כשזה נוגע לדייטים ואפליקציות של היכרויות, אני מודה שאני מרגישה כמו חייזר. בתור מישהי שנמצאת בקשר מונוגמי ב-14 השנים האחרונות, יצאתי מזירת הדייטים עוד לפני שכל האפליקציות האלו נולדו. יחד עם זאת, את בן זוגי הכרתי כבחורה בת 18, באתר “מקושרים”, גם מתוך היכרות וירטואלית. אני לא יכולה לומר שהתחברתי לאתר במטרה לחפש דייטים, למעשה, הסיבה היחידה שנרשמתי היא כדי לקבל הצצה “אזרחית” למפקדים שלי בצבא, הו חיי הזוהר. ככל שהזמן חלף והאפליקציות השתכללו, הבטתי בהן בסקרנות מהצד מבלי שהייתה לי אפשרות לגבש דיעה קונקרטית. לכן, כששמעתי את הדיעה המוצקה מאוד שיש לחברתי הטובה בת שבע צ’רקסקי בנושא, ביקשתי ממנה לכתוב על כך פוסט אורח. בת שבע, הבמה שלך.


להיות אישה זה לא קל, ולהיות אישה רווקה זה קשה כפליים.
הלחץ הוא תמיד משולש. הן של החברה והמשפחה כלפייך (“מתי כבר תמצאי מישהו?”), הן שלך כלפי עצמך (“מתי כבר מישהו יאהב אותי?”) והן של השעון הביולוגי שמתקתק ללא ליאות (“אני אזדקן לבד”).
כדי לעמוד בלחצים האלה צריך להוכיח שאת פעילה, שאת מנסה ועושה מאמץ. הנה, נרשמת לאפליקציה ואת מחפשת להכיר גברים. בחרת תמונה, כתבת פרופיל – העלת את המוצר ועכשיו רק נותר שיימצא הקונה.

הדיעות שלי על אפליקציות ואתרים להיכרויות הן לא פופולריות, ובמיוחד לא אצל נשים. “לא מעניין אותך זוגיות” (לא נכון), “את שונאת גברים” (לא נכון), “את לא מפרגנת למי שמצאה אהבה” (לא נכון), “נוח לך להיות לבד” (מאד לא נכון). בגיל 34 כבר מצופה ממני לזרום עם הזרם, להתקדם עם הטרנד ולהירשם כבר לאיזה אתר כדי שאני אוכל להגיד שאני עושה עם עצמי משהו. כי איפה כולם נמצאים? אונליין. וכל עוד אני לא שם, אני והרצונות שלי לא קיימים.

אפליקציה היא השדכנית של הדור החדש?

כאישה, אני לא יכולה שלא לתהות, למה אנחנו ממשיכות לעשות את זה לעצמנו. למה החלפנו את השדכנית התחמנית שמנהלת מו”מ על הנדוניה, באפליקציה שמפתה אותנו להציג את עצמנו כמוצר אל ציבור רחב של גברים. למה אנחנו ממשיכות לרדוף אחרי החלום באמצעות פלטפורמות שמרדדות את כל המהות המיוחדת שיש בכל אחת מאיתנו לתמונה, גיל וכמה מילים. כמו תיאור של שמלה באסוס (נקודות בונוס לשמלות שמצולמות מכמה זוויות כדי שנדע בדיוק מה אנחנו קונות), אולי זה ייכנס למועדפים – ואולי ימשיכו לדפדף לשמלה, או האישה, הבאה.

מפתה להגיד שזה מעצים נשים, כי הנה – הבחירה היא בידינו. בדיוק כמו שבוחרים אותנו, אנחנו בוחרות גם אותם. פתאום יש גם לנשים את הכוח ללעוג, לפסול ולנפנף גברים על סמך מראה בלבד. מהניסיונות המעטים שהיו לי בדפדוף הזה, הרגשתי נמוכה ורעה. אולי כי המחשבה לשפוט בני אדם, מכל מגדר, על סמך נתונים כל כך שטחיים הופכת אותי, בעיני עצמי, לאדם פחות טוב.

זה כל כך מפתה לצחוק על כל מי שלא נראה לנו, כי הרי עושים את זה גם לנו ומדרגים את הנשים כל הזמן. אנחנו שותפות מלאות בתהליך, מעלות את עצמנו לפלטפורמות האלה ומרשות להם לדרג ולפסול אותנו. לפני שהחלפתם מילה, לפני שאמרתם שלום – רק בגלל תמונה. וההוא שיצר קשר או שאת יצרת קשר איתו – הוא ראה את החיוך שלך? שמע את הקול שלך? משהו בתנועות שלך משך אותו? לא, הוא ראה רק תמונה והמשיכה היחידה שלו אליך נובעת מהאינסטינקט הנמוך והבסיסי ביותר – מראה, חזות הכל. ומה זה אומר גם עליו?

זכותנו על גופנו?

