אל נועה רוזין הגעתי במטרה מובהקת: לנסות להבין מה זה תוכן טוב. האם תוכן טוב הוא כזה שיש לו גבולות גזרה? האם זה קונספט סובייקטיבי לחלוטין? האם יש לגביו כללי “עשי” ו”אל תעשי”? או שזו בכלל יהירות לנסות להגדיר את זה מלכתחילה? טוב, לביקור היו גם כמה אג’נדות נסתרות, כמו למשל לראות בלייב את עמדת הבידודרינק ולנשנש את נולה הכלבה, אבל רגע, אני מקדימה את המאוחר. 

אני לא יודעת אם יש כאן מישהי שטרם יצא לה להכיר את המותג שהיא נועה רוזין, אבל כדבריה אומר: שמעו סיפור. נועה היא עיתונאית ומגישת טלוויזיה, יוצרת תוכן ויוטיוברית עם התמחות בתחום הקולינריה ואם להיות ספציפית יותר – עם התמחות בהגשת חוויות וסיפורים מעולם הקולינריה. היא לא מגדירה את עצמה כמבקרת מסעדות אלא כמבקרת במסעדות כי לפי תפיסת עולמה, בסקירה מוטב לספר על מה עבד, מה טעים, מה נחשק – במקום מה שלא שווה את זמן הקהל שצופה בה.

גם לומר שהיא מתרכזת רק בקולינריה יהיה תיאור לא מדויק, הלא מדובר במאסטרית של אירוח, כזו שכל חג, יום הולדת ולעתים סתם ערב רגיל בבית הופכים גם הם לחוויה של ממש – קונספט שהרבה אנשים נמשכים אליו במיוחד עכשיו בשנת 2020, שבה החוויות הצטמצמו למנעד מצומצם ולא מרגש. אז לא, נועה מוכיחה שאפשר גם אחרת, גם השנה (מה שיכול להסביר מדוע חגיגות יום ההולדת שאירגנה לבן זוגה אריאל לפני חודשיים הפכו לסוג של אייקון).

‘אירוח’ זו מילה מתאימה גם כדי לתאר את הפרסונה האינטרנטית שלה ובאופן ספציפי בסטורי, שם היא מארחת אותנו כצופים במה שאני מגדירה כמופע של נועה: סטוריז מתוזמנים ומסונכרנים, מונפשים ואינטרקטיביים, מתוכננים לקפידה. בעולם שבו זה נורמטיבי לגמרי לבסס סטוריז שלמים על הקפה שהכנו באותו יום, נועה לוקחת את זה לצד השני של הספקטרום, לרמת הפקה שכמותה טרם נתקלתי במדיום הזה. למעשה, במקום להרגיש כמו תיעוד יומיומי של רגעים קטנים, הסטוריז של נועה מרגישים יותר כמו תוכנית טלוויזיה עצמאית משלה. 

למרות המוגבלויות של המדיום, שבו לקהל יש יכולת תשומת לב רגעית, שבו כל קטע של סרטון אורך לא יותר מ- 15 שניות – באמצעות תסריט הבנוי לפי נקודות (כפי שגיליתי במהלך המפגש שלנו), נועה מצליחה ליצוק לתוך הסטוריז את עולם התוכן שלה. התכנון מראש הוא כנראה גם זה שמאפשר לה לשלוט במינונים, כך שזה אף פעם לא מרגיש טו מאץ’ ובעצם, אנחנו כצופים אף פעם לא באמת מגיעים לתחושה של מיצוי או רוויה.

חוץ מכל הנאמר, נועה היא בת זוגו של אריאל לייזגולד, ברמן בחסד, מדריך ובעל ברים ובמסעדות בתל אביב – ואמו של אורי. במהלך תקופת הקורונה השניים יצרו את פינת התוכן הנחשקת מכולן: “הבידודרינק”, אשר גם בה באמצעות רצף סטוריז מתוכננים בקפידה, נועה ואריאל יצרו יחד קוקטיילים בשילוב עם הקהל שחיכה לכל פינה בחרדת קודש (גם אני הייתי ביניהם).

לאור כל הנאמר כאן, נועה מקבלת לא פעם את הטייטל “וונדרוומן”, מילה שהיא מגדירה כשייכת לעולם הישן: “כל דבר שאנחנו עושים זו בחירה וכל דבר מלווה במחיר. אני בוחרת לקום מוקדם כי אלה שעות שבהן אין הרבה הסחות דעת והמחיר הוא שאני ישנה פחות, מחיר שאני חיה איתו בשלום. בימים שבהם אורי נמצא אצל אבא שלו (נועה התגרשה לפני כשנתיים) יש לי את הזמן לעבוד כמה שארצה, בימים שהוא איתי אני נוכחת ומתרכזת בנו, במקום בנייד.”

