לפני כמה ימים התחלתי לנהל איתכן דיון ספונטני ומבורך מאוד לגבי אופנה מהירה בסטורי. זה התחיל מהידיעה על כך שטופשופ העולמית קרובה לפשיטת רגל והמשיך לדיון כללי לגבי מותגים שבהם אני לא קונה בגדים כבר זמן מה. אלא שסטורי הוא פורמט שבו אפשר בסופו של דבר להעביר אינפורמציה בצורה מוגבלת ואילו על אופנה מהירה, יש כל כך הרבה מה לומר וללמוד.

אחת הסיבות שבגללן אני מפרסמת את הפוסט הזה, כי אני חשה שמה שהיה חסר בדיון הזה בסטורי הוא קונטקסט. הקונטקסט זו ההבנה מה הבעיה באופנה מהירה מלכתחילה, להבין את הקונטקסט זה גם להבין את פילוסופיית האופנה והצרכנות שלי – ולהבין שאני לא נמנעת ממקומות מסוימים מתוך רצון להטיל על עצמי מגבלות אלא להיפך, אני קונה במקומות שמשרתים את חוש הטעם והאג’נדה שלי מתוך בחירה מודעת.

נזקיה של האופנה המהירה

כמה נתונים על השפעותיה ונזקיה של האופנה המהירה שיגרמו לכן להבין מדוע בכלל המקומות מהם אתן קונות או מזמינות בגדים מצריכים מודעות ובחירה:

+ 93% מהמותגים שעברו בדיקות אתיקה, התגלו ככאלו שלא משלמים תנאי שכר בסיסים לעובדים במפעלים שייצרים את הבגדים עבורם.

+ תעשיית האופנה היא התעשייה השלישית בעולם מבחינת היקף תפוקה, אחרי תעשייות הרכבים והטכנולוגיה. למעשה, תעשיית האופנה לבדה משפיעה יותר על שינוי האקלים מאשר תעשיית התעופה והמשלוחים משולבים יחדיו.

+ יותר מ-500 מיליארד דולר הולכים לפח כתוצאה מחוסר שימוש בפריטי טקסטיל שלא ניתן למחזר ונותרים חסרי שימוש. היות והשאיפה של מותגי אופנה מהירה היא להוריד עלויות ייצור כדי לאפשר מחירים נוחים, הם עושים שימוש בטקסטיל שאינו בר מחזור אשר עוברים תהליכי עיבוד עם כימיקלים שונים.

+ אחת מכל שלוש נשים צעירות, שמהוות את הנתח המשמעותי ביותר בצרכנות אופנה מהירה, מחשיבה פריט שנלבש יותר מפעם אחת כפריט “ישן”.

+ תעשיית האופנה אחראית ל-8% מטביעת הרגל הפחמנית העולמית.

+ שלושה מתוך חמישה פריטים של אופנה מהירה יימצאו את עצמם באתרי פסולת.

+ תעשיית האופנה אחראית לכ-20%-35% מהפלסטיק שצף באוקיינוסים.

בעיותיה של תעשיית האופנה האיטית

מותגי ענק שמתעסקים בייצור כמויות אדירות של בגדים, כנראה לעולם לא יוכלו להיות מותגי אופנה איטית: עלויות הייצור הנמוכות והאינטרס המובהק לייצר בגדים שהם ברי תחלופה גבוהה – הם אנטיתזה מוחלטת לאופנה איטית. יחד עם זאת, גם באופנה איטית יש בעיות משלה ולכן להטיף לעשות שימוש רק בה היא דרישה פריבלגית בפני עצמה: אופנה איטית היא בהרבה פעמים אופנה לא כוללנית, כזו שלא מתאימה לכולן.

ראשית, אופנה איטית מתאפיינת במחירים גבוהים יותר, לעתים הרבה יותר בהשוואה לאופנה מהירה. אני שמחה לקנות פחות ולשלם יותר פר כל פריט אך זה גם עניין של סדר עדיפויות ומצב כלכלי, מה שבאופן מובהק לא מתאפשר לכולן. שנית, אופנה איטית היא הרבה פעמים אופנה שמייצרת בגדים אך ורק לרזות: כמות הפעמים שרציתי לתמוך במותג אופנה איטית וגיליתי שאני, מידה 38, מידה רזה לכל הדיעות, נמצאת בסקאלת המידות הכי “גבוהה” של במותג – גרמה לי לעשות אחורה פנה ולא לרצות לתמוך במותג הזה על אף כל כוונותיו הטובות.

