שמתי לב לתופעה חברתית מעניינת המתרחשת בגבולות המדיה החברתית ואני בטוחה שגם מחוצה לה: הודות לקשר הבלתי אמצעי שיש לנו עם הקהל, פעמים רבות אנו נשאלות האם אנחנו עשירות או מגיעות מבית עשיר. על פניו זו שאלה ישירה מאוד שיכולה להסתכם גם בתשובה קצרה אך נחרצת “כן” או “לא”, אך מה שקורה בפועל, זו מסכת בלתי נגמרת של התפלספויות והצטדקויות שלא לצורך.

בעוד שלעוני יש הגדרות מאוד ברורות וברור כשמש לאדם עני שהוא כזה – כמו גם לסובבים אותו, עושר הוא מדד הרבה יותר חמקמק וסובייקטיבי. זה כנראה מסביר למה התשובה הקבועה והדיפלומטית שניתנת לשאלה הזו היא: “בניתי את עצמי/ את העסק שלי/ את כל מה שיש לי בכוחות עצמי, אנחנו לא עשירים, אך עבדנו קשה מאוד כדי להגיע להיכן שאנחנו נמצאים”.

בעולם שבו קיילי ג’נר נחשבת למיליארדרית סלף מייד, יש לי כמה בעיות עם הנרטיב הזה (שהוא למעשה מכבסת מילים שנועדה להוציא את העונה על השאלה באור חיובי מבלי להתייחס לתוכן השאלה עצמה): ראשית, התשובה מנציחה מנטליות קפיטליסטית לפיה מי שמוכשר ויעבוד קשה מספיק – יצליח. הגישה הזו נכונה באופן חלקי בלבד, משום שהיא לא מתייחסת לנקודת המוצא השונה שלנו בחיים, לפקטורים שמסייעים לנו להתקדם כלכלית ועל כך שהאמירה “בכוחות עצמנו” לעתים משמיטה נתונים קריטיים מהמשוואה. אנחנו מנקות מחוץ לפריים את הפרטים הפחות מחמיאים, אלו שמציגים אותנו באור פחות עצמאי ועושות זאת כדי להצטנע, כי לא נעים לנו, כדי שלא “יפתחו עלינו עיניים”, אך בפועל מציירות תמונה לא מדויקת ומטעה.

שנית, זה מסייע להנציח תפיסה מאוד מסוימת לפיה אנחנו פמיניסטיות “אמיתיות” רק אם את ההצלחה שלנו אנחנו יכולות לזקוף בלעדית לזכות עצמנו. זה אומר שאבוי אם נשייך את ההצלחה שלנו לעזרה מגורם חיצוני ובוודאי שאם הגורם הזה הוא גבר – כי אז לא נוכל להיחשב כנשים מצליחות באמת, כגירל בוס –  כי הרי פמיניסטית לא יכולה להיות זו שנעזרה בתמיכה מההורים או בגב הכלכלי של בן/ בת זוגה כדי להצליח. 

בואו נכיר בפריבילגיות שלנו

בפועל אני מאמינה שאין דבר רע בפריבילגיות כל עוד אנחנו מכירות בהן ותופסות עליהן בעלות, זה לא פוסט שנועד להפיץ שנאת עשירים ופריבילגיות אלא להיפך – לעודד הכרה בהן. זה בסדר להכיר בכך שההורים עזרו לנו, שהרקע שלנו מסייע לנו, שהזוגיות שלנו קידמה אותנו, למעשה, זה לא רק בסדר – אלא אפילו חיוני. הבעיה מתחילה כשאנחנו מעצבות את הנרטיב בצורה כזו שהופכת אותנו לעיוורות לפריבילגיות שלנו. זה בעייתי משום שנשים אחרות, נשים צעירות, נשים שלא מגיעות מאותו רקע – מקבלות את הרושם המוטעה לפיו כל העולם מלא באינספור סיפורי סינדרלה קטנים של נשים שהצליחו בענק אך ורק כי הן רצו מספיק, עבדו קשה מספיק ולכן הנה, אם נרצה מספיק גם אנחנו נוכל. המציאות? לא תמיד כזו.

