מאז שהפסקתי לדבר על תהליך הפוריות האישי שלי, אני מרגישה שזנחתי את ההתעסקות בתהליך בכללותו – וזה חבל, כי יש לי לא מעט לומר בנושא. בין אם אתן עוברות טיפולי פוריות, עברתן בעבר, שוקלות להתחיל – וגם אם אין לכן שום קשר לנושא אבל מעניין אתכן לקרוא על חוויותיהן של נשים אחרות, אני מקווה שהפוסט הזה ישפוך קצת אור ויעורר הזדהות, לפחות על סמך מה שחוויתי וניסיתי. בואו נדבר על דברים שלא ידעתי אודות טיפולי פוריות, אבל הייתי שמחה לדעת.

פוריות זה תהליך לא טריוויאלי בכלל

הגעתי לטיפולים אחרי תקופת ניסיון של כשנה, אפילו קצת יותר (הודות לסגר בקורונה). שמעתי דיעות חלוקות לגבי הפסקה מגלולות, חלק אומרים שדרוש לגוף “זמן להתנקות” וחלק אומרים שזה הבל הבלים ואפשר להיקלט ישר. זה גרם לי להבין שזה יכול ללכת לכאן או לכאן, אבל באופן כללי יצאתי מנקודת הנחה שתהליך הכניסה להריון הוא תהליך אינטואיטיבי. מקבלים ווסת, 14 יום לאחר מכן ביוץ, משתדלים לקיים יחסי מין בימים האלה וסטטיסטית זה אמור מתישהו לעבוד.

אז סטטיסטית זה אכן עובד כך אצל אנשים רבים, אבל לא אצל כולם. גם הכלל של ה-14 יום אחרי הווסת לא מחייב, בדיוק כפי שאין חובה שמחזור יימשך באופן סדיר 28 ימים, כך שכל מקרה לגופו – תרתי משמע. מגישת Carefree לגמרי, שבה אמרתי לעצמי שניקח את זה בקלות, נפסיק להשתמש באמצעי מניעה ונראה מה יקרה, זה הפך למאורע מתוכנן יותר ויותר ככל שהחודשים חלפו ולא נקלטתי, אז התברר לי עד כמה זה לא טריוויאלי ולא תמיד אינטואיטיבי להיכנס להריון – וזה בסדר.

לא צריך להחליט הכל מראש

כשהתחלתי לשקול אמהות, אמרתי לעצמי שהזרקות הורמונים במסגרת טיפולי פוריות זה דבר שלעולם לא אעשה, זה יקרה מעצמו או שזה לא נועד לקרות. כשהתחלתי לקחת הורמונים וראיתי את ה-IVF באופק, לא ידעתי האם אני רוצה להיכנס לזה: חששתי שזה פולשני מדי ואמרתי לעצמי שוב, שאולי זה לא נועד לקרות. בפועל, אין שום חובה להחליט על זה כמה שלבים לפני ובטח שאין שום חובה להחליט על כל התהליך מראש. מתחילים, מנסים, בודקים, עוברים את זה שבוע-שבוע, חודש-חודש ורואים מה מתאים. אלה לא גבולות גזרה שצריכים להיחקק מראש ועובדה, תוך כדי התהליך דברים עשויים להשתנות ויכול להיות שההסתכלות על הדברים תהיה אחרת. אומרים Never say never, אז גישתי היא שאתן בהחלט יכולות לומר Never אם זה מה שמתאים לכן, רק קחו בחשבון שזה מסע שיש לו כל מיני חלקים ושלבים – ואפשר להחליט בכל שלב מה עובד עבורכן.

קהילות לא תמיד עוזרות

אחד הדברים שלי ייעצו לעשות ברגע שסיפרתי שאני עוברת טיפולי פוריות, זה להיכנס לאחת הקהילות של מטופלות הפוריות בפייסבוק. עשיתי את זה, כי זה היה נשמע לי כמו הדבר ההגיוני לעשות: לא הייתי מוקפת בנשים שעברו או עוברות את אותו התהליך כמוני והיה נשמע סביר שארצה לקבל אוזן קשבת וגם אינפורמציה מנשים אחרות. גיליתי שבחוויה האישית שלי זו טעות: יצאתי מהקבוצות הללו באופן די מיידי, בתחושה מאוד קשה של ייאוש. גיליתי על עצמי שאין לי אפשרות להכיל סיפורים של אחרות ואני מעדיפה להתרכז בתהליך שלי ובמסע שלי.

להשתחרר מתחושת חוסר הפייריות

כשמתחילים בתהליך הפוריות, זה יכול להרגיש כאילו קיבלנו קלף די גרוע בחיים. בעוד שנשים רבות נכנסות להריון בקלות רבה, במיוחד עכשיו בתקופת הסגר והקורונה, אנחנו צריכות לעשות מאמץ באופן פעיל כדי להגיע לאותו מצב בדיוק. נחזור לסעיף הראשון: תהליך הפוריות הוא לא טריוויאלי, אך יש כאלה שנכנסות להריון בניסיון הראשון או בנסיונות הראשונים, זה קורה. זה לא מעיד על ההתנהלות במהלך ההריון שלהן, על התחושות שלהן אחרי ההריון, על הקלות או הקושי להיכנס להריון שני וכו’. אין כאן ערבונות, קלות בסיטואציה מסוימת לא מבטיחה קושי בסיטואציה אחרת או להיפך, כל אחת והדרך שלה. 

אין חובה שתאבדי את עצמך

פחדתי מהתיוג שלי כ”מטופלת פוריות”, בעיקר בעיניי עצמי. בתור אישה בת 32, שכבר הכירה את עצמה היטב, נכנסתי לתהליך חדש בחיים ולא ידעתי איך אצא מתוכו, האם עם תינוק או בלי? האם אאבד את עצמי בתהליך? פחדתי שאהיה אובססיבית לגבי זה, שאהפוך להיות לאדם שזה כל מה שמעסיק אותו, שזה יתפוס את כל הזמן שלי. לשמחתי, שום דבר מזה לא קרה: הטיפולים עצמם העסיקו אותי לא מעט באופן בלתי נמנע, אבל לא מספיק כדי להיבלע לתוכם, לא מספיק כדי להרגיש שהזהות שלי מיטשטשת, לא מספיק כדי לשכוח שהחיים טובים. שמחתי, נהניתי, ביליתי (עד כמה שניתן, כן? בכל זאת 2020) גם תוך כדי טיפולי הפוריות. אסייג ואומר שאני יודעת שכל אחת מגיבה לזה אחרת, יש כאלה שחוות קושי גדול יותר עם ההזרקות וההורמונים וזה לגיטימי לגמרי, אני רק שמחה שגיליתי שעבורי זה בר שליטה וניהול – וזרמתי עם זה.

לתת מרחב וזמן לקושי

מנגד, גם להמשיך כרגיל לחלוטין זה משהו שלא היה ריאלי עבורי לעשות. בטווח ימי החודש שבהם עוברים בדיקות בתדירות אינטנסיבית, פיניתי את הזמן בלו”ז ועשיתי מאמץ לא לקבוע שום דבר שיוסיף לי עומס לרוטינה החדשה. קבעתי נסיעות עבודה, הרצאות ופגישות בימים שבהם ידעתי ששום דבר לא יכול לצוץ מהבחינה הזו והשתדלתי להשאיר את שאר הימים ריקים מבלי להתנצל על כך. כמו כן, בכל פעם שבה יש תשובה שלילית, כלומר אין הריון, הענקתי לזה את המרחב הדרוש כדי להרגיש החמצה. במקרה שלי חשתי בעיקר תסכול, על כך שחוזרים לנקודת האפס ומתחילים הכל מההתחלה – וזה לגיטימי להרגיש כך.

הציפייה קשה יותר מהתהליך עצמו

בעוד שציפיתי שהשלב המרגיז ביותר בטיפולי פוריות יהיה בזריקות, בבדיקות התכופות, אולי בהתמודדות עם בירוקרטיה – השלב המרגיז בפועל הוא דווקא כשמסיימים את התהליך הזה בחודש ואז מתחיל משחק ההמתנה כדי לגלות האם נקלטת או לא. מדובר בפרק זמן של קרוב לשבועיים שבו את יכולה לחזור לשגרת חייך באופן מלא, אבל הציפייה האם תקבלי ווסת או לא ממש מורטת עצבים. בתקופות האלה אני בדרך כלל מוצאת את עצמי לוקחת יותר עבודה מתמיד לטובת הסחת הדעת, כי מנטרת ה”תהי רגועה כדי שזה יקרה” לא עובדת עליי. למעשה, להמתין שבועיים כדי לגלות האם נקלטת או לא, זה כנראה הכל חוץ ממרגיע, אז איך אני אמורה להירגע?

יחסי אנוש חשובים

את תהליך הטיפולים התחלתי עם מומחה פוריות שהיה נחשב למקצועי ומנוסה מאוד, אך לא זכיתי לתקשר איתו ישירות. התקשורת שלי נעשתה דרך האחות שעובדת איתו, שאיתה לא היה לי שום חיבור, בלשון המעטה. בכל פעם שפניתי לקבלת אינפורמציה לגיטימית לגמרי, הרגשתי שאני עולה לצד השני על העצבים, קיבלתי תשובות קצרות שלא סיפקו לי מספיק מידע ולא רק שהרגשתי כמו עוד מטופלת (עם הקונספט הזה אין לי שום בעיה) אלא הרגשתי כמו עוד מטופלת שנדחקה לתוך חלוקת קשב מצומצמת מאוד. 

אז למרות המקצועיות והניסיון, שמהם לא ממש זכיתי ליהנות, עברתי למומחה פוריות אחר שאותו גיליתי במקרה (טכנאית האולטרסאונד הייתה חולה באותו יום, הוא קיבל אותי למעקב זקיקים וכך גיליתי שהוא גם מספק ליווי לטיפולי פוריות). רופא מתחיל ואולי אפילו ללא שום סיפורי הצלחה לשלוף מהשרוול, אבל הייתה לו תכונה שכל כך שמחתי למצוא: הוא היה קשוב. הוא שאל שאלות, התעניין, סקר והמליץ – על אף שלא הייתי המטופלת שלו. עברתי אליו זמן קצר לאחר מכן ואני כל כך מרוצה מהטיפול שאני מקבלת.

