לפני כשבוע ביקשתי ברשתות החברתיות לקחת זמן לעצמי. הסיבה לכך מאחורי הקלעים, הייתה שאלו היו הימים האחרונים של כלבתי האהובה פרי בעולם וזו הייתה תקופה מלאת סטרס וצער לכל דיירי הבית. לא שיתפתי את התהליך עד לרגע שבו נאלצנו להרדים אותה (למעט וולוג שצילמתי ביום שבו קיבלנו את האבחון הסופני בפטריאון) ולא רציתי לשתף בפומבי בדיוק מה קורה. יחד עם זאת, עדיין חשתי צורך להודיע שהנוכחות שלי תדעך לכמה ימים, כי אני עסק ואני מוצאת שתיאום ציפיות מהסוג הזה הוא הדבר הנכון לעשות במקום להיעלם, בהינתן והאפשרות הזו קיימת. זה לא היה ניסיון לייצר מתח, או דרמה, או להשיג תשומת לב אלא להיפך – מה שפרסמתי היה בדיוק מה שרציתי, זמן לעצמי.

על מרבית התגובות שקיבלתי אדבר בהמשך, כי כרגע אני עומדת לשים זרקור על תגובות שהיו יוצאות מן הרגיל, גם אם לא מייצגות את הכלל. בתוך מכלול התגובות היו כמה שהתקשו לעצור את הסקרנות וניסו לחטט כדי להבין מה קרה והייתה גם הודעה אחת, שגרמה לי בסופו של דבר להתיישב ולכתוב את הפוסט הזה: ההודעה הזו גוללה בפניי את כל מסע הפוריות הטראומטי והארוך של כותבת המסר, בפסקה ארוכה מאוד שבסיומה נכתב לי לא לאבד תקווה כי גם אני אצליח להביא ילד בסופו של דבר. התגובה הזו הניחה, מבלי שאציין שום דבר שקשור לכך, שאני לוקחת זמן לעצמי כי בוודאי קיבלתי תשובה שלילית נוספת במסגרת טיפולי הפוריות שלי.

הודיתי לכותבת ההודעה על תשומת הלב והכוונות הטובות (ובאמת התכוונתי לכך), אך גם ביקשתי לשקף שהיא משליכה עליי את התחושות שלה – מה שנגמר באופן בלתי נמנע כנראה בכך שהיא נעלבה (אני משערת) והפסיקה מיד לעקוב אחריי (כפי שנוכחתי לגלות). אני כותבת לא מעט מאמרי דיעה כאן במגזין על התנהלות של משפיענים כלפי הקהל שלהם ועוסקת במניפולציות שלעתים נוצרות יחד עם התוכן שלנו כדי להעביר את המסר, כדי למכור, כדי ליצור חיבור רגשי. הפעם, אני רוצה לדבר על הצד השני של הספקטרום והוא על צריכת התוכן וספציפית על צריכת תוכן אנוכית ולבדוק ממה היא נובעת? והאם ייתכן שהיא משפיעה על מערכות יחסים נוספות בחיינו?

טיפולי הפוריות ואני

כשסיפרתי בחודש יוני השנה שאני מתחילה בטיפולי הפוריות, כתבתי במפורש שאני מבקשת להיות קולן של נשים שלא מצליחות כמוני להיכנס להריון. התחום הזה היה מלא בושה, בדידות ותחושת כישלון – רציתי להפוך את התקופה הזו לנסבלת יותר להתמודד איתה, גם למען עצמי וגם עבור אחרות. עד לפני כמה חודשים גם חשבתי, שאם אני בוחרת לשקף באמצעות התוכן שלי אנשים אחרים, זה בלתי נמנע שהם יבקשו גם להשליך את עצמם עליי בחזרה – בדיוק כמו שעשתה העוקבת לשעבר שכתבה לי כשהודעתי על פסק זמן וירטואלי. אחרי הכל, אי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, נכון? אם אני יוצרת תוכן שאנשים מזדהים איתו, זה בלתי נמנע שיציפו אותי בסיפורים הפרטיים שלהם ויקרינו עליי את מה שהם חווים ומרגישים, לא?