האם אני טוענת שאין סיפורי סינדרלה בעולם? שאין נשים שבנו את עצמן לחלוטין בכוחות עצמן? שאי אפשר להתקדם בסולם הסוציו-אקונומי ולכן נגזר עליכן להישאר באותה משבצת בדיוק, כל אחת והנתונים המולדים שלה? אז לא, אפילו אתן את עצמי כדוגמה לכך: אני רחוקה מלהיות סיפור סינדרלה, תמיד היה לי מזון על השולחן וג’ינסים ממותגים בארון (ואולי זו הייתה חלק מהבעיה), אך אני דוגמה חיה למישהי שהצליחה להתקדם בסולם הסוציו-אקונומי אל מעבר לרמת החיים שאליה נולדתי ואני כאן כדי לספק קונטקסט ולהסביר בדיוק איך זה קרה, מבלי לסלף את העובדות כך שזה ייראה מחמיא יותר עבורי.

אז שלום, נעים להכיר. הגעתי ממשפחה חד הורית של עולים חדשים מבריה”מ, עם אמא שעובדת כפקידה ואבא שלא נוכח בחיים שלי מגיל די צעיר. הגעתי מרקע של חובות וחינוך כלכלי לקוי, עבדתי רוב תקופת השירות הצבאי שלי ועזבתי את הבית מסיבות כלכליות בגיל 20. התחתנתי בגיל צעיר מאוד בחתונה קטנה שעלתה 35,000 ש”ח לפני כעשור ללא שום עזרה מההורים, גם בגידול הילד העתידי לא צפויה לי עזרה. התחלתי את חיי הבוגרים עם חובות שהצלחתי לכסות רק כמה שנים אחר כך ואז התחלתי לבנות את עצמי כלפי מעלה. נשמע מרשים, נכון? מרגש קצת אפילו. שניה, אל תזילו עליי עדיין דמעה.

אז נכון, על פניו זה נשמע כאילו הרמתי את עצמי מהאשפתות, אך האמת שכילדה וכנערה אמנם תמיד חייתי עם רקע של דאגות כלכליות מהותיות אך מעולם לא בחוסר או במצוקה. הדירה הראשונה שהצלחתי לממן מכיסי הייתה דירת מרתף חשוכה ואיומה בשכונה הכי גרועה באשדוד (היי רובע ב’) וגם את ה-1900 ש”ח שנדרשתי לשלם עבורה כל חודש לעתים התקשיתי. אך התקשיתי לא רק בגלל הרקע שלי, אלא גם כי היו לי סדרי עדיפויות בעייתיים וכי לאורך השנים עשיתי אי אלו בחירות אומללות שהימנעות מהן הייתה חוסכת לי לא מעט כסף.

למרות כל הנתונים שמתוארים כאן, תוך כדי שנאבקתי לא פעם כדי לסיים את החודש – בחרתי להיות עצמאית בתחום הלייף סטייל, בחירה לחלוטין לא מובהקת כשחושבים על התנאים בהם חייתי. את כל זה הצלחתי לעשות לא מעט בזכות הזוגיות שלי וזה בדיוק העניין: עסק דורש מימון, כדי שנוכל לגלגל את ההכנסות שלנו בחזרה להשקעה בעסק, דרוש בסיס כלכלי שיאפשר זאת. נכון, אפשר לעשות את זה באופן עצמאי לחלוטין אבל זה דורש היערכות כלכלית מדוקדקת וזה בוודאות לא מה שקורה בחלק לא מבוטל מהמקרים שמוצגים לנו כ”סיפור הצלחה סלף מייד”. כל מי שבוחרת לספר על כך שבנתה את עצמה בכוחות עצמה כשלמעשה הגיעה מרקע כלכלי אמיד או נשואה לאדם עשיר, משמיטה את העובדה החשובה ביותר: התאפשר לה לבנות את עצמה בצורה כזו ולגלגל את ההכנסות שלה בחזרה לעסק – בדיוק בגלל שהייתה לה רווחה כלכלית ולא הייתה צריכה לחשוש שזה יבוא על חשבון הוצאות מחיה בסיסיות.

זה לא משנה אם קיבלנו את העזרה כדי להקים את העסק או עם מימון שכר הדירה, קניית נכס או מתן מקום להתגורר בו. בשורה התחתונה: אם קיבלנו עזרה, אם קיבלנו תמיכה- ניצלנו את הפריבילגיה שהעניקו לנו החיים וזה לגיטימי. מנגד, זה מנותק לחלוטין לומר “לא קיבלתי עזרה עבור העסק/ הקריירה מבן הזוג/ המשפחה” כשמגיעים מרקע שבו אין שום דאגות כלכליות, יש גיבוי מלא ותמיכה כספית בתחומים אחרים כי עזרה כלכלית היא עזרה כלכלית וזה לא משנה לאיזה תחומים היא מנותבת.

