את אור אילון גיליתי כמו את כל הדברים הנפלאים בחיי – באינסטגרם. השפה הגרפית שלה משכה אותי אך יותר מכל המסרים שלה, שאותם היא מבטאת באמצעות קונספט בשם הדיינר של אור. אבל רגע: מה זה אומר? זה מקום פיזי? זה עסק? זו תנועה? מה קורה פה? עם כל השאלות האלה בראש הגעתי לבית רומנו, אחד המקומות היותר משונים בעיר. מקום מחוספס, קשוח למדי, לא לגמרי מובן. אלא שאז נכנסתי לסטודיו של אור, לדיינר שלה ודרכו נכנסתי למקום פיזי וגם תודעתי שונה לחלוטין. ציפיתי לצאת עם תשובות קונקרטיות אבל כמו תמיד, יצאתי עם יותר שאלות מכפי שנכנסתי.

זה גם הזמן לומר שהפוסט עשוי להיות טריגרי ומכיל דיבורים על הפרעות אכילה – עוד נושא שכלל לא היה לי מובן שאנחנו עומדות לעסוק בו אבל זה היופי עם הקול גירלז, אני אף פעם לא יודעת מה מצפה לי. אור היא מעצבת, ארט דרייקטורית ואמנית קונספטואלית, העברתי איתה משהו כמו שעה או שעה וחצי בסך הכל ונדהמתי מכמות הרעיונות המבריקים והבלתי נתפסים שרצים אצלה בראש כל רגע נתון. מעולם לא נתקלתי במישהי שחושבת בצורה כל כך מהירה, אז קודם כל כבר סימנתי לעצמי – תופעה.

אבל עצרו הכל, אנחנו כמובן חייבות לדבר על החלל הזה. מה זה? איך מגיעים לשם? ובכן, זה חלל העבודה האישי של אור, שם היא יוצרת. אם אתן תוהות איך רצים לה כל כך הרבה רעיונות קריאייטיבים בראש, אז אני בטוחה שלמקום העבודה יש השפעה לא מבוטלת על כך. אור עיצבה את המקום בעצמה, אספה כל פריט ופריט ממסעותיה השונים בעולם ויצרה פרשנות משלה לדיינר אמריקאי מהפיפטיז – מקום שבפועל אין בו אוכל אבל יש בו הרבה עיסוק ביצירה, במשמעויות השונות של האוכל ובמערכת היחסים שאנחנו מנהלות איתו מגיל צעיר.

עולם התוכן הדיגיטלי של אור, שהוא מבריק בעיניי (ומסביר למה היא עובדת עם כמה מהלקוחות הגדולים בארץ) מיתרגם בצורה מושלמת לחלל אשר מאחורי כל חפץ וכל בחירה עיצובית יש אמירה: האופן שבו כל הפרטים והפרטים מתחברים יחד הוא לא מקרי, אלא מביעים את רצונה לעסוק באוכל מזווית שמעולם לא פגשתי, לא כאן ולא בחו”ל. כל עצם העיסוק באכילה ברמה כזו והקמת הסטודיו הוא גם אקט תרפיותי: אור מגיעה מרקע של אכילה רגשית ובולמוסי אכילה – ולכן באמצעות הדיינר קלאב היא מנסה להביא ייצוג ויזואלי לכל השאלות, הדילמות והשדים שליוו אותה לאורך השנים. 

הייצוג הויזואלי לנושא מורכב הוא כל כך חריג מעצם קיומו – עד שאי אפשר להישאר אליו אדיש. הסטוריז של אור הם מאסטרפיס והאופן שבו היא פונה אותם באמצעות שורה של שאלות ותשובות, האופן שבו היא מטפלת במערכת היחסים עם אוכל והשלכותיה – הוא אופן שבו כל אחד וכל אחת יכולים להעניק פרשנות משלהם לנושא גם אם עד כה לא הקדישו לכך מחשבה נוספת.