היום אני כבר לא משוכנעת שזה נכון ואני לא משוכנעת בכך בגלל מרבית התגובות שקיבלתי לגבי ההחלטה לקחת פסק זמן, כי למדתי משהו חדש מכן. למעט כמה תגובות שהייתה בהן נימה של חטטנות, הרוב המכריע של התגובות שקיבלתי היו מתחשבות, אדיבות ועדינות. נשים שכתבו לי שאני מוזמנת וראויה לקחת פסק זמן לעצמי לא משנה מה הסיבות שעומדות מאחורי זה ואחזור כשאהיה מוכנה. נשים ששמו את הרצון שלהן בתוכן חדש בצד וראו למול עיניהן אישה, אדם שבאמת ובתמים צריך את הזמן הזה – והכילו את זה גם מבלי לדעת מה קורה מאחורי הקלעים. גרמתן לי להבין שאפשר ליצור סטנדרטים אחרים לא רק בתוכן, אלא גם בתקשורת בינינו.

בכל פעם שאני משתפת פיסת תוכן חדשה, אני שואלת את עצמי מה המטרה בשיתוף. עברו הרבה שנים מהימים שבהם הייתי עושה שימוש בבלוג ובסושיאל מדיה כיומן אישי – וכבר לפני כמה שנים, כשהפכתי למודעת לגדילתן של הרשתות החברתיות ולצמיחה שלי בהן, החלטתי שאני לא משתפת יותר תוכן למען השיתוף, אני לא מעוניינת להפוך את החיים האישיים שלי להזדמנויות תוכן. תוכן חדש שאני מעלה לאוויר חייב להיות בעל ערך עבור אנשים אחרים שיוכלו לזהות את עצמם בו אחרת הוא לא יעלה.

אך אם אני בוחרת להיות כנה לחלוטין עם עצמי, לא כל השיתוף אודות טיפולי הפוריות נבע מהמטרה הזו, גם אם הצגתי את זה בצורה כזו. בכל פעם שקיבלתי תשובה שלילית והתבשרתי שגם החודש לא אהיה אמא – אמרתי לעצמי שאני משתפת את זה כדי שאנשים יבינו את מורכבות התהליך: הבדיקות, הציפייה ולעתים גם התשובה השלילית בסיום החודש, שמחזירה אתכם לנקודת ההתחלה. בפועל, שיתפתי גם כי הייתי מתוסכלת, שיתפתי כי לא רציתי להרגיש לבד, שיתפתי מהמקום האישי שלי שפשוט רצה לחלוק מבלי שתהיה בהכרח סיבה רציונלית לכך.

ממש לאחרונה החלטתי להפסיק לחלוק את התהליך. החלטתי שעשיתי את שלי בכל הנוגע להעלאת מודעות ולא מן הנמנע שאעסוק בסוגיות כלליות הקשורות לטיפולי פוריות גם בהמשך – אבל מעתה והלאה התהליך האישי שלי נכנס להדממה בכל הנוגע לנוכחות הוירטואלית שלי, כולל דברים שכבר שיתפתי בעבר. זה קרה בעקבות רצף של חמש הודעות שונות שהתקבלו על פני 48 שעות, של נשים חביבות, מתוקות ומתחשבות אשר כתבו לי כל אחת מהן בנפרד, שהן חלמו על כך שאני נכנסת להריון. כל הודעה בפני עצמה הייתה מקסימה בעיניי, חשבתי שזה חמוד להפליא לחשוב בצורה כל כך נעימה על אדם שהן לא מכירות, אבל ככל שחשבתי על התמונה הגדולה הגעתי למסקנה הבלתי נמנעת שאנשים מעורבים יותר מדי בחיים שלי ואני מרגישה לא בנוח עם זה.

אנשים עוקבים בציפייה כדי לראות האם נכנסתי להריון או האם לא נכנסתי להריון, כמו בתוכנית טלוויזיה שהסוף שלה עדיין לא ידוע – אבל אלו החיים האמיתיים שלי שמעורבים כאן. אנשים מספרים לי סיפורים אישיים (חלקם בטיימינג שלא מתכתב עם החוסן הנפשי שלי באותם רגעים), חולקים טיפים ועצות, המלצות על רופאים מבלי שביקשתי, או מבקשים המלצות שאין לי אפשרות לתת, מתעניינים בפרטי התהליך שאני עוברת מבלי שיהיה לי רצון לפרט וגם אם התגובות הללו הן אולי 10% מסך כל התגובות המתחשבות שאני מקבלת, הן מחלחלות וגורמות לך לשאול שאלות. כל זה גרם לי להבין שאני רוצה לקחת צעד אחורה.

מתי לשתף ומתי לא?

