אין לי הסבר מדויק לתופעה, אבל החיבור שלי ליעל רסנר היה מיידי. לכן כשהיא הציעה שאבוא להתארח אצלה, ובכן כן, זה היה נשמע הגיוני. לא נפגשנו לפני כן, אבל כשהגעתי אליה וראיתי כמה מהמשותף יש בינינו, זה היה נשמע ונראה מאוד טבעי.

יעל היא אחת הצלמות המרגשות והמדויקות שאני מכירה. כל צילום שלה מרגיש כמו ענן ורדרד ורך, וכל הבית שלה מלא בצילומים ועבודות אמנות שהחליפה כברטרים עם הקולגות שלו. אז הנה אמירה גדולה: גם לי יהיה צילום של יעל רסנר בבית ביום מן הימים. שתינו דיברנו על כמה אנחנו אוהבות אמנות, כמה ראוי למסגר אותן כמו שצריך כדי להעניק להן את הכבוד הראוי להן – וכמה המצב במדינה מצער לאור העובדה שתעשיית האמנויות מושבתת לחלוטין.

לא רק מודאגת, אלא גם עושה: כבר חודשים שיעל לוקחת חלק מהפגנות כל מוצ”ש בבלפור. אני כל כך מעריכה את מי שמביעה את האג’נדה שלה בצורה כזו וכל כך מבינה את המסירות וגם את המחיר שזה דורש.

כמישהי שעוסקת בתחום אמנותי, אני לגמרי יכולה להבין למה הזילות כלפי עולם התיאטרון והבמה, האירועים והאמנות מפחידים אותה – אחרי הכל, היא גם עשתה דרך כל כך ארוכה כדי להגיע לכאן, אחרי שהתחילה את דרכה המקצועית כעורכת דין. במדור הקול גירלז יצא לי לא פעם לראיין נשים שעשו שינוי משמעותי בקריירה ואני תמיד מתפעלת מהאמונה הזו, שלעתים נראית כלפי חוץ כמהססת אבל אני יודעת בדיוק עד כמה היא בלתי מתפשרת – כי זה בדיוק מה שנחוץ כדי לעשות שינוי כל כך דרמטי בקריירה.

יעל מספרת שתמיד נמשכה למצלמה של אמא שלה, מבלי להבין בדיוק מדוע. אני כל כך שמחה שהמצלמה הזו  הביאה אותה לגלות את התשוקה האמיתית שלה לצילום.

חוץ מלצלם ולאסוף אמנות, יעל חיה את כל חייה בתל אביב. היא חובבת מוסיקה טובה וקפה טוב (שני דברים שאני יכולה לעמוד מאחוריהם). 

ושוב בדומה לי, יעל מרגישה שהיא כל הזמן מהלכת על התפר בין מקסימליזם למינימליסם. אוהבת לאסוף, אבל שואלת את עצמה כמה היא צריכה באמת. אוהבת שפע, אבל גם שואלת את עצמה כמה יותר מדי זה יותר מדי – שאלות שגם אני כל הזמן עוסקת בהן בעצמי ומעניין לראות את הקונפליקט הזה מתבטא בצורה כל כך ברורה אצל מישהי אחרת.

בין כל עבודות האמנות היפות, היה מרגש למצוא גם תמונות של סבתא וסבא של יעל.

תודה רבה ליעל על האירוח, מוזמנות לעקוב אחריה כאן.