הגישה שלי לגבי אופנה

לכן פילוסופיית האופנה שלי היא לצמצם, להיות במודעות, להבין שכל הסחף האינסופי של הבגדים, הטרנדים והקולקציות זו תופעה מהשנים האחרונות ואין שום חובה לשתף עם זה פעולה רק כי מספרים לנו שיצאה קולקציה חדשה, וקולקציית קפסולה חדשה ועוד קולקציה במהדורה מוגבלת. היות ועולם הצרכנות הוא פגום כל כך, הוא מתקשה לספק פתרונות מושלמים גם למי שרוצה להקפיד על הנושא (אלא אם כן את בעלת מבנה גוף מסוים ובשילוב עם מעמד כלכלי מסוים ואז אין לך שום קושי לקנות אופנה אתית כל הזמן).

אין לי שאיפה להיות צרכנית מושלמת, אך יש לי שאיפה להיות צרכנית מודעת יותר. אין לי שאיפה להיות צרכנית מינימליסטית (כי זה לא נכון לי אישית) אך גם אין לי שאיפה לחדש את מלאי הבגדים שלי בכל עונה מחדש. כל פריט שנכנס למלתחה שלי – צריך למלא פונקציה מסוימת, צריך להתכתב עם שאר המלתחה וצריך להיות מתואם עם האופן שבו אני רוצה שהמלתחה שלי תיראה.

המלתחה שלי, מבוססת על סיבים טבעיים בלבד ושימוש בבדים איכותיים, כי כך אני רואה אותה לנגד עיניי. המלתחה שלי מבוססת על פריטים שעובדים כל אחד היטב אחד עם השני ותואמים לאורח החיים שלי, מבלי להקשות עליי בבחירות אינסופיות והלחץ להמציא את עצמי מחדש כל בוקר. מתוך המקום הזה אני קונה את הבגדים שלי, בצורה איטית ושקולה. אם יתחשק לי לקנות פריט בצורה אחרת, בלהט הרגע כי בא לי? אז כך יהיה. לא אתייסר על כך ולא אחפש להצטדק. צרכנות מודעת לטווח ארוך, כפונקציה של מרתון ולא ספרינט, אומרת גם להבין שאנחנו אנשים, שעוברים כל מיני תחנות ותהליכים בחיים והמלתחה שלנו משתנה יחד איתנו, כך שזה בסדר.

אז למה אני לא קונה במקומות מסוימים?

אתן עומדות לפגוש רשימה ארוכה של מותגים נפוצים מאוד שאני לא קונה בהם, כבר כמה שנים. היא עשויה להיראות מגבילה וארוכה מאוד בהתחלה, אבל כשמבינים שאני פשוט לא מרגישה צורך לקנות באתרים או בחנויות האלה, שאני לא מעוניינת לחפש פריטים העשויים מסיבים טבעיים ואיכותיים יותר בתוך ערימות פוליאסטר וניילון, שאני לא מעוניינת לעבור על סטנדים של בגדים ב-30 ש”ח – אני מרגישה שאלה בחירות די הגיוניות. כשאני מביטה במלתחה שלי ובפריטים מחנויות אופנה מהירה שהיו חלק ממנו בעבר ונמכרו עם הזמן, אני מבינה שגם הבחירה לקנות שם היא לא כלכלית כל כך עבורי, כי אלה פריטים שפשוט לא מתגלים כבעלי אריכות חיים בארון שלי.

אומר שהמותגים היחידים שאני מחרימה באופן פעיל, הם כאלה שאני לא מעוניינת שהכסף שלי יגיע לבעלים שלהם. את השאר אני לא מחרימה, כי אני לא כל כך מאמינה בגישת הצרכנות הזו – אני נמנעת. היה והייתי צריכה פריט בתקציב מסוים באופן מיידי, אז הייתי עושה את הויתור וקונה היכן שאני צריכה מבלי להתייסר על כך, כי זו השקפת העולם שלי אבל היות ואני מעדיפה מלתחה מצומצמת יותר, אין לי צורך לקנות מכל המותגים הקיימים וכל הקולקציות החדשות שהם מציעים. היא עשויה להיראות מתירנית ורופפת מדי לאנשים מסוימים או נוקשה מדי לאחרים וזה בסדר, כי זו הרשימה האישית שלי (היא בוודאי לא סטנדרט מחייב) והתפקיד שלכן כצרכניות מודעות יותר, יהיה לברר היכן אתן עומדות בסקאלה.

הייתי שמחה לומר שאני רוצה שמותגים מסוימים ייעלמו מהעולם וברמה התיאורטית זה בהחלט נכון, אבל ברמה המעשית קשה לי לומר דברים כאלה כי אני גם יודעת שכל מותג כזה מספק משכורות לעובדים מסביב לעולם שהכנסתם תלויה בכך. אני מבינה שריאלית, האחרונים שייפגעו מסגירת המותגים הללו, כמו טופשופ למשל, הם הטייקונים שהחברות הללו בבעלותם.