לפני כמה ימים קאט מ- Rocknroll Bride שיתפה את הסטורי הזה, אחרי שפרסמה שהגידול בראשו של אביה מתפשט והחלה לקבל אינספור הודעות עם סיפורים טראגיים וקורעי לב על סרטן אצל הורים. גם אני חוויתי את זה באבל על פרי: בין כל התגובות המתחשבות והיפות, קיבלתי גם לא מעט הודעות שביקשו להחיות מחדש את האבל הפרטי שלהן, על הכלב או החתול שלהן ואני במקרה הייתי הצד השני של קבלת ההודעה הזו. בדומה לתגובה עם טיפולי הפוריות, גם הפעם הרגשתי שלצד השני יש צורך להתבטא, לפרוק ולחלוק – וזה לא באמת קשור אליי, כי הצד השני לא ממש רואה אותי כשהוא כותב לי את הסיפורים הללו. האם זה הופך את זה לתקין? אני לא משוכנעת. 

יעל רגב היטיבה לתאר את זה באחד הלייבים שלה  כשאמרה “אני לא משתפת תוכן אישי כי אני לא מעוניינת להתרסק על העוקבות שלי” ואני מרגישה בדיוק אותו דבר, רק שיש שני צדדים לאותו מטבע ואני גם לא תמיד מעוניינת ש”יקרסו” עליי. לא תמיד אני יכולה להיות סלע איתן עבור כמה אנשים במקביל שאינני מכירה באמת, בוודאי שלא כשאני צריכה לנסות להיות הסלע האיתן הזה קודם כל למען עצמי.

אני כל הזמן שואלת את עצמי מה הקו המפריד בין תוכן ששומר על עצמו, על גבולות הגזרה והפרטיות שלו – לבין תוכן מרוחק שכבר מאבד מהערך שלו. אולי מהפוסט הזה משתמע שאני מנסה ליצור כל הזמן דיסטנס בינינו אבל זה לא בהכרח נכון. זה האדם שאני ואני מתקשרת בצורה כזו גם עם אנשים שונים בחיי האישיים: כשחברות מספרות לי שהן פגשו מישהו חדש, או רומזות שקרה משהו, לעולם לא אנסה להוציא מהן את המידע בכוח אלא אחכה שיירצו לשתף, אם יירצו.

ראיית העולם שלי ביחסים בין אישיים מבוססת על ההנחה שאנשים אחרים לא נוצרו כדי לספק אותי ולענות לי על יצר הסקרנות. זה אומר שהם יכולים לחיות את החיים האישיים שלהם כראות עיניהם ואני לא חשה שהם צריכים לחיות אותם כדי לדווח לי על הנעשה. זה אומר שאני מבינה שלא תמיד לאנשים יש את המרחב הנפשי הדרוש כדי לדבר על אירועים רגישים, לעתים הם צריכים לעבד את התחושות שלהם בעצמם ולפעמים זה אומר שאני גם בכלל לא אהיה ערה למה שמתרחש עד שיחליטו שמתאים להם לספר וזה בסדר מבחינתי. אני לא לוחצת, אני בוודאי שלא מניחה שאני יודעת מה הם עוברים, אני לא מחטטת בחיים שלהם, אני לא מרגישה שהם חייבים לי דין וחשבון, אני לא פורקת עליהם את הסיפורים האישיים שלי אם אני רואה שהם עוברים רגע קשה עם עצמם. אז למה בעצם אני לא יכולה לצפות לאותה התנהגות אונליין?

אז קודם כל, לבנות ציפיות סביב פרוטקול התנהגות מסוים ברשת זה בעייתי, לכן כנראה ש”לצפות” זו לא המילה הנכונה כאן, אבל בדיוק כפי שהקהילה שלי נבנתה סביב הטעם שלי והשקפות העולם שלי, אין סיבה שלא תיבנה גם סביב האופן שבו אני מתקשרת עם אנשים. זה בהחלט תהליך מורכב ואיטי, כבר דיברנו על כך שהצבת גבולות זה לא עניין של מה בכך – אבל זה אפשרי.

חלק מהצבת הגבולות שלי היום הוא לומר שאתן כקהל חשובות לי, אני נהנית לשוחח איתכן בפרטי ועם זאת, אני גם בעלת עסק ויש לי זמן מסוים שאני יכולה לתקשר בו במהלך היום כך שזה יהיה הגיוני ויצדיק את לוח הזמנים שלי. זה אומר שאתן כקהל חשובות לי, אבל זה גם בלתי נמנע שחלקכן תחצו את הגבולות שלי מדי פעם גם מתוך כוונות טובות ואני לא חייבת לקבל את זה. זה אומר שאתן כקהל חשובות לי, אבל אני קודם כל מבטיחה לעצמי להיות יותר אנוכית וקשובה כלפי הצרכים שלי, גם אם זה אומר שאהיה זמינה פחות עבורכן.

