בימים האחרונים עלה בנטפליקס סרט דוקומנטרי בשם The Social Dilemma העוסק בהשפעות הגלובליות ההרסניות של הסושיאל מדיה ובפסיכולוגיה של ההתמכרות לרשתות. ההיבט המטריד בסרט נבע קודם כל מכך שקודקודים במחלקות הפיתוח של הרשתות החברתיות הם אלו שבחרו להתראיין ולהביע את דאגתם לגבי ההיבטים האתיים בסושיאל מדיה ושנית, העובדה שההתמכרות הזו היא לא תוצר לוואי מקרי אלא מהונדס בקפידה, במטרה להפיק תוצאות מקסימליות.

“קפיטליזם המבוסס על מעקב”, “כשהמוצר בחינם – אנחנו הופכים למוצר עצמו”, “שיכורים מדופמין” – אלה היו רק חלק מהתיאורים שנאמרו במפורש בסרט עצמו ובכתבות שביקשו לסקור אותו בהרחבה לאחר שעלה לאוויר. הסרט מדגיש את עומק המניפולציה שמפעילים עלינו כמשתמשים ואת האופן שבו הרשתות החברתיות אינן עוברות שינויים כדי לשפר את חוויית המשתמש, אלא כדי לשפר את הרשת כזירת פרסום אפקטיבית עבור המפרסמים.

מדוע הפרטים האישיים שלנו כל כך מעניינים?

ובכן, הם לא. אובייקטיבית, אף אחד לא מתעניין במוסיקה שאנחנו אוהבים או בחטיף האהוב עלינו. מה שבסרט היטיבו לנסח זה את מה שמעניין בנו בתור מוצר וזו היכולת לחזות את ההתנהגות, המחשבות ומכאן את הפעילות הצרכנית שלנו על סמך הדאטה שנאספת לגבינו. כלומר אם מירי מקריית שמונה אוהבת סגנון לבוש מסוים על פני האחר או משקה מסוים על פני האחר זה לא האישיו, העניין הוא מגמות ההתנהגות של מירי כצרכנית והיכולת לחזות אותם מראש, באמצעות נתונים כמה שיותר מדויקים.

העובדה שאין גבולות לעניין הזה, אין סמכות שמבקרת את זה ואין שום כללי אתיקה – יכולה להפוך את הרשתות החברתיות לכלי ליצירת תעמולה ומהפכות חברתיות (וכפי שמוצג בסרט זה אכן קרה לא פעם). דבר נוסף שרשתות חברתיות מייצרות עבורנו, היא תמונה מעוותת של המציאות: כשאנחנו נמצאים ברשת חברתית עם חבורת אנשים שדומים לנו, אנחנו מקבלים הד חוזר לדיעות שלנו, מבלי לדעת מה קורה במציאות. כל היבט האובייקטיביות הולך לאיבוד ברשתות החברתיות כשאנחנו אוצרים את הפיד שלנו בדמותנו. העובדה שבלחיצת כפתור אנחנו יכולים להפסיק לעקוב אחר אנשים שעם דיעותיהם אנחנו לא מסכימים, מאפשר לנו ליצור פיד הומוגני, לעתים בצורה מסוכנת.

גם משפיענים עושים את זה

לומר שאני מופתעת מהתובנות שהוצגו בסרט יהיה שקר. למעשה, אני מאוד מודעת לזה גם כצרכנית וגם כיוצרת תוכן שלוקחת במובנים מסוימים חלק בעשייה המניפולטיבית הזו. אני מודעת לזה היטב כי אני לא תמיד מצליחה ליצור הפרדה אפקטיבית בין העבודה שלי, שמתנהלת ברשת לבין החיים האישיים, כי אני מרגישה צורך להיות מחוברת כל הזמן כדי להצדיק את זכות הקיום המקצועית שלי. אני מודעת לכך שאני במובנים מסוימים סוג של קורבן או כלי משחק כמו כולנו (תלוי איך מסתכלים על זה) ובמובנים אחרים אני מהווה חלק מהבעיה. אני מודעת לכך שיש אצלי במוח מערכת חיזוק חיובית בכל פעם שאני גוללת ורואה שהפיד שלי מתעדכן, כי אני מיד רוצה עוד מזה. הסרט דיבר את הפסיכולוגיה הזו בצורה מאוד ברורה, אבל בסופו של דבר, אלה דברים שאני יודעת וכולנו יודעים, רק לא בהכרח ידענו להגדיר במילים.

ברגע שהבנתי שגם אני סוחרת ביכולת שלי לנבא את יכולות הקנייה שלכן על סמך הדאטה שיש לי לגביכן (ויש לי לא מעט, כבר שנים), ברגע שהבנתי שאני לא סוחרת בכמות העוקבים, בתמונות היפות שלי, במילים הגבוהות שלי – אלא ביכולת לנבא כמה ייקנו באמצעותי ומתי, הבנתי שאני צריכה מנגנון של שקיפות. עד אז הנחתי שזה חלק מובן מאליו מהעבודה שלי ואני לא חייבת דין וחשבון לאף אחד, לכן לא הקפדתי על גילוי נאות. אלא שאז, כשחידדתי לעצמי מה בעצם אני מוכרת ללקוחות וכשהבנתי שמנגנון הפעילות שלי לא שונה מהותית מאשר כל רשת חברתית אחרת – הבנתי שאני צריכה מנגנון אתי שייאפשר לי לפקח על עצמי ולנהוג מולכן בשקיפות.

