לורה מאלווי היא תיאורטיקנית בריטית שבשנת 1975 יצרה את המונח “The Male Gaze” או “המבט הזכרי”. התיאורות שלה קושרות בין המדיה, לבין פסיכולוגיה ופנימיניזם וטענתה העיקרית הייתה שנשים לרוב מיוצגות במדיה כדמויות משניות, כדמויות פאסיביות שנועדו לספק את נקודת המבט הזכרית וההטרוסקסואלית. בדיוק בגלל זה ראינו לאורך השנים דמויות נשיות במצוקה, סצינות סקסיות שלא לצורך, עירום לא נדרש ודגש מובהק עד עצם היום הזה – על גיבורים גברים. 

מאלווי טענה שיש יחסי כוחות לא סימטריים בין הנשים לגברים בייצוג שלהם במדיה ומה שהיה נחשב פורץ דרך בזמנו, היום הוא כבר מתיש מרוב דיונים לגביו: למה דברים לא השתנו משמעותית? למה עד היום נשים מוