במציאות של היום, עם המגיפה והמפה הפוליטית בארץ – אני מרגישה שאנחנו משמיעים דיעות יותר מתמיד. למעשה, לפעמים אני מסיימת את היום עם כאב ראש לא רק מהידיעות עצמן שהתפרסמו באותו יום בחדשות והיו שערוריות לחלוטין אלא גם מכמות הדיעות שקראתי באותו יום בפייסבוק, לכאן ולכאן. בשלב הזה הסרט The Social Dilemma מהדהד לי בראש, כי אני נזכרת שאותן דיעות, לפעמים מציגות את עצמן כעובדה וברוב המקרים הן עצמן מבוססות על קבלת אינפורמציה לא מלאה, בגוף שמוטה על ידי מפרסמים וכסף – וייתכן שמסייעות להפיץ פייק ניוז.

שילוב הנתונים הזה גורם לי לחשוב הרבה על דעות, כי גם אני, כיוצרת תוכן, נתקלת בהמון דעות על בסיס יומיומי. את חלקן אני מטפחת ואת חלקן אני לא מוכנה לקבל. בניגוד למה שמקובל לחשוב, הדעות שאני מטפחת הן לא בהכרח אלו שמסכימות איתי בצורה עיוורת, אבל גם כאלה שמאתגרות אותי, את התפיסה שלי, את הנתונים שהצגתי ואת החשיבה שלי. ובכל זאת, הדיאלוג שלי עם דעות של אנשים אחרים עורר בי לא מעט שאלות.

האם אנחנו מוכנות לקבל דעות שונות?

אם אני בוחרת להיות כנה עם עצמי, אני ניגשת להרבה מאוד נושאים כשדעתי נחרצת, כלומר אני כל כך משוכנעת ויציבה בעמדה הזו – שמראש אני יודעת ששום דבר לא יניע אותי ממנה. אני יודעת שהדיעה הזו מנומקת ולכן יש לי טיעון לכל טיעון נגד שיכול לעלות, אבל האם זו עמדה טובה להימצא בה? האם יש בכלל טעם להפיץ דעות אם אנחנו לא מוכנות לנוע מהן? 

באחד הספרים שקראתי לאחרונה, בני זוג שהגיעו לטיפול היו מקובעים בעמדתם בנוגע לנושא שפגע בקשר שלהם: הם היו משוכנעים בצדקתם, ברמה שאף דיון או ויכוח פוטנציאלי היה יכול להזיז אותם ולו במקצת. אלא שאז הם התבקשו על ידי המטפלת, להציע את הטיעונים הנגדיים של הצד השני ועל ידי כך שעשו זאת – פתאום נפל להם האסימון שהדיעה שלהם לא מקובעת בצדק כפי שחשבו וזה עזר לשנות את הפרספקטיבה שלהם.

למרבה הצער תרגילים כאלה לא כל כך ברי ביצוע באינטרנט בין אנשים זרים, אבל זה גרם לי לתהות האם היו מקרים שבהם עמדתי על דעתי אילו רק הייתה לי הזדמנות אמיתית לטעון בעצמי את הטיעונים של הצד הנגדי – הייתי רואה את הדברים אחרת? או במילים אחרות, האם ייתכן שהדיעות שלי לעתים כל כך מוצקות כי לא מצאתי דרך ממשית לאתגר אותן?

לא ביקשתי את דעתך

אחד הדברים הנוספים שאני תוהה לגביהם, הן דעות מאנשים שלא התבקשו לחוות אותם. עוד דוגמה למקרים  שבהם אני נתקלת כל הזמן אבל אני בטוחה שגם אתן, כי אף אחת לא חסינה מכך: דעות לגבי החיים שלכן, הגוף שלכן, הבחירות שלכן, הקריירה שלכן, הילדים שלכן, עיצוב הבית שלכן. אנשים מנדבים את דעתם מתוך כוונות טובות אך מבלי שנבקש ומבלי שנרצה חוות דעת נוספת. 