אתרים ומותגים שאני לא קונה בהם

+ H&M – יש לציין שהמותג עושה צעדים חיוביים לטובת שיפור ההשפעה האקולוגית שלו על העולם. אני עדיין קונה מעט מחברות הבת שלהם – מאנקי ואנד אדר סטוריז כי הם עושים שימוש בבדים איכותיים יותר, אך גם ב-H&M אפשר למצוא פריטים שעשויים בצורה טובה יותר מהשאר. בנוסף, יש להם מחלקת ילדים שאמורה להיות מעולה ומחלקת עיצוב בית שקניתי ממנה בעבר. לכן, אני לא קונה ב-H&M כי אין לי צורך, אבל לא מתנגדת לרשת באופן נחרץ.

+ טופשופ – הרשת שממנה כל השיח הזה התחיל. אני לא קונה שם כבר כמה שנים עקב שילוב של תנאי העסקה לא הומניים ליוצרי הבגדים במפעלים במזרח, חוסר התחשבות בסביבה והעובדה שהבעלים של טופשופ וקבוצת ארקדיה, פיליפ גרין, הואשם ביצירת סביבת עבודה אלימה, מתעללת והואשם בהטרדה מינית. זו חברה שאני באופן חד משמעי לא רוצה שתקבל את הכסף שלי.

+ זארה – אומר בכנות שאת זארה לא אהבתי מעולם כך שהבחירה כאן לא הייתה קשה מדי, חוץ מההיבט המוסרי והאקולוגי. כל פעם שניסיתי להתחבר לסגנון של המותג, חזרתי עם פריט הביתה, הבנתי שאני מבזבזת כסף על פריטים לא זולים במיוחד שהם פשוט לא אני. 

+ מנגו – רשת שקניתי ממנה בהתלהבות רבה מאוד עד לפני כמה שנים והפסקתי. כאן הפריטים בחלקם מדברים את הסגנון שלי ואני מוצאת שאפשר, אם מחפשים לעומק, למצוא פריטים באיכות טובה יותר אך זו עדיין רשת אופנה מהירה ואני לא באמת רואה צורך לקנות בה. כמו כן, מנגו שייכת לקבוצת פוקס וזו קבוצה שאני מעוניינת שהכסף שלי לא יגיע אליה וספציפית להראל ויזל, בעקבות ההתנהגות הבריונית והמטרידה שלו בייחוד בכל חודשי הקורונה.

+ בוהו ושיין – מאחדת את שניהם יחדיו כי האתרים הללו מתחת לכל ביקורת. לא מבינה אנשים שקונים שם בכמויות כשיש להם אלטרנטיבות אחרות, לא מבינה קולגות שמקדמות את האתרים הללו, בעיניי זה מייצג את כל מה שרע בעולם הצרכנות, האקט הזה של לקנות בכמויות אדירות כי זה זול ואפשרי. לא קניתי שם מעולם, לא ביקרתי באתרים הללו מעולם והם לעולם לא ייראו את הכסף שלי.

+ אסוס – קונה שם מדי פעם את המותגים שהם מביאים לאתר, כמו למשל מאנקי ואנד אדר סטוריז שמזמינה בעיקר משם, ממותג הבית של האתר – משתדלת להימנע.

+ אורבן אאוטפיטרס– אני מניחה שתשימו לב שאני עושה הפרדה בין מוצרים לבית לבין ביגוד, היות ותעשיית הביגוד היא המזהמת והבעייתית ביותר. לכן באורבן אאוטפיטרס אני קונה דברים לבית לעתים רחוקות, אך בגדים אני לא קונה שם כבר כמה שנים. 

+ אלי אקספרס– על אותו משקל של בוהו ושיין, לא קונה שם בגדים כי בגדים לא אמורים לעלות כל כך מעט כסף. יחד עם זאת, אני קונה שם פיצ’פקעס, דברים לבית, כל מיני דברים קטנים שמתומחרים בסכום הרבה יותר גבוה בארץ ושם אפשר להזמין בזול, אך גם את זה אני עושה במידה כדי לא להיסחף ולא לקנות לשם הקנייה.

+ חברות ישראליות, כמו רנואר, קסטרו, TFS – אף אחד לא יודע מי מייצר בפועל את הבגדים עבור המותגים הללו ולמיטב ידיעתי בארץ אין שום שקיפות לגבי שרשרת הליכי הייצור. רק כי המותג הוא מקומי, לא ניתן להניח שהוא מייצר בשיטות אתיות ומתוך התחשבות בסביבה, וכל עוד בארץ לא יתעוררו ויבינו שההסתרה הזו היא מגוחכת (למה כאן הכל נעשה מתחת לשולחן וללא שום גילוי נאות?), מעדיפה לקנות ממקומות אחרים אך הייתי שמחה לגלות נתונים אחרים ולתמוך בהם אם זה היה מתאפשר.

