שנת 2014 הייתה סוג של ראי או לפחות סימן לבאות בכל הנוגע לשנה המחרידה שהיא 2020: זו השנה שבה נרשמה התפרצות של אבולה, זו השנה שבה טראמפ רמז שהוא עשוי לרוץ לנשיאות וזו השנה שבה מייקל בראון, טינאייג’ר אפרו-אמריקאי נרצח על ידי שוטר לבן במיזורי. הסימנים היו שם והיה צורך בשינוי מורגש, מה שמסביר מדוע באותה שנה נולדה תרבות ה”גירל בוס”. 

בניסיון לתת קונטרה להגמוניה הגברית והלבנה, עלתה לכותרות סופיה אמרוסו, יזמית שיצרה במו ידיה אימפריה כלכלית של אופנה אותה התחילה בסלון ביתה, עם חנות באיביי שבה סחרה פריטי יד שניה אשר אותם שדרגה ומכרה ברווח. “נסטי גאל” הוא לא רק מותג האופנה המהירה שייסדה, אלא הפך סמל לתחילת המאבק שעיקרו הוא כזה: אולי לא נצליח להסיר גברים לבנים מעמדות הכוח שלהם, אבל לכל הפחות נוכל להחדיר לעמדות הכוח הללו גם נשים, כדי שיעשו את השינוי מבפנים.

באותה שנה היא כתבה את ספר העזרה העצמית “גירל בוס” שהפך לרב מכר והצטרף לספר הפופולארי “Lean In” של שריל סנברג. שני הספרים הוכיחו לנו שקריירה עצמאית מצליחה לנשים זה בעצם אקטיביזם לכל דבר ועניין: המירוץ שלהן אחר כוח ושליטה יכול גם להתפרש בתור רדיפה אחר צדק ושיוויון, ככל שהן יטיבו לסלול לעצמן את הדרך – כך הן גם יסללו אותה עבור נשים הנמצאות בעמדות מוחלשות מהן. 

לאמרוסו היה ממש ויז’ן בכל הנוגע לשילוב נשים בממסד ובהתאם לכך, במקביל לאתר “נסטי גאל” היא הקימה גם את חברת המדיה הנושאת את שם הספר – “גירל בוס” ויצרה תחת שמה מרצ’נדייז, פודקאסט, כנסים ובהמשך אפילו תוכנית בנטפליקס שמבוססת על סיפור חייה ושרדה עונה אחת ויחידה. הסיבה שבגללה התוכנית לא האריכה חיים אגב, היא כי אמרוסו עצמה נאלצה לפרוש מתפקידה בתור מנכ”לית “נסטי גאל” לאחר שעדויות על תפקוד לוקה בחסר, מתעלל ומפלה החלו לצוץ ולהטיל ספק בכישוריה הניהוליים. החברה הגיעה בסופו של דבר לפשיטת רגל ונקנתה על ידי BOOHOO, אחד התאגידים הבעייתיים ביותר בעולם האופנה כיום, תאגיד שידוע לשמצה ככזה שלא מקפיד על תנאי שכר בסיסיים בקרב העובדים שלו באירופה ובמזרח הרחוק.

גם מחברת “גירל בוס” עצמה אמרוסו התפטרה יחד עם רוב הצוות שלה עקב הנזקים הכלכליים מהקורונה לדבריה, אבל ניתן להניח שכשלים ניהוליים היו מעורבים גם שם. העזיבה הזו היא יותר מכל סימבולית, כי היא מסמלת את ההתפוררות הסופית לא רק של המותג שבנתה, אלא של התנועה והקונספט בכלל, התפוררות אימפריית הגירל בוס.

אני והגירל בוס שבי

בשנת 2014 כשאמרוסו רק הוציאה לראשונה את הספר שלה, הייתי שכירה בתפקיד ניהולי באתר תוכן נחשק בתחום החתונות. זו הפעם היחידה בחיי שבה הייתי שכירה והייתי מרוצה למדי מהמצב הנתון, בוודאי נינוחה יותר בהשוואה לעצמאית שהייתי עד אז. בסוף שנת 2015, הרוח התחילה לנשוב בכיוון אחר והחלטתי לעזוב את התפקיד שלי לטובת חיי העצמאות. אז גם הגיע לידיי הספר של אמרוסו ואין ספק שהוא היה מאוד סימבולי עבורי ועבור צומת הדרכים המקצועית שבה מצאתי את עצמי.

