פחדתי מהתיוג שלי כ”מטופלת פוריות”, בעיקר בעיניי עצמי. בתור אישה בת 32, שכבר הכירה את עצמה היטב, נכנסתי לתהליך חדש בחיים ולא ידעתי איך אצא מתוכו, האם עם תינוק או בלי? האם אאבד את עצמי בתהליך? פחדתי שאהיה אובססיבית לגבי זה, שאהפוך להיות לאדם שזה כל מה שמעסיק אותו, שזה יתפוס את כל הזמן שלי. לשמחתי, שום דבר מזה לא קרה: הטיפולים עצמם העסיקו אותי לא מעט באופן בלתי נמנע, אבל לא מספיק כדי להיבלע לתוכם, לא מספיק כדי להרגיש שהזהות שלי מיטשטשת, לא מספיק כדי לשכוח שהחיים טובים. שמחתי, נהניתי, ביליתי (עד כמה שניתן, כן? בכל זאת 2020) גם תוך כדי טיפולי הפוריות. אסייג ואומר שאני יודעת שכל אחת מגיבה לזה אחרת, יש כאלה שחוות קושי גדול יותר עם ההזרקות וההורמונים וזה לגיטימי לגמרי, אני רק שמחה שגיליתי שעבורי זה בר שליטה וניהול – וזרמתי עם זה.
Comments
לילוש
10/12/2020
מאוד התחברתי לסעיף של אנשי ונשות המקצוע- גם אני, וללא קשר להריון או פוריות, נתקלתי בכמה רופאי ורופאות נשים מזעזעים במהלך החיים וזה הותיר בי צלקות שלקח לי שנים לרפא..
תודה על הפוסט ורק בשורות טובות!
ענבל
10/12/2020
הפוסט מרתק ומאיר עיניים לחלוטין, אפילו בשביל מישהי כמוני שלא חוותה מעולם הריון ולא מנסה להיכנס להריון כרגע. סיפקת המון נקודות למחשבה וכתבת בצורה מקסימה. מאחלת לכם רק טוב בכל התהליך! <3
דאשה
9/12/2020
לובה מאחלת שתקבלו את כל מה שאת רוצים.
בימינו להיכנס להיריון זה לא דבר מובן מאליו, אם קשובים שמים לב שנשים נקלטות בכל מיני צורות לדרכים והדרך ה”טבעית” לא כל-כך טבעית להמון נשים.
מחוץ לאותן קהילות שאת מתארת, לפעמים הדבר לא נוכח כל-כך וכלכך חשוב שהמילים שלך כתובות בשביל כולם לקרוא ולהבין.
יותר ויותר נשים כמוך וכמו לינה דנהאם וכריסי טיגן כותבות ומדברות את זה ואני חושבת על ההשפעה ארוכת הטווח של שימת בעיות של נשים במרכז ולא במחשכים. זה פמיניזם.
חיבוק והצלחה.
עינת
9/12/2020
כל כך מדויק! אישית ההמתנות לי היו הכי קשות וגם חוסר הידיעה כמה זמן זה ימשך. ומה הגבול שלי? כמבה רמשיך? מתי מחליטים לעצור?
Dorit
9/12/2020
פוסט מרגש וכנה. תודה רבה לך לובה (וגם בהצלחה). חיבוק וירטואלי ממלבורן ♥️
Nofar
9/12/2020
מהממת!!! אין תיאור יותר מדויק מזה לתהליך הלא פשוט והארוך לעיתים…בהצלחה רבה!!!
ליטל
9/12/2020
פוסט מקסים ומדוייק. בתור מטופלת פוריות הזדהתי עם כולו.
מאחלת לך שמה שאת מאחלת לעצמך יקרה במהרה 💜
רותם
9/12/2020
מזדהה כל כך עם החשש מתיוג מטופלת פוריות. למעשה כמעט ולא סיפרתי לאף אחד על התהליך שעברתי בזמן אמת, כך שהישש מתיוג היה לגמרי כלפי עצמי. כשהגעתי לאסותא למעקב זקיקים לקראת שאיבה הייתי עומדת מחוץ לחדר ההמתנה בו ישבו יתר השנים וחיכיתי לתורי, כי בעיני רוחי זה אומר שאני לא באמת קשורה לזה, אני לא כמוהן, אני לא מטופלת פוריות, אני רק נקלעתי לזה במקרה ואני תיכף אסיים עם זה. מפה לשם זה לקח שנתיים ברוטו, כשבשלב מסויים לקראת הסוף הצטרפתי לקבוצת תמיכה קטנה מטעם ביהח, שם לראשונה הכרתי בזה שאני מטופלת פוריות, וכאילו משהו השתנה בראש שלי.
luba Fashion Tails
9/12/2020
כל הצורך הזה “לא להיות כמו אחרות” זה בעיקר נובע מחוסר היכרות עם מטופלות אחרות, ברגע שמבינים שנשים רבות עוברות את התהליך, כל אחת עם החיים שלה ועם הגישה שלה – זה משנה לחלוטין את התפיסה.
שני
9/12/2020
איזה פוסט מקסים וכן. מודה שאני פחות מבינה בנושא טיפולי פוריות, אבל חלק מהנקודות שהעלית כל כך נכונות לכל הנושא של פוריות האישה ואמהות: 1. שכל אחת שונה ואי אפשר להסיק מסיפור של אחת על מה שאת תחווי. 2. שההטפה להיות רגועה זה הבולשיט הכי גדול, כי אין דבר פחות מרגיע מהתחושה שאת לא בסדר בזה שאת לא מספיק רגועה (אני למשל הייתי בחרדה כל ההריון והחלטתי להכיל את זה ולא להיכנס לחרדה מזה שאני בחרדה). 3. כמה חשוב לקבל את עצמנו ואת הגוף שלנו כפי שהם ולא להעמיס מטען רגשי על כל קושי או בעיה רפואית (ממשית או פוטנציאלית) ולזכור שהיא לא מגדירה אותנו.
Shiraz
9/12/2020
זה פוסט מקסים ומאיר עיניים. כל אישה היא אלופה ואת במיוחד 💓
לעבור את זה, לדבר על זה בפומבי, להסיק מסקנות וכן, גם להתבאס זה טבעי ולגיטימי.
Naama
8/12/2020
לובה.אופן הכתיבה שלך מרגש ומכניס את הקורא לרגישות שאת חווה בכתיבתך.
מאחלת לך שמה שתרצי יתקיים וכל התהליך יעבור בקלות!!
נעמה