+ מותגים אירופאיים כמו ניו לוק, Pretty Little Things, Missguided וכו’ – גם ככה לא מוצאת את עצמי בכל מיני אתרים כאלה אז לא חושבת שהייתי קונה שם בכל מקרה.

+ רשתות כמו פול אנד בר, סטרדיווריוס, ברשקה – כנ”ל, לא מרגישה שזה מדבר לקבוצת הגיל שלי או לכל הפחות לסגנון האישי שלי וממילא לא הייתי קונה שם.

אתרים שאני קונה מהם

+ אברליין – גם הם הואשמו ב- Greenwashing, כלומר בכך שהשקיעו יותר מאמצים בלקדם את האג’נדה הירוקה שלהם מבחינה שיווקית מאשר לעשות צעדים קונקרטיים בפועל. בכנות? לפי הסטנדרטים שלי זה בסדר גמור. אני רואה כאן שקיפות לגבי המפעלים ותנאי ההעסקה, אני רואה כאן פעולות צדקה שנעשות באופן קבוע ומוצאות חן בעיניי, אני רואה ניסיון למזער כל הזמן את השימוש באריזות, ניסיון לעבור לכותנה אורגנית, שימוש בפוליאסטר ממוחזר ורוב של סיבים טבעיים – אותי ואת הסטנדרטים שלי זה מספק. בשלב הזה מעל 50% מהמלתחה שלי היא אברליין.

+ מאנקי, WEEKDAY ואנד אדר סטוריז – חברות הבת של H&M, קונה שם מעט אבל מחבבת את שתי החברות הללו מאוד. לחברות בת יש לפעמים אג’נדות נפרדות מהתאגיד, אך חשוב לזכור שהכסף בסופו של דבר מגיע לתאגיד עצמו. שני המותגים עושים מאמצים להשתפר והכסף מגיע ל-H&M שבאופן כללי עושה מאמצים לשפר את עצמה גם כן, או לכל הפחות זו התחלה. זאת להבדיל מזארה נגיד, שכל הזמן מנופפת בססמאות של קיימות ושיפור, אבל בפועל לא עושה כלום כדי לגרום לזה לקרות. 

+ נקסט – אין שום דבר בנקסט שהופכים אותם לאתיים יותר מאשר החברות שאני לא קונה בהן, לכן אומר שזו הבחירה האישית שלי להמשיך לקנות שם. אני קונה שם מדי פעם כי אני מוצאת שזה אתר שהתמורה לכסף שלו היא גבוהה. למעשה, כמות הפריטים הרבה ביותר שהחזיקה מעמד בארון שלי לאורך זמן ומקורה באופנה מהירה – היא מנקסט. גם שם אפשר למצוא סיבים טבעיים, יש להם מחלקת תינוקות וילדים שידועה בקרב כל ההורים בישראל כנהדרת, יש שם מחלקת עיצוב בית נהדרת. יש להם פיג’מות טובות והלבשה תחתונה טובה – הרבה דברים שאני יכולה לוותר עליהם אם ארצה, אבל הם מקלים על חיי ולכן אני בוחרת שלא, על אף שזו לא הבחירה האתית.

+ ליווייס – כולנו אובססיביות לוודג’י? אז ליווייס נמצאים ברשימה שממנה אני קונה ולמעשה, הם עשו קפיצת מדרגה גדולה, אך לא מושלמת, לכיוון הקיימות.

+ יד שנייה – אני קונה יד שנייה מ-2009, אז יש לי הרבה אינפורמציה בנושא ועל כך בפוסט נפרד.

+ מעצבים בינלאומיים – אני בדרך כלל מעדיפה לקנות מהם יד שניה משיקולי תקציב ובכל זאת, מדי פעם יוצא לי לקנות מהם גם חדשים באתרים כמו שופבופ, The Outnet ו- FarFetch.

+ מעצבות ישראליות – סטלה ולורי וטרס הן החביבות עליי. מותגים שמעצבים בארץ, מייצרים בארץ, על הבגדים כתוב Made In Israel. אם יש אפשרות לכסף שלי להישאר בכלכלה המקומית ולקבל תמורה גבוהה למחירים, אז אני כמובן שמחה על כך מאוד. גם סטורי בארץ הם מעולים למטרה הזו.

כדי להבין איך מותגים מדורגים מבחינת אתיקה וקיימות, ממליצה להיעזר באפליקציית Good On You שעוזרת לעשות סדר בנושא.

כמו כן, כתבתי פוסט שלם על אופנה אתית והוא רלוונטי עד היום, ממש כאן.