צמד מילים נוסף שאיבד מבחינתה את המשמעות? “מעוררת השראה”. זה לא ממש מפתיע בעולם שבו הכל וכולן נתפסות כמעוררות השראה ומעצימות, לכן נועה מציעה אלטרנטיבה אחרת “היות ויש לי ערוץ יוטיוב, יש בו גם צופים צעירים. לפני כמה חודשים צופה ביוטיוב שפנה אליי באינסטגרם בעקבות סטורי שגרתי, כתב לי שאני מעוררת השראה. הבנתי שזה משהו שכותבים כדי לכתוב, מבלי לרדת עד הסוף למשמעות הביטוי. אני מעדיפה את המונח ‘מעוררת מחשבה’ אם כבר”.

אז רגע, תוכן טוב, באנו לדבר עליו. בעיניה של נועה תוכן טוב הוא כמובן סיפור טוב. ההיבט שתמיד מאתגר אותה הוא כיצד לפתוח את הסיפור באמצעות רצף הסטוריז ומשם היא מרגישה שזה כבר זורם בחופשיות. לכל סיפור יש את העוגן שלו, הנקודה שממנה הכל מתחיל והסיפור הוא מבחינתה חלק בלתי נפרד בכל מוצר, בכל שירות, בכל חוויה. 

המשקל שנועה מעניקה לסיפור מורגש היטב עד לרמת הסטורי: בכל פעם שהיא מציגה מוצר או שירות חדש, אנחנו תמיד נחשפים לפרסונות שמאחוריהם, לחיבור ביניהן לבין נועה, לנעשה מאחורי הקלעים. זה אף פעם לא “הנה המוצר” או “הנה השירות”, זה תמיד נתפר באמצעות חוט ומחט וירטואליים היוצרים יחדיו את הסיפור השלם, המעניין והמניע לפעולה. מבחינת נועה מדובר בתנאי הכרחי, שכן היא לא תוכל לפרסם, לקדם, לספר או אפילו להשיק מוצר משלה, אלא אם כן התיבול האישי והפיקנטי שלה מורגש בכל שלב בעשייה.

לאינסטגרם היא מגיעה עם חוש ביקורתי, גם כלפי הנעשה בתחום מצד יוצרי התוכן וגם מצד המפרסמים והמותגים. יחד עם זאת, בדיוק כפי שהיא לא מציגה את הפן השלילי בסקירות שלה, היא גם בוחרת לא לתת במה לפן השלילי בתחום המקצועי שלה. מבחינתה הנעשה באינסטגרם הוא לא סטנדרט שמכתיב לה איך להתנהל וזה לא תפקידו של התחום לחנך או להשפיע על העשייה שלה. דוגמה טובה לכך ניתן למצוא בערוץ היוטיוב שלה: לפני שפתחה אותו חשבה שהיוטיוב שייך בעיקר לגיימרים צעירים ולמעשה גם כשהתחילה לייצר עבורו תוכן, התחום היה רווי בסרטוני אתגרים שלא חלחלו או חדרו לעשייה של נועה בשום מובן. בשלב הזה סימנתי לעצמי בכוכבית: תוכן טוב הוא תוכן בטוח בעצמו שלא מאפשר לרעשי הרקע מסביב להכתיב את הנעשה או את הקצב שלו.

כיום נועה עוסקת, בין היתר, בפעילות מסחרית באינסטגרם וגם שם היא עושה דברים בדרך שלה. אין מבחינתה עבודה עם בריף, תסריט (אלא אם כן היא יוצרת אותו לעצמה) או כל הנחיה מלמעלה שלא מאפשרת לה להציג את הסיפור כפי שהיא רואה אותו לנכון. לפיד עצמו היא מתייחסת ככרטיס ביקור ולסטורי כדרך בלתי אמצעית לתקשר עם הקהל ואת זה – היא עושה בתנאים שלה. “כבר אמרו לי שמאתגר לעבוד איתי ואין לי שום בעיה שייצא לי שם של דיווה כשזה קשור לתוכן שאני חתומה עליו. מבחינת העוקבים שלי אני ברת סמכות, ומכאן שיש לי אחריות”. שתינו הסכמנו שהלקחים לגבי מה לא לעשות נלמדים תוך כדי עשייה ולמידה בשטח, שהרי אף אחת מאיתנו לא קיבלה עם פתיחת האינסטגרם את המדריך ליצירת שיתופי פעולה מוצלחים.