לא הייתה לי אפשרות לשחזר את סיפור הסינדרלה של אמרוסו אבל בהחלט הייתה לי אפשרות לשחזר את הגישה שלה וזה בדיוק מה שעשיתי. יצאתי לעצמאות בטוחה בעצמי וכשהתברר שזה לא הביא לי הצלחה עסקית מסחררת, אימצתי את גישת ה- Fake it till’ you make it. כך או כך, היה לי ברור שאני אשת עסקים עצמתית ועצמאית, אז בין אם זה יקרה באופן אורגני ובין אם לא – היה לי ברור שזה צריך לקרות, כי זו מי שאני.

אבל מה שקרה זה שהתחושה הרומנטית שהייתה לי סביב הגירל בוס התחילה להתפוגג והטלתי ספק בהלך הרוח שאיתו נכנסתי לעסק שלי. הסרתי את כל המנייארות ושיקולי האגו, התכנסתי לתוך עצמי והחלטתי להתחיל מחדש – בלי תיאורים מפוארים. הרגשתי שברגע שהרחקתי את עצמי מהנרטיב לפיו אני חייבת להיות גירל בוס מצליחה, גם העסק שלי נבנה מחדש וחזר להיות הגיוני בעיניי.

הסדקים שהתגלו באימפריית נסטי גאל והגירל בוס, אצלי למעשה התגלו עוד לפני כן ומאז נמנעתי מתארים במינוי עצמי ובכלל, שאלתי את עצמי מה עומד מאחורי פנטזיית היזמות שלי ושל נשים כל כך רבות ברשת. האם אני פועלת לפי צו מצפוני ולבי או לפי איך שאני חושבת שאני צריכה להתנהל כאישה עצמאית כדי להוכיח את מעמדי?

ואז הגיעה שנת 2020

בשנת 2020 נראה שכל העולם אמר מספיק: לאור גילוי הגזענות, האבטלה, מקרי המוות והמגיפה המתפשטת – ספרי עזרה עצמית בנושא קריירה פשוט לא מספקים כמו בעבר. פתאום היה ברור ה- Hustle הנשי, כלומר הרצון הזה לעשות כסף ולהגיע לעמדת כוח, הוא בסופו של דבר אותו מנגנון של קפיטליזם נצלני שנבנה מחדש על ידי נשים ומדובר באותה היררכיית כוח שבנו גברים לבנים לאורך השנים – הפעם אצל נשים. 

כדי שתיאוריית הגירל בוס תתממש, כלומר כדי שנשים בעמדות כוח יסללו את הדרך לנשים בעמדות מוחלשות יותר – הן צריכות להיות מוסריות יותר מגברים, במיוחד בהסתכלות על שליטה, כוח וכסף. זה אומר שנשים כאלה צריכות להיות לא רק מונעות על ידי רצון להצליח באופן עצמאי אלא רצון ליצור שינוי משמעותי גם עבור נשים אחרות והמציאות הוכיחה שלא כך הם פני הדברים.

בחודשים האחרונים אחרי שעלתה מחדש לכותרות תנועת ה- Black Lives Matter, ראינו גל עצום של פיטורים מתפקידי מפתח. המכנה המשותף שלהם? נשים לבנות, מרקע פריבלגי שנאלצו להתפטר לאחר שהתברר שהן מנהלות סביבת עבודה רעילה, בריונית, מפלה וגזענית. זה קרה ב- Ban.do עם ג’ן גוטץ’, ב- Man Repeller עם ליאנדרה מדין (שאמנם לא התפטרה מתפקידה אך “לקחה צעד אחורה”), ב- אדידס, כשמנהלת משאבי האנוש קארן פארקין התפטרה עקב גילוי גזענות, בחברת המזוודות AWAY, כשהמנכ”לית סטאף קורי נאלצה להתפטר עקב גישת ניהול בריונית ובשנת 2017 בחברת THINX, כשמייסדת המותג נאלצה להתפטר עקב האשמות של הטרדות מיניות שאותן הכחישה בתוקף. הרשימה נמשכת עוד ועוד ועוד (ייאמר שיש בה כמובן גברים, אך גם כמות מדאיגה של נשים לבנות) אבל בבסיסה עומדת אותה פרקטיקה מוכרת.

אז מה זה מוכיח? שנשים הן בסופו של דבר אנשים וככאלה, הן מונעות על ידי תמריצים חיוביים כמו כוח, כסף, השפעה ופריבלגיות. לטעון שנשים וגברים שונים לחלוטין זה מזה בהיבטים המוסריים ולכן מוטב להציב נשים בפסגה הוכח כמהלך שלא בהכרח תרם לתיאוריית הגירל בוס אלא להיפך: הנשים שהוזכרו ועוד נשים רבות שהתבקשו להתפטר מתפקידן, התעמרו בעובדות שלהן כדי לפלס את דרכן למעלה. 