התחתנתי טוב?

אני יודעת מה אתן חושבות בשלב הזה: אני מספרת את כל זה כי התחתנתי עם אדם עשיר, נכון? אז לא. לא התחתנתי עם אדם עשיר, לא התחתנתי עם אדם אמיד. התחתנתי לכל היותר עם אדם שמצבו הכלכלי ממוצע. יחד עם זאת, התחתנתי עם מהנדס מבריק ואמנם במשך רוב שנות הזוגיות שלנו בן זוגי היה בגדר פוטנציאל שרק עתיד להתממש (כי פרק זמן לא מבוטל מהזוגיות שלנו הוא העביר באקדמיה ובעתודה) – הגענו לבסוף לגיל שבו זה התחיל לקרות, הפוטנציאל התחיל להתממש.

התחתנתי עם אדם שהגיע מרקע של חינוך לחסכנות ושמירה על כסף, התחתנתי עם אדם שלא הוציא את הכסף שלו בפזרנות. אולי כל זה נשמע בסיסי למדי עבור חלקכן, אבל עבורי זה שינוי חד מהאופן שבו חייתי את חיי ובמקום שאני אוריד אותנו למטה כחלק מהיחידה הכלכלית שהפכנו להיות (כפי שחששתי שיקרה) – זה הרים אותי למעלה.

כי למרות שהגעתי לזוגיות שלנו כאדם עם בעיות כלכליות, לא הייתי לנטל: כאן הכשרון, האמביציה והיכולת שלי לעבוד קשה עזרו לי להתקדם, להשתפר ולסגור בסופו של דבר את החובות. יחד עם זאת, אני גם לחלוטין מכירה בכך שאילו הייתי רווקה, אילו לא הייתי מאחדת כוחות עם אדם נוסף שמצבו הכלכלי מעט יותר טוב משלי – ייתכן שלא הייתי בעלת עסק, ייתכן שלא הייתי כותבת לכן את הפוסט הזה, ייתכן שלא הייתי לוקחת את הסיכונים שהייתה לי הפריבילגיה לקחת במהלך שנותיי כעצמאית, כי תמיד ידעתי שיש לי גיבוי, כי ידעתי ששכר הדירה ישולם ויהי מה. ייתכן שהייתי חוששת לקחת את הסיכונים הללו כי הייתי יודעת שמוטל הרבה יותר על כף המאזניים ואתן יודעות מה? אני לחלוטין חיה בשלום עם ההכרה הזו, אני לא מרגישה פחות פמיניסטית או ראויה – ואני שמחה שניצלתי את הפריבילגיות שיש לי והפקתי מהן את המיטב.

אני גאה בעצמי שטיפסתי במעלה הסולם הסוציו- אקונומי גם בידיעה שלא עשיתי את זה לגמרי לבד וזה לא גורע במעט מתחושת הסיפוק שלי. על אף שגם היום הייתי עונה על השאלה “האם את עשירה?” ב”לא” כי זו האמת ללא שום צורך בהצטדקויות, אני יודעת שהיום אני נמצאת במצב שבו אנחנו מצליחים לחסוך, שבו יש לנו לא מעט הכנסות פנויות שמאפשרות לנו לחיות את חיינו בנוחות ובעיקר – אין לי את תחושת החרדה הזו שמשהו רע עומד לקרות ולא אצליח לסיים את החודש, תחושה שרק מי שמכיר אותה מקרוב יודע כמה זה נעים להיפרד ממנה. וכן, אני מדברת במונחים של “אנחנו”, למרות שאני פמיניסטית, כי את הקרדיט לסיטואציית החיים המשופרת שבה אני נמצאת כיום – אני לא יכולה לקחת רק לעצמי ולהתעלם מהקונטקסט.

אז אנשים יקרים ונשים יקרות, בפעם הבאה ששואלים אתכם האם אתם עשירים ואתם בוחרים לענות (כי אתם לא חייבים לענות על השאלה הזו מלכתחילה) – בבקשה, היו כנים עם עצמכם ובעיקר איתנו. אל תתחבאו מאחורי ססמאות, הן רק מזיקות, אל תעוותו את המציאות. אל תשלפו את קלף ה”עבדנו קשה כדי להגיע לאן שהגענו” כאילו שיש סתירה בין זה לבין ההכרה בעושר ואל תשתפו פעולה עם הגישה לפיה אם רק נעבוד קשה מספיק ואם רק נרצה מספיק – בסוף זה יקרה גם לנו.