בכל זאת התייחסתי לנועה במהלך השיחה כדמות מעוררת מחשבה (לא השראה!) ורציתי לקבל ממנה את הפרשנות שלה לגבי הקמת נכסים וירטואליים ועל סמך נכון להחליט לצאת לדרך. את הערוצים שלה יצרה עקב הצורך לייצר תוכן עצמאי במקביל לעבודת ההגשה בטלוויזיה, שייאפשרו לה לחזור לשורשים שלה כעיתונאית אוכל. אך זה לא היה רק רצון: היא זיהתה נישה חסרה בתחום התוכן הקולינרי בארץ, שהיה שייך באופן בלעדי למתכונאים. את הנישה הזו היא השלימה כאמור עם ערוץ שבו עולות סקירות שבועיות בשיתוף עם יוגב עזריאל (שאת הדינמיקה הזוגית שלהם על המסך אני כל כך אוהבת!) מבלי לשתף באף מתכון.

בעוד היא ממשיכה ליזום ולפתח פרויקטים חדשים, תהליך העבודה כבר קצת שונה כי לא מבוסס על תחושת בטן בלבד: כיום  יש לה את קהל היעד המדויק והמעורב, איתו היא מדברת ישירות ויודעת לזהות מהשיח הזה בדיוק מה דרוש ממנה לעשות ברמה העסקית כדי להשלים את הפערים החסרים בשוק. חוץ מהזמן שהיא מקדישה באופן פרונטלי למצלמה, היא גם מקדישה זמן לא מבוטל אל מאחורי הקלעים, אל תיבת ההודעות הפרטיות שלה. מהשאלות וההמלצות שמבקשים ממנה אנשים, בייחוד ככל שההשאלות וההמלצות הללו ספציפיות יותר, נועה לומדת לאפיין את הפרויקטים הבאים שלה.

הקצב שבו נועה מדברת, מובילה שיחות, יורה משפטים – תואם בדיוק את הפרסונה שלה על המסך, בין אם בטלוויזיה או בערוץ היוטיוב שלה. אם אומרים שבדרך כלל בעמידה מול מצלמה צריך להעלות את רף האנרגיות בעוד 10%? אצל נועה, לא חשתי שזה המצב או שיש בכך צורך. יש ברמת האנרגיות הזו משהו שיוצר חיבור מיידי מבלי להרתיע, בין אם מדובר בי שקפצה לבקר אותה בפעם הראשונה (אחרי פלרטוט וירטואלי ארוך) לצילומי פוסט, מרואיינים בתוכנית או אורחים בסטורי שלה. 

למעשה, החלק היחידי בנועה שחשתי שהוא נינוח לחלוטין, זה החלק שנוגע לאמת הפנימית שלה. בין אם מדובר ביושרה והזהות המקצועית, שם היא מתנהלת כאמור לפי אמות המידה שלה ובין אם זה ברמה האישית, שם היא מספרת שהגירושים חידדו לה הרבה תובנות ועזרו לה להביט על הדברים בפרספקטיבה אחרת. תסמונת המתחזה בוודאי תופסת כל אחד בשלב כלשהו בהצלחה שלו ובכל זאת, הרגשתי כאן משהו מאוד שלם ורגוע.

הדירה שלה, שדגימות ממנה אפשר לקבל מדי פעם בסטורי, כוללת ספרייה ענקית שממוקמת במרכז החלל ואותה אריאל תכנן בעצמו. שם הם מחזיקים באוספים הנפרדים והמשותפים שלהם, של כל אחד מהם במסעותיהם בעולם ושניהם יחד כזוג (השניים התארסנו לפני כמה חודשים). הצבע האדום האהוב על נועה מלווה אותה גם במטבח ששיפצה לפני כמה שנים וגם בחדר השינה, שם ניסתה לשחזר תחושה של חדר מלון. החלק הכי יפה בדירה? התאורה כמובן. מוכנה לחתום על כך שמדובר בדירה עם התאורה הכי יפה בעיר ועל כך תעיד כמות סלפיז מעוררת דאגה שצילמתי במקום.

תודה ענקית לנועה רוזין על האירוח, למקרה שזה לא היה ברור: אני ממליצה בחום לעקוב אחריה ממש כאן. זו גם ההזדמנות לומר שנועה היא האורחת שסוגרת את העונה הנוכחית של הקול גירלז, בדיוק שנה שלמה של עונה נוספת שהגיעה לסיומה. העונה הבאה תחזור בפורמט אחר ואתן כמובן מוזמנות לבקר במדור ולהכיר את כל מי שהתארחה כאן בשנתיים+ מאז שהמדור קיים.

לערוץ היוטיוב של נועה הקליקו כאן.