל נשים: מישהי שמביעה כעס או אפילו תחושת רוגז קלה, מישהי שתובעת בעלות על הסיטואציה – עשויה לעורר בנו אי נוחות. היה ושיקפת שהביאו לך את הסעיף, שפגעו בפרטיותך, שכתבו לך משהו לא במקום, שהטרידו אותך, שהציקו לך – התגובה לרוב תהיה “את לא צריכה להגיב בעצבנות” או “את לא חייבת להיות כל כך לא נעימה”. זה לא נעים לראות מישהי מניפה דגל אדום ואומרת “עד כאן” אבל מה ששוכחים בסיטואציה כזו, זה שגם למניפת הדגל לא נעים להימצא בסיטואציה הזו.

מתי מגיע השלב שבו מותר לומר “די”? והאם ייתכן שהגבול שבו אני אומרת “די” הוא פשוט שונה מאשר אצל נשים שבוחרות לקטלג אותי כלא נעימות? ולמה הזרקור לרוב יהיה מכוון כלפיי התגובה האסרטיבית או סביב ההתנהלות הכוחנית – במקום התייחסות לגבי מהות הטענה עצמה? או במילים אחרות, למה אנחנו נבחנות לפי העדינות שלנו בתגובה כלפי הצד השני, גם כשהצד השני פוגע בנו לתפיסתנו?

אז אולי במקום להיבהל מנשים לא נעימות, אולי במקום להירתע מנשים כועסות או אפילו מנשים מתעצבנות – ננסה להבין מה בסיטואציה הפריע להן? אולי במקום לרמוס גבולות ואז לכעוס על עצם קיומם, ננסה לכבד את העובדה שאצל נשים שונות יש גבולות שונים? ואולי נשים לא נעימות, כמוני למשל מסתבר, צריכות להתאים את התגובות שלהן לעולם שבו הציפייה היא שנשים תהיינה נעימות בכל מחיר?