אחת הסיבות שבגללן אנחנו חוששות להיות פמיניסטיות, היא שאנחנו חוששות לאמץ את המטרה הזו בגלל פמיניסטיות אחרות. זו תופעה שנקראית “משטור טונים” והיא אומרת שלא מקשיבים לאג’נדה ולמטרה בגלל האופן שבו היא מועברת והפרסונות שמייצגות אותה.

לפני כמה שנים כשהייתי טבעונית, הייתה שומעת את זה הרבה גם בהקשר של טבעונות: “המאבק צודק אבל בגלל הטבעונים האחרים אני לא יכול להזדהות איתו” או “אני ממש מסכים עם המטרה אבל לא עם הדרך האגרסיבית שבה הדברים נאמרים ונעשים”. בדיוק בגלל זה גם נוצרו מושגים פוגעניים כמו פמינאציות, טבעונאצים – מתוך הרצון לרכז את הפוקוס במהלכים, בפרסונות, במאפיינים אישיותיים, במקום במטרה.

השנים חלפו ואמנם אני כבר אינני טבעונית בעצמי, אך אני מכירה בכך שזו אסטרטגיית התמודדות עם כל צורת דיכוי שיש, בין אם מדובר בדיכוי בעלי חיים במשקים, דיכוי נשים, דיכוי שחורים וכו’. משטור טונים זו טקטיקה שנועדה להפנות את תשומת הלב מהעניין עצמו, שהוא מוצדק, לגיטימי ודורש התייחסות – ולמקד את תשומת הלב למעטפת בה הדברים נאמרים.

מדוע משטור טונים זו בעיה?

משטור טונים הוא בסופו של דבר עוד צורה של דיכוי במסווה של הבנה והזדהות עם המאבק. אנשים שבאמת מזדהים עם המאבק שלך, לא אמורים לשים לך סייגים ותנאים. הם לא אמורים להסכים איתך רק כל עוד את תובעת את זכויותייך בנימוס ומבקשת לתפוס כמה שפחות מקום בחלל. הם אמורים לחוש אמפתיה כלפייך והאופן שבו את בוחרת לבטא את הכאב שלך גם אם הם לא מבינים אותו לעומק או את הריאקציה שהוא מעורר.

משטור טונים מהווה חלק ישיר הבעיה: כלומר אם הדברים לא נאמרו בדיוק בצורה שהאדם שאליו מופנים המסרים חפץ בכך – הוא יעדיף לאטום את עצמו לחלוטין ואף להאשים את הפרסונות שמובילות את המאבק בתור הגורם המחבל באג’נדה, במקום לקחת אחריות אישית ולהקשיב. הנכונות לנקות את רעשי הרקע שכל כך מפריעים לכאורה כדי לפתוח את הראש ואת הלב ישירות למסר היא באחריות הצד הפריבילגי, אשר אינו סובל מדיכוי.

מאבקים כועסים מעוררים ריאקציות עזות

למה התגובה כלפי אופן העברת המסרים כל כך חזקה? כי זה לא נעים. כי אנשים שמבטאים אפלייה, אי צדק, גזענות, סוגנות ומיזוגניה הרבה פעמים עושים זאת מתוך תחושת כאב פנימית שהם מבקשים לבטא. כי לא נעים לאדם שנמצא בצדו השני של השופר לדעת שהוא כנראה לוקח חלק בתופעה חברתית שהיא לא שיווניות והיא לא תקינה מוסרית. כי הרבה יותר קל להאיר את הזרקור על אופן התגובה בצורה שמסירה את האחריות מאשר להתמודד עם המשמעות האמיתית שלה. לא נעים לנו כשנשים כועסות, עוד יותר לא נעים לנו כשנשים שחורות כועסות, לא נעים לנו כשאוכלוסיות מוחלשות לפתע מרימות את קולן.

אנשים מתנים את ההצטרפות שלהם למטרה אם המסרים יועברו בצורה אחרת. כלומר כדי שהם יעמדו מאחורי מטרה שאמורה לכאורה להיות רלוונטית להם בצורה הבסיסית ביותר, עליהם לקבל אותה מוגשת במעטפת שנוחה להם ותרד להם בקלות בגרון. תזכורת: אין תנאים כשמדובר באנושיות בסיסית, לא תמיד זה נוח – אבל זה תמיד נחוץ.

