אני לא יודעת מה לחשוב עד הסוף לגבי טרנד השרוולים הגדולים. מצד אחד, זה גורם לכולן להיראות כמו דמויות מספר של ג’יין אוסטין וזה מגניב אותי. מצד שני, אני לא יכולה לתהות לגבי ההיבט הפרקטי של זה: איך אוכלים? איך נכנסים לרכב? (במקרים של שרוולים מסוימים זו שאלה מאוד רלוונטית), האם זה לא קצת מגחיך את מבנה הגוף שלנו ומעניק לנו מראה כללי של קונוס?

מה שבטוח, אני אוהבת את העובדה שבתור טרנד, לא מדובר בתופעה חדשה ומצוצה מהאצבע אלא המהות של הוינטג’. עד כמה זה וינטג’? שרוולים גדולים כיכבו ב-1680 בתקופת השלטון של לואי ה-14, אז היה מדובר במהלך של כוחנות, כלומר ככל שהשרוולים תפוחים יותר הם העידו על פריבילגיה גדולה יותר ומי שנשא אותם בגאון נשא בעצם גם את המעמד שלו או שלה. 

גם המלכה אליזבת הראשונה הייתה חובבת גדולה של שרוולים תפוחים, שרופדו בשיער סוסים כדי שיעמדו בצורה מאוד מסוימת. למעשה, בכמה מהפורטרים הכי מפורסמים שלה, נראה שהיא מעוטרת בשרוולים זהובים ענקיים, סמל סטטוס לכל דבר, כמו תיק יוקרה של ימינו ומבקשת להכריז בכך על העוצמה ועל החשיבות שלה. 

שרוולים תפוחים היו עניין חוצה מגדר ולכן גם גברים לבשו אותם בדיוק כמו נשים עם הבדלים בניואנסים הקטנים בטקסטורות של הבדים. מדובר אגב בוריאציה צרפתית המבוססת על סילואטה ספרדית והחל משנת 1823 הפרופורציות של הגזרה הזו השתנו ככל שהחצאיות תפחו יותר ויותר – ובמקביל גם קו הכתפיים הפך לרחב עוד יותר. 

שני הפורטרטים של המלכה אליזבת הראשונה, האמנים לא ידועים. המקור כאן וכאן.

זה לא הקאמבק הראשון של השרוולים התפוחים שאנחנו רואות, כמובן שבשנות השמונים בזכות שושלת ואלקסיס ראינו את החזרה שלהם ובגדול. אם נקשר את זה לפמיניזם: אני אוהבת את האופן שבו שרוולים גדולים דורשים מרחב ונוכחות, מבלי בהכרח להיראות סקסיים. אני גם אוהבת שהשרוולים התפוחים של ימינו מספקים מענה לכריות הכתפיים של האייטיז שזכורות עד היום לשמצה, לי אישית זה גם ממש מזכיר שמלות שלבשתי בתור ילדה בניינטיז. האם גם על השרוולים התפוחים נתבונן יום אחד ונחשוב מה חשבנו לעצמנו? מוזמנות לכתוב לי מה דעתכן בתגובות.