הבעיה שלי עם גירל בוס

הבעיה שלי עם תרבות הגירל בוס ועם שיח היזמות כפי שהוא כיום, זה שלא מדברים במה זה כרוך. לא מדברים על כך שכדי להקים עסק צריך כסף, לא מדברים על היתרון שיש לאנשים שבאים מרקע כלכלי מבוסס או כאלה שיש להן בן זוג עובד, לא מדברים על ההבדל בין להקים עסק כשיש במשק הבית משכורת קבועה לבין הקמת עסק כשאת רווקה ונטולת גב כלכלי.

הבעיה שלי עם תרבות הגירל בוס היא שלא מדברים על מספרים או לפחות לא על אחוזים. לא מדברים על כמה מיסים משלמים, כמה כסף זה מצריך לנהל עסק, ממתי עסק הופך להיות ריווחי? איך מנהלים את הפיננסים של העסק? אומרים לנו שלהיות עצמאית זה מורכב, אבל זה נשאר ברמת הססמאות כי זה תמיד מגובה באמירות נוקבות על כמה להיות עצמאית זה מספק וכמה חשוב זה לרתום את הכישורים ואת היכולות שלנו למען עצמנו.

הבעיה שלי עם תרבות הגירל בוס, זה שהיא דוחקת הצידה לחלוטין שכירות, כמו מנסה לומר שהן לא מספיק יצירתיות, נועזות, יזמיות. תרבות הגירל בוס שמה את העצמאות ואת הקמת העסק במעמד גבוה יותר, כאשר כל שאר העבודות ובחירות החיים נמצאות מתחתיה וזאת מבלי להתחשב בענייני ביקוש והיצע, מבלי להתחשב בכמה רווי השוק שאליו נכנסת העצמאית החדשה, מבלי להתייחס לכמות המשאבים שצריך להשקיע בהקמת עסק ומאיפה בעצם משיגים אותם?

תרבות הגירל בוס מקדשת עצמאות ברמה שהנה, אם את עצמאית, את חלק מהקהילה שלנו – את יזמית, את גירל בוס, ברכות! אבל מה בעצם זה אומר? האם ייתכן שהפנטזיה הזו מונעת מנשים רבות למצוא עבודה מבוססת ובטוחה כשכירות משום שמספרים לנו שלהיות עצמאית זה נכון יותר, חשוב יותר, מעצים יותר מאשר לקבל תלוש משכורת? ולמה בעצם לקבל תלוש משכורת קבוע ממעסיק או מעסיקה הפך להיות דבר נחות יותר? למה שכירות מודרות בדרך כלל מהשיח על יצירתיות, יזמות, מנהיגות – תכונות שבהחלט נדרשות גם במקום עבודה שבו אינך הבוסית של עצמך?

הבעיה שלי עם הגירל בוס זה שכאשר מדברים איתנו על עסק צדדי, על Side hustle, על דרך טובה להרוויח כסף מהצד – בדרך כלל משמיטים את העובדה שהרבה מהמקומות שמעודדים תרבות עבודה כזו הם MLM ותרמיות פירמידה. לראייה, הפייסבוק עמוס לעייפה בנשים שמנסות לרתום נשים נוספות כדי להרוויח הכנסה פאסיבית מבלי לצאת מהבית.

הבעיה העיקרית שלי עם גירל בוס זה שמדובר בנרטיב. זה לא תמיד פרקטי, זה לא תמיד פוגש את מבחן המציאות ולכן זה לא תמיד מטיב עמנו. כעצמאית וכפמיניסטית, הייתי שמחה אם היו מפסיקים להצמיד לנו את הטייטלים האלה במסווה של “הגדרות מעצימות” ופשוט מאפשרים לנו להיות, לחקור את הדרך שלנו ולבחור מה שמתאים לנו. העסק שלי ימשיך לשגשג גם אם לא אגדיר את עצמי כיזמית, הערך שלי כאדם לא ייפגע אם אחליט לסגור את העסק כדי לרתום את היכולות שלי לטובת גוף אחר.

כשיצאתי לעצמאות בפעם השניה בחיי, הבטחתי לעצמי שלעולם לא אחזור להיות שכירה אי פעם שוב. עם השנים, הבנתי שזה הנרטיב שמדבר מתוכי ואז הוספתי להצהרה הזו דיסקליימר הכרחי: לעולם לא אחזור להיות שכירה, אלא אם כן זה יתאים לי.