מיותר לציין שמשטור תגובות הוא רק תירוץ ואם לא תהיה פרסונה מסוימת שתוביל את המאבק או דרך מסוימת שבהם הדברים נאמרים – תמיד אפשר למצוא משהו שיפריע, כלומר אם זו לא טל גלבוע או מירב מיכאלי שמפריעות לשלוות הנפש שלכן, תמיד תקום במקומן פרסונה אחרת שעליה ייאמר “היא פוגעת במאבק במקום לקדם אותו”. 

מאבקים חברתיים מספיק חשובים כדי שנעמוד מאחוריהן, גם אם אנחנו לא מזדהות עם כל הפרסונות שמובילות אותן. אפשר לתמוך במאבק מסוים גם אם מכלול הפעולות והמחאות הנעשות כדי לקדם אותו לא עומדות בקנה אחד עם כל האג’נדות האישיות שלנו. אם אנחנו לא אלו שמובילות מאבק, עלינו להבין שזו לא תוכנית לבקשתנו שבה הכל מסתדר בדיוק כפי שהיינו רוצות ובכל זאת, זה לא מוריד מחשיבותה של המטרה עצמה.

גם אני הייתי כזו בעבר

אני מספרת את כל זה כי כאמור, זו גישה מאוד נפוצה גם לגבי פמיניזם. “אני בעד שיוויון, אבל אני לא רואה את עצמי כפמיניסטית כי אני לא כמו הפמיניסטיות שונאות הגברים האחרות”. יצא לכן אי פעם להיתקל באמירה הזו? היא כל כך מלאה בהפנמת שנאת נשים ורצון לרצות גברים, עד שהיא מסרבת להצטרף למאבק שנוגע לכל אחת מאיתנו, מתוך החשש שייתפסו אותנו כשונאות גברים.

גם אני לקיתי בזה בעברי, כשהתעקשתי לא לראות בעצמי פמיניסטית בעיקר כי חששתי איך איתפס אם אזדהה בצורה כזו, שחס וחלילה לא יביטו בי כפי שמביטים בהן. זה גם נבע חלקית מתוך הרצון שלי לקלוע בדיוק למבט הזכרי: להיתפס כנשית בכל מחיר, עם מאפיינים אולטרה נשיים, רכים ומטופחים. איך פמיניזם משתלב במשוואה?

עם הזמן וככל שהתבגרתי, הבנתי שזה לא הכל או כלום. שאין מודל שאני מוכרחה לאמץ אם אני רוצה להזדהות כפמיניסטית אלא זה עניין של הגדרה עצמית, ערכים ומעל לכל – רצון אמיתי בשיוויון. הבנתי שאני חייבת להיות פמיניטיסית כי זה משפיע על החיים שלי באופן ישיר, על הביטחון שאני מרגישה בהם ובגוף שלי, על היכולת שלי להתקדם בחיים.

ההבנה הזו רלוונטית לכל אג’נדה שאני תומכת בה, גם כשאני לא מזדהה עם כל אחת ואחת מהפרסונות שמקדמות אותה: המאבק למען זכויות בעלי חיים, המאבק של הקהילה הלה”טבית, המאבק נגד שמנופוביה, נגד גזענות וכו’. אני לא משתמשת יותר בשום סממנים חיצוניים כתירוץ, אני לא מבקשת שיתאימו את הווליום של המאבק לאוזניים הרכות שלי, אני לא מבקשת שיצמצמו את המרחב שהאוכלוסיות המדוכאות מבקשות לדרוש רק כי כך נוח יותר עבורי להכיל אותן. אני שותפה מלאה במאבק גם כשלא נעים לי.

אין צורך בהצדקה

אחת הדרכים הנוספות להיות שותפה טובה במאבקים חברתיים, היא בכך שאני לא מצפה שהצד השני יצדיק את עצמו בפניי כל הזמן. אני לא מצפה שיהיו טיעונים מוכנים בשלוף, אני לא מצפה שתמיד תהיה מוכנות להתווכח, להתדיין ולנמק. אני לא מצפה שיינסו להרוויח את הכבוד שלי ואת ההזדהות שלי כדי להיות ראוי ליחס צודק, אני לא מצפה שיישמרו על קור רוח בכל מחיר. אני אישה בוגרת ולכן אני יכולה להקשיב לעומק הדברים גם כשהם עטופים בכאב ואני לא מבקשת מאוכלוסיות מדוכאות לרדד את הכאב שלהן רק כדי שיהיה לי נוח יותר להכיל את המסר. אני לא מציבה תנאים ולא הוכחות – אני שם, כי אני מאמינה שאני צריכה להיות שם.