גם כאן האינסטינקט שלי הוא לחשוב שזה חצוף, שזו התערבות לא רצויה בחיים שלי, על ידי אנשים שלא מכירים אותי באמת, שזו דעה שאין לה מקום כי לא ביקשתי אותה. אלא שאז אני חושבת על התמונה הגדולה: מתי אני כן פנויה לבקש ולשקול דעות של אנשים אחרים? הרי יש לי דעות משלי שהן חקוקות בסלע ויש לי הרבה תחומי עניין בחיים שאינני מעוניינת בהם בדעה חיצונית, האם ייתכן שבכך אני אוטמת את עצמי מקבלת פרספקטיבה אחרת?

מתי נכון לחסום דעות פוגעניות? יש אנשים שיטענו שנכון לחסום כל הזמן ולכן הם עושים אנפרינד לאנשים אשר עם דעתם הם לא מסכימים בלהט – באופן קבוע. האם זה טוב לבריאות הנפש? או האם זה שוב יוצר לנו תיבת תהודה שמורכבת רק מאנשים שחושבים בדיוק כמונו? האם זה יוצר פיד הומוגני שלא מאתגר אותנו בשום צורה כי הוא מורכב מאנשים שגם ככה חושבים כמונו? האם האינטרנט צריך לשקף לנו את המציאות או מוטב לחיות בבועה שלנו ברשת? 

במילים אחרות, האם יש מקום וערך לקבל פרספקטיבה אחרת גם במקרים שבהם לא ביקשנו? אני שואלת את כל השאלות האלו כי אני לא חושבת שיש לכך תשובה קונקרטית, אני לא חושבת שמצאתי תשובה קונקרטית לכך אפילו למען עצמי.

הדעה שלי מאכזבת?

עוד דבר שנתקלתי בו אונליין והיה מעניין בעיניי, זו העובדה שאני יכולה להביע את דעתי ועל אף שזו לא תהיה דעה שובינסיטית, פוגענית או גזענית – אקבל תגובות שהדעה שלי מבאסת או מאכזבת, כאילו הדעה שלי היא סוג של ישות בפני עצמה שהיו מוטלות עליה ציפיות לא לנהוג בצורה מסוימת אבל היא נהגה בכל זאת בניגוד לאופן שבו התבקשה.

מוזר לי לחשוב על הדעות שלי כמאכזבות או מבאסות, כי הדעות הן שלי ומשקפות את מה שאני חושבת. אני נוטה לנמק אותן, אני בוודאי עומדת מאחוריהן וכל עוד אני לא פוגעת בשום אוכלוסיה בצורה מפלה או גזענית, אני מתקשה להבין מדוע שדעה מסוימת תעורר אמוציות כל כך עזות, כשזה בדיוק מה שהיא – דעה. האם עצם העובדה שדעה שלי נתפסת בצורה כזו על ידי נשים מסוימות אמורה לגרום לי לשקול אותה מחדש? למנוע ממני להשמיע אותה? האם זה בכלל משאיר פתח לדיאלוג?

מה שדעות בכל זאת יכולות להיות, הן קוטלות. אלא שחשוב לזכור שבהעדר נימוק, הן לא באמת דעות אלא סתם אמירות פוגעניות. ככלל, כל מה שמערב את המילה “שטויות” או את המילה “חבל” לא משאיר שום פתח לשיח או לדיון ולמרבה הצער, הרבה מאוד מהדעות שצצות ברשת, הן בעצם לא דעות מנומקות אלא אמירות שכל מטרתן היא לבטל ולפגוע. 

ג’ורג’ בארקלי, פילוסוף אירי, אמר “מעטים האנשים שחושבים ועם זאת לכולם יש דעה” וכולנו מכירות את המשפט המפורסם: Opinions are like assholes – everybody’s got one. מצד אחד, אומרים לנו שכולנו זכאים לדעות שלנו ויש לנו את הפלטפורמות להשמיע אותן ומצד שני, מבקשים להזכיר לנו, שרוב הדעות הן קשקוש שלא מגובה במחשבות או בנימוקים, אז מה כאן האופציה הנכונה? מתי נכון לקבל דעות ומתי כדאי לבטל אותן מתוך ההבנה שאלה סתם מילים שנזרקות לאוויר כדי להיאמר או להיכתב?

הרבה פעמים לי זה מרגיש, כאדם שמביע לא מעט דעות בעצמו ולכן חשוף לקבלת דעות של אחרים – שברגע שקיבלתי דעה מנוגדת לשלי, יש ציפייה ש”אתיישר” לפיה. היה ונשארתי עם הנימוקים שלי, עם התחושות שלי ועם הדעות שלי, אז הצד השני יבחר לעשות את המעשה הנפוץ כל כך באינטרנט ויכבה לי את האור בלחיצת כפתור על ידי כך שיפסיק לעקוב אחרי. אני לא עוקבת אחריה – משמע היא לא קיימת ומשמע לדעות שלה, שאותן ניסיתי לשנות, אין עליי יותר השפעה. אבל האם זה נכון לנסות לשנות דעות של אנשים אחרים? האם זה מקומנו לעשות את זה?

מה המטרה בדעות שלנו?

מהי המטרה בהבעת הדעות שלנו? מובן שיש סיבות שונות להביע דעות שונות, יש גם משקל לפלטפורמה והאדם שאיתו אנחנו מדברים. כשאנחנו מדברים עם אדם אחר, בטח אם אנחנו לא מכירים אותו אישית, האם אנחנו עושים את זה כדי לתת לו פרספקטיבה שונה? חומר למחשבה? להשפיע על דעתו? או שאולי העניין כאן הוא לא בעצם הדינאמיקה בין מביע הדעה לבין מקבל הדעה, אלא בחשיבות שרואה מביע הדעה, להשמיע את דעתו ויהי מה, לא משנה איך היא תתקבל.

דעות גם הרבה פעמים מחביאות בתוכן רגשות, סאב-טקסט רגשי שלעתים אפשר לקרוא בין השורות ולעתים לא. רגשות שהיו כנראה קלות להבנה ועיבוד אם היו נאמרות לנו באופן ישיר. למשל, כשאדם מביע את דעתו ואומר לבעל או בעלת עסק ואומר שהמוצר שלהם יקר, זו גישה שעשויה להכניס את בעל או בעלת העסק למגננה או לפחות למצב שהם מרגישים צורך להסביר את המחירים. אילו הצד השני היה מביע תסכול לגבי כך שהמוצרים ממש לטעמו אבל מעבר למדרגת המחיר שהוא יכול לשלם, ייתכן שהדינמיקה עם בעל/ בעלת העסק הייתה שונה ובמקום להצדיק או להסביר מחירים, היה ניסיון למצוא פתרונות: סיילים, קודי קופונים, מכירות מיוחדות. מה שאני מנסה לומר הוא שדעות מסוימות מרגישות כמו הוצאת קיטור ותו לא, כי אם היו מנוסחות בצורה ברורה ומדברת את הרגשות שלנו, היה ניתן לגשת לאדם שחווה את זה בצורה הרבה יותר אופרטיבית, מה שהיה מונע בסופו של דבר תסכול אצל שני הצדדים.

כפי שאתן רואות, התוכן בפוסט הזה הוא לא נחרץ – מידע סובייקטיבי המבוסס על הדעות שלי ולכן גם אשמח לקרוא את דעתכן, איך אתן חוות תגובות ברשת ובחיים האמיתיים? מתי הן מעניקות לכן פרספקטיבה חדשה ומתי אתן פשוט לא פתוחות לשמוע דעה אחרת?