אני שמחה שסיפרתי

סיפרתי למכרים שלי וגם לכל האינטרנט בעצם, שאני עוברת טיפולי פוריות בידיעה ברורה מה זה אומר: ידעתי שאקבל עצות שלא ביקשתי, ידעתי שמעכשיו והלאה כל דבר שאגיד או כל מצב רוח שאשקף יתפרש ככזה שקשור לטיפולים שאני עוברת ולשאלה האם נקלטתי או לא. חשתי שזה מחיר קטן לשלם לעומת ההקלה שבפתיחות והיכולת לשקף את מה שעובר עליי מבלי להסתיר ומבלי להתחבא. האפשרות לומר “אני צריכה לבטל משהו כי יש לי טיפול” מבלי שאצטרך לספק תירוצים וארגיש רע עם עצמי, הייתה שווה מבחינתי גם את ההיבטים השליליים.

להרגיש פגומה לא יעזור

אני מניחה שאחד הדברים המהותיים בעבודה העצמית במהלך הטיפולים, זו ההבנה החשובה שאתן לא פגומות ולהרגיש כך לא יעזור. אני מודה שהמחשבה הזו צצה אצלי בראש מדי פעם, במיוחד בכל פעם שחשדו שיש אצלי בעיה כלשהי שרצו לשלול. הזכרתי לעצמי שכניסה להריון היא בסופו של דבר סטטיסטיקה וכשאני מגיעה למומחה פוריות בתור מקרה, הוא רואה צורך לעשות Troubleshooting, כלומר הוא או היא צריכים לשלול בעיות מסוימות כדי שאפשר לעבור הלאה לדבר הבא. עם הזמן למדתי שחשד לבעיה מסוימת לא בהכרח מעיד על קיומה של הבעיה בפועל וזה גם האינטרס שלי לקבל כמה שיותר מידע לגבי הגוף שלי, כדי לדעת שהכל תקין.

מורגלת בדיקות אולטרסאונד

אם פעם חששתי מבדיקות דם, הרי שמאז שהתחלתי טיפולי פוריות ובתדירות שבה הייתי צריכה לעשות בדיקות דם לפעמים יום כן ויום לא – אני כבר לא מצמצמת אפילו. אם פעם חשתי אי נוחות סביב בדיקות אולטרסאונד ואגינליות, הרי שהיום זה הדבר הכי שגרתי בעולם מבחינתי. יש בזה יתרונות וזה בהחלט הופך לדברים מסוימים שבעבר חששתי או לא הייתי בטוחה לגביהם – לחלק מהרוטינה.

רוב אנשי ונשות המקצוע שתפגשו יהיו ממש נחמדים

המפגש הראשון שלי עם מערכת טיפולי הפוריות הייתה עם רופא איום, שבדיעבד אני יודעת שהיה על סף פרישה ובעל מוניטין בעייתי מאוד- אינפורמציה שכמובן לא הייתה לי בזמנו. הרופא הזה הקטין אותי, זלזל בי, אפילו לעג לכך שחיכיתי יותר מדי לדבריו ובזבזתי זמן על שטויות (הייתי עוד לא בת 32 כשפניתי אליו לראשונה, כן?). זה גרם לי לחשוש שכל מערכת הרפואה תתייחס אליי כך ואין ספק שהסיפורים הללו קיימים וראויים ליחס חמור. יחד עם זאת, חשוב להזכיר את הצד השני של הסקאלה ואלה אנשי מקצוע מכבדים וסבלניים, כאלה שבודקים איתך שלא כואב לך והאם הכל בסדר, נותנים לך את הפרטיות הנחוצה לך ומסבירים לך בפירוט על כל בדיקה וכל תהליך.

בן זוג תומך זה כל כך חשוב

כל אחת עוברת את התהליך הזה בדרך שלה וזה נתון לחלוטין לשיקולכן ולתחושתכן כמה לערב את בן או בת הזוג (או כל אדם שתומך בכן בתהליך). אני רציתי וגם קיבלתי מעורבות מלאה, החל מחיטוי הבטן שלי אחרי הזריקות ועד לליווי שלי לבדיקות ויצירת מסורת חמודה לקנות גלידה בכל סיום טיפול. ההבנה שהאיש שתומך בי כעת,  הוא גם האיש שיהיה בשאיפה אבא לילד שלי בעתיד, מרגשת אותי עד דמעות גם תוך כדי כתיבת השורות הללו. למרות שהוא לא יודע ולא מבין עד הסוף מה אני עוברת כי זה הגוף שלי – בתחושה שלי, אני לא לבד.

אם אתן רוצות לשתף חוויות, באופן אנונימי או שלא, אתן כמובן מוזמנות לשתף את זה בתגובות. כל החוויות נכתבו מנקודת המבט האישית שלי, אך מעניין לקבל פרספקטיבות שונות.