אחד המיזמים שלה שהכי השפיעו על החוויה והתפיסה שלי, הוא פרויקט יום הבחירות שלה: במסגרתו אור הציבה בחוץ קלפי עם תרשימים של גוף נשי וגברי – וביקשה מהעוברים ושבים לסמן את האזורים בגוף שלהם שהיו רוצים לשנות. כ-300 אנשים, עוברי אורח שלא היה להם בהכרח מושג במה מדובר, עצרו ומילאו את התרשים. עברתי על כל התשובות, בעיקר של הנשים כמובן וזה שבר לי את הלב: המראה שאור בחרה להציב מולן הציפה בהן את כל הביקורת העצמית שיש להן כלפי החיצוניות שלהן וזה היה מרסק לראות את כל הסימונים האלה על גבי הנייר ולחשוב שמאחוריהם יש נשים שלא אוהבות כל כך הרבה חלקים בגוף שלהן.

ההבנה של אור שמדובר בנושא כל כך רגיש, טעון ורציני, לצד ההכרה בדינמיות של החיים ורצון ליצוק משמעות שונה לתוכו, צבעוניות יותר ומלאת הומור – יצרו יחד מפגש מרתק ואי אפשר שלא לחשוב עליו. ברמה האישית, בתור מישהי שמגדירה את עצמה כבעלת יחסים בריאים עם אוכל ומישהי שלא לוקחת חלק בתרבות הדיאטות כבר כמה וכמה שנים טובות, הבנתי עד כמה אני ברת מזל. ככל שראיתי את הייצוגים הויזואליים השונים לאוכל ולמערכת היחסים שלנו איתו, ליצר ההרס העצמי שהוא לעתים מעורר בנו, חשבתי לעצמי כמה אני שמחה שיש לי קשר עם אוכל שמבוסס על הנאה. לא על אשמה, לא על שנאה, לא על תסכול. 

כמה אני שמחה שאני לא רואה בעצמי תרשים של אזורים בגוף שאני צריכה לשנות, כמה אני שמחה שאני מתבוננת בעצמי במראה ורואה את המעטפת החיצונית שלי מבלי שהיא תאמלל אותי וכמה זה לא טריוויאלי. את הפוסט הזה צילמתי לפני כמה שבועות ואני עד עכשיו חושבת על אוכל בצורה רחבה הרבה יותר וזה רק הוסיף לי עוד רובד מעניין לעיסוק שלי בדימוי גוף ובהערכה עצמית.

ואם נסטה לרגע מהנושא המרכזי, שהוא מערכת היחסים עם מזון, אני יכולה לומר שהחלל של אור ורצף הרעיונות המבריקים שלה – רק חידד לי עד כמה סביבת עבודה חשובה לאנשים שרוצים ליצור ולהיות יעילים. אני מניחה שהעבודה מהבית בתקופת הקורונה חידדה את זה לכולנו ואני מניחה שזה גם לא מקרי שדווקא בתקופה הזו בחרתי לאחרונה לעצב מחדש את חדר העבודה שלי, מתוך ההבנה כמה זה משפיע גם על תהליכים פנימיים ויצירתיים, ועד כמה זה חשוב.

אחד הדברים שהכי הייתי רוצה שתקחו מהפוסט זה מעקב אחר החשבון של אור באינסטגרם: החשבון שלה הוא מבריק, כבר אמרתי? ברמה המקצועית מעולם לא נתקלתי במישהי שבונה את המסרים שלה ברמה כל כך מעניינת וברמה האישית, העיסוק של אור עם אוכל אבל גם עם כל מיני החלטות בחיים הוא עיסוק מרתק, מהסוג שמהדהד ולא מניח. ניתן לעקוב אחריה כאן.

בתור מישהי שסולדת מכל מה שקשור בתרבות הדיאטות, כל מה שקשור בשיטות הרזייה, כל מה שמציב לנו רף שרק בו מותר לנו להרגיש בנוח עם עצמנו – זה כל כך מעניין להיתקל במרחב שאוטם את עצמו בפני כל זה, תוך שהוא מנהל דיאלוג עם אוכל מנקודת מבט אחרת לגמרי. נקודת מבט מכילה, סלחנית, נהנתית ונטולת ייסורי מצפון שהיא גם לגמרי נקודת המבט שלי.

אז הפעם ולראשונה בתולדות המדור: הקול גירל שלנו לא מארחת אותנו בבית שלה, אלא בסטודיו וזה בעיניי כל היופי, העובדה שאנחנו פועלות, יוצרות וחיות בכל מיני מרחבים, תוך שהם עדיין מבטאים אותנו ואת מה שאנחנו אוהבות.

תודה ענקית לאור על האירוח וממליצה לכן שוב לעקוב אחר האינסטגרם שלה כאן.