כמה טוב שאנחנו חיות בעידן שבו אנחנו יכולות להציע את עצמנו, עידן שבו אנחנו לא תלויות באבא או באח או בדוד, לא בנדוניה או בייחוס משפחתי. אם נולדת בצד הנכון של המפה הפוליטית והדתית את יכולה לצאת עם מי שבא לך, מתי שבא לך ולהחליט על עתידך בעצמך. זו חירות יקרה, שנשים נלחמו עבורה לעיתים בדם, לעיתים ללא הצלחה – ואנחנו קוטפות היום את הפירות. הזכות של האישה על גופה, על רגשותיה ועל הנכסים הכלכליים שלה לא הייתה מובנת מאליה בעבר הלא כל כך רחוק.

אבל האם באמת יש לנו את הזכות הזאת? נדמה שבשנים האחרונות חזרנו קצת אחורה, שלא לומר עשינו סיבוב של 180 מעלות. שאריות הכוח שנשארו מהמאבקים הפמינסטים של שנות ה-70 התנדפו. נושאים כמו מודל היופי, הזכות של האישה על גופה ודרגת החומרה שבה החברה רואה מעשים כמו אונס, הם עדיין נושאים בוערים, כאילו כלום לא השתנה.

כולנו עושות פשרות כמעט יום יומיות בהתנהלות שלנו כנשים בחברה. מבליגות על הערה מקטינה בעבודה, מתעלמות מהגבר שנועץ מבטים באוטובוס וחושבות פעמיים לפני הליכה בסמטה חשוכה. מאבקים של מגדר ופמיניזם נשמעים לפעמים מנותקים מהמציאות. אף אחת לא ממהרת לצאת לכיכר העיר ולשרוף חזיות.
השילוב של פמיניזם וזוגיות הוא נפיץ במיוחד, כיוון שאת צריכה להיות אמיצה מספיק להודות שאת לא מוכנה לקבל תכתיבים מסוימים. שהלחץ למצוא זוגיות הוא לא קודם לכל בעינייך, שאת לא מוכנה להתפשר על הדברים שחשובים לך רק כדי לסמן וי על איזושהי מטרה, ובעיקר – שהדרך חשובה לך.

המשחק הזה לא נפתח ממקום של שוויון, כי אנחנו אפילו לא קרובות לשם. נקודת הפתיחה של נשים היא ממקום נחות יותר, כיוון שגם כך החברה רואה אותנו כמוצר – מיקרוקוסמוס שצריך להכיל את כל הציפיות הפיזיות והרגשיות של החברה מנשים. שנהיה יפות, מטופחות, רזות, חכמות, מבשלות, אמהות, מנקות, עובדות, מטפלות וזורמות. מהגברים? מהם מצופה להביא הרבה כסף, ואם הוא מתחשב במיוחד, אז גם לשטוף את הכלים.

אנשים או פרופילים?

ובאפליקציה אנחנו אפילו לא אנשים, אנחנו “פרופיל”. אנחנו אוואטר שהקיום שלו צר כמספר המילים שאפשר להכניס בביו. כמה קל לדפדף הלאה, כמו שמדפדפים באפליקציה של חדשות או קניות. לוחצים על הכפתור באותה הקלות, והנה המבחר לפניכם – רק תקנו.

לא כל הגברים הם אנסים, אבל כל האנסים הם גברים. גברים שלא ראו מולם בן אדם, אלא מוצר שקרם עור וגידים מתוך פנטזיות פורנוגרפיות וצפיה באין סוף נשים וירטואליות – הן שם על המסך, אבל לא באמת קיימות במציאות. הן אשלייה, הן דמות. הן כמה אותיות שמרצדות וסלפי בתנוחה מחמיאה. היא אישה, משמע היא זורמת, ואם היא לא זורמת – יש בכוחם לשכנע אותה לזרום.

מרבית התקיפות המיניות וההתעללויות הרגשיות (גוסטינג או גסלייטינג, למשל) נעשות במסגרת מערכות יחסים, ולא במלונות באילת. קל להזדעזע מהמקרים הקיצוניים, להאשים את החברה ואת רשויות המדינה, אבל מה אנחנו מוכנות לעשות בעצמנו ובהתנהלות שלנו כדי לשנות את התפיסה הזאת, שנשים הן סחורה שיכולה לעבור בין עשרות גברים שעומדים בתור? זה רק גוף, זו רק תמונה ומאחוריה לא עומד דבר.

במשך עשורים תחרויות יופי היו אירוע לגיטימי, במהלכן נשים הופיעו בבגד ים ובנעלי עקב וקיבלו ציון. היום תחרויות יופי נתפסות כמיושנות ומיזוגניות, אך כמה מהר החלפנו אותן באפליקציות המאפשרות לכל אחת מאיתנו להיות מדורגת ולקבל ציון ולכל גבר להיות שופט. עד כמה באמת התקדמנו, ועד כמה נוח לנופף בעמדות פמיניסטיות, כל עוד זה לא פוגע בצורך שלנו בזוגיות או במקובלות חברתית.

ומה עם סיפורי ההצלחה?