זה אומר שאני גם מרגישה בנוח לומר לכן, שאני אמנם מרוויחה כסף מהפעילות שלי כאן ומהקשר שלי איתכן – אך אני משתדלת לעשות את זה במלוא השקיפות ותמיד חושבת איך להעלות את רמת התוכן ואת הקרדיט שאני נותנת לכן כעוקבות אינטלגינטיות. זה גם אומר שאני מרגישה בנוח לבקש מכן, להעלות את רמת השיח שלנו בפרטי כי ההתקשרות באינסטגרם הפכה לעצלנית מאוד בשנים האחרונות וזה לא אומר שאנחנו חייבות לשתף עם זה פעולה:

– לקרוא עד סוף הפוסט או עד סוף הסטוריז כדי לקבל תשובה לשאלה הבוערת שיש לשאול, אני לא כאן כדי לייצר אמ;לק לתוכן שלי כדי שיהיה נוח יותר להגיע לתשובה שמחפשים. 

– להבין שזה לא תמיד חיוני לברר אודות כל פריט מהיכן הוא באותו רגע, לפעמים זה לא מתאים. ההתייחסות לצרכנות ולדברים יפים תמיד הייתה חלק מהעשייה שלי ולכן אני כותבת שם על לא מעט דברים יפים גם ככה, בקונטקסט המתאים וזמין לקנייה. 

– לחפש באופן עצמאי תשובות לשאלות נפוצות מתוך המגזין או בהיילייטס בסטורי, שם זה בדרך כלל שמור.

– להבין שהתוכן שלי הוא התוכן שלי. אני מפרטת בו כל מה שאני יודעת או חושבת על הנושא הנתון וזה כל מה שיש לי לחלוק איתכן בנושא. זה לא הבסיס ליצירת קשר לקבלת אבחון/ פתרון/ ייעוץ אישי בשום נושא: מיניות, בעלי חיים, טיפוח, צרכנות. במידה ויש תשובות שבהן דרושות פרספקטיבות של כמה אנשים במקביל, מוזמנות להתייעץ בקבוצת הקול גירלז אבל בכל אופן, אני לא הכתובת לספק ייעוץ פרטני.

– ובעיקר: לא לחפש את הצהוב. לא להניח, לא לפרוק בלי התחשבות, לא לחטט. אנחנו אנשים שונים שמנהלים אינטרקציה מבלי להכיר במציאות והאינטרקציה הזו לעתים אישית מאוד: גם אם יש לנו מכנה משותף אנחנו נשים שונות וזה קריטי שנכיר ונכבד את זה. אל תניחו לגביי ולא אניח עליכן, זכרו שיש מישהו אנושי בצד השני של השיחה.

אם אתן חושבות שזה מצמצם את נושאי השיחה שלנו באופן משמעותי, אז זה לא נכון. להיפך, זה מנקה את הרעש ומפנה מקום לשיח משמעותי יותר. אני כל הזמן מדברת איתכן, עם כולכן בפרטי, ברמות עומק שונות. לעתים מדובר בדיונים של ממש ולעתים מדובר במשלוח אמוג’י, ובכל זאת – אני כאן. אני לא תמיד כאן ואני לא כאן בכל דבר שאי פעם תצטרכו, אבל אני כאן.

אני לא רוצה שהפוסט הזה יעבור כמחנך או נוזף, כי זו לא המטרה שלי. הרגשתי מספיק בנוח להעלות את זה, כי כאמור, אני עוסקת הרבה גם בצד השני של- בהתנהגות של משפיענים כלפי הקהל שלהם ואיפה אני נמצאת על הרצף הזה. זה לא הוגן ולא מאוזן לדבר רק הפן שלנו, על האחריות שלנו ועל ההתנהגות שלנו כיוצרות תוכן, מבלי להזכיר את העובדה שנוצרו בסושיאל מדיה התנהגויות ונורמות שהייתי רוצה שייעלמו גם מהצד השני, של צורכות התוכן וחברות הקהילה. ייתכן שאנשים מסוימים מתנהגים בצורה כזו כלפיי כי הם לא רואים בי אדם אלא פרסונה דיגיטלית וייתכן שלא, אני באמת לא יודעת ואולי שווה לבחון את זה.

בין אם תרצו או לא, אם אתן כותבות לי באופן קבוע ועוקבות אחריי כבר זמן מה: זה הופך אתכן לנשים שנוכחות בחיים שלי ואני מרגישה, שזה לגיטימי ליצור סטנדרטים גם לגבי מערכות יחסים והאנשים שנוכחים בחיינו, לא משנה מה סוג הקשר שלנו איתם.

אשמח לקרוא את דעתכן בנושא!