כי להבדיל מהקודקודים בפייסבוק ובאינסטגרם, אני לא יושבת לי במגדל השן מנותקת מהסביבה, אני לא תאגיד ענקי שמעניינת אותו רק השורה התחתונה. אני נמצאת איתכן בקשר ישיר, אכפת לי מכן ועם זאת, אני גם שואפת להתפרנס מכן. אני מודעת למורכבות של העניין הזה ולכן אני מפתחת כלים שייאפשרו לנהוג בצורה כמה שיותר ישירה ולהפעיל כמה שפחות מניפולציות. לכן אני אומרת בגלוי: אני ממליצה לכן על מוצרים כמו שאני ממליצה לחברות שלי, יחד עם זאת, את הפוטנציאל הצרכני של החברות שלי אני לא סוחרת ואת שלכן – כן, זו האמת. זה בדיוק מה שמבדיל אותנו בין חברות אמיתיות שמנהלות קשר פרטי לבין הרעות האמיתית אך גם האינטרסנטית שאני מנהלת איתכן באופן וירטואלי. 

מנגנוני השקיפות שלי גורמים לי לסמן כל פוסט שאני מרוויחה ממנו עמלות או כסף ממפרסמים – כדי שתדעו במה מדובר ותחליטו מה מתאים לכן. זו הסיבה שאני מדברת על קניות מודעות, כדי שתדעו מתי כדאי לקנות דרכי פריט שאתן באמת רוצות וצריכות – ומתי אתן נסחפות עם הכוונות הטובות ללא הצדקה. המשמעות של כל סימון פוסט כזה, הוא שבאמצעות כל קוד, כל לינק ריווחי, כל פעם שאתן קונות דרכי – אני אוספת עליכן אינפורמציה. לא עקרוני לי מה חני מבאר שבע או רותי מתל אביב קנו דרך הלינקים שלי, אבל חשוב לי לנתח מגמות צרכנות כי ניתוח נכון של מגמות הופך אותי לאשת עסקים טובה ומכניס לי כסף.

אז מה הפתרון?

האם יש לי נקיפות מצפון על האופן שבו אני מתנהלת מולכן? ממש לא. זו העבודה שלי ובהינתן בכך שאכפת לי מכן ואני מספקת לכן את מלוא הכלים כדי שתבצעו החלטות מושכלות – אין לי שום בעיה עם זה, כי זה בדיוק מנגנון הביקורת והשקיפות שחסר ברשתות החברתיות היום. אני משתדלת להיות ערה למקומות שבהן אני עשויה להפעיל עליכן מניפולציה לקנות ולהוריד רגל מהגז. ההתנהלות הזו מאפשרת לי להמשיך לעסוק במה שאני עוסקת בו ולהיות טובה בזה מבלי להתייסר.

באשר לשימוש שלי ברשתות החברתיות כצרכנית? הן לא הולכות להשתנות בעקבות הסרט. שימשיכו לסחור בדאטה שלי באופן חופשי, כי זה מבחינתי ההסכם שלי עם הרשתות החברתיות כשאני פועלת בהן בחינם. אילו הייתי מחליטה שאני לא רוצה בכך – הייתי יורדת מתחת לרדאר ומסירה את החשבונות שלי מהרשת. בהינתן ואני מעוניינת להשתמש בהן, נהנית מהן ולעתים אפילו מוצאת תועלת בפרסומות שמטרגרטים אליי גם בידיעה שעשו זאת על סמך מידע אישי שלי, אני מקבלת את זה כמחיר שאני משלמת.

אני יודעת שלא כולם דוגלים באותה גישה כמוני והסרט עשוי לעורר פחד ופארנויות בקרב הרבה משתמשים. אז נכון, מארק צוקרברג הוא לא לובה שרגא והוא לא יפנה בגלוי למשתמשים בפייסבוק ובאינסטגרם – ויסביר להם את גודל המניפולציה שהוא מפעיל על כולנו כמו שאני עשיתי בפוסט, אגב, גם בידיעה שזה עלול לפגוע בי. אין ברשתות חברתיות שום מנגנון של אתיקה ושקיפות, ואני גם לא בטוחה שהרעש בעקבות הסרט ייחולל שינויים משמעותיים. 

יחד עם זאת, אני בהחלט חושבת שזו הזדמנות טובה לתרגל את הגבולות שלנו עם הרשתות החברתיות, להגביל שימוש לכמות מוסכמת של שעות שלא פוגעת באיכות החיים שלנו, להבין מה עומד בבסיס השיווק ברשתות החברתיות ולהיות מודעות יותר לעולם הזה, גם בידיעה שהוא לא ישתנה מהותית לטובה בזמן הקרוב. אני בהחלט יכולה להבין למה אנשים רבים חשו שה”סושיאל דילמה” הוא סרט מטלטל ופוקח עיניים – ואני בהחלט חושבת שהוא שווה צפייה. הסרט משודר בנטפליקס וניתן לצפות בו כאן.

מה אתן חשבתן בעקבות הצפייה בסרט?