להשתמש בסיפורי ההצלחה הזוגיים מהאפליקציות כדי להצדיק את קיומן, זה כמו להגיד שתחרויות יופי הן בכל זאת דבר מבורך כיוון שהן הזניקו את הקריירה של נשים כמו גל גדות. זה נכון, לפעמים התוצאה מבורכת ופותחת דלתות, אך באיזה מחיר? אני לא רוצה להיות מוצר ואני לא רוצה שיחלקו לי ציונים. אני לא רוצה לחפש זוגיות רק לשם החיפוש, ואני לא מעוניינת ליצור קשרים בינוניים רק כדי שאוכל להגיד לעצמי שהתאמצתי.

אני רוצה לחשוב שאני עושה בחירות מודעות בחיים שלי, גם אם לפעמים זה בא עם תג מחיר יקר, המחיר של להיות לבד ולהביע דיעות חריגות. אני יודעת שיש חירות עצומה בכך שנשים יכולות להגשים גם את הצרכים שלהן באמצעות האפליקציות הללו, אבל מרגישה שאנחנו עדיין משלמות על זה מחיר מגדרי גבוה מידי. לא כל אחת ואחד מסוגלים לנהל את היחסים האלה בצורה קלילה ומכבדת לצד השני, למעשה הרוב לא. ואני רואה אותן סביבי – את הנשים שנעלמו להן, שפסלו אותן, שלא פנו אליהן, שהטרידו אותן, ששאלו אותן שאלות פוגעניות, ששלחו להן תמונות חושפניות מבלי שביקשו – והן כולן עדיין שם. כי אין ברירה, כי שם כולם נמצאים, כי למרות שהן מרגישות שזה מגעיל ומקטין ומשפיל, הן עדיין בטוחות שהן חייבות לעשות הכל כדי למצוא את האחד.

אם יהיו לי ילדות, הייתי רוצה שיחיו בעולם אחר. בעולם שבו הערך שלהן לא נמדד לפי התמונה שהן מעלות לרשת ושמערכות היחסים שלהן לא יתחילו מסווייפ ימינה או שמאלה או סימון “פייבוריט”. כמו שבשנות ה-70 נלחמו עבורנו, אני רוצה להלחם היום עבורן. להיות מסוגלת להגיד – זה פוגעני, זה נמוך, זה לא מתאים ואני לא חייבת

זכות בחירה, באיזה מחיר?

הלואי ויכולתי לדבר על זה עם נשים, מבלי שהמסקנה תהיה שאני משפיטה או מקטינה אותן על הבחירה שלהן. כמו שאנחנו מצפות מגברים לשינוי דפוסי חשיבה קולקטיבים, כך אני רוצה לצפות גם מנשים – לצאת מהקופסא, להביט גם לצדדים, להכיר במורכבויות ובהשלכות על הדור הזה, והדור הבא. להבין שלפעמים צריך לפרוץ את הפרדיגמה ולהכליל לכיוון ההפוך. כן, זו פלטפורמה חדשנית וזמינה והופכת את הכל לקל יותר – אבל גם מרדדת את התפיסה של מערכות יחסים בכלל, ושל נשים בפרט.

מבין כותבות הפוסטים המזועזעים על מקרה האונס באילת, ישנן נשים המשוכנעות שבחיים הפרטיים שלהן הן לא עושות דבר כדי לתרום לשיח שמשפיל ומקטין נשים, להיפך – הן מחזיקות בערכים ליברלים ומכילים. הן העלו פוסט לאינסטגרם, הן שבתו למשך שעה בעבודה והחזיקו שלט בהפגנה. אבל כבר בדרך חזרה הביתה מההפגנה, הן נכנסו לאפליקציה ובדקו אם המראה שלהן הצליח למשוך עוד קצת תשומת לב מגברים זרים שמחכים להן באינטרנט. הן כמהות לאישור הזה, כי כך חונכו דורות של נשים, והכלים הדיגיטלים העכשוויים מאפשרים לנשים להשיג את האישור הזה במגוון דרכים. הן אמנם מרגישות שהכוח בידן, אבל בפועל הן מוחלשות יותר מאי פעם.

פמיניזם אמיתי, כזה שיוצר שינוי, הוא פמיניזם שלא נעים לשמוע אותו, כי הוא מעמיד במבחן את כל הפעולות שאנחנו לוקחות כמובנות מאליהן. השיח החברתי והתרבותי סביבנו ממשיך להיות אלים כלפי נשים במובנים רבים, ואנחנו ממשיכות לשתף עם זה פעולה ולדכא את השיח הנגדי הקורא על כך תיגר. המחיר על הבעת דיעות מנוגדות הוא לפעמים יקר מידי, ויכול לעלות ביחסים עם אנשים קרובים שיסתכלו עלייך מוזר.
אז אולי עדיף להנהן, להאזין בחצי אוזן לסיפורי ההיכרויות, להעמיד פני מתעניינת – לזרום ולתמוך בתהליך ולא לשאול שאלות קשות מידי או להציב סטנדרט אחר, כדי לא לפגוע בחברה טובה, או כדי לא לצאת תמהונית.
ערכים פמיניסטים? הכל טוב ויפה, עד שזה מגיע לצורך להשיג זוגיות ולמצוא חן בעיני הגבר שמחכה לך באפליקציה.

בת שבע צ’רקסקי, מנהלת מחלקת התוכן השיווקי של קבוצת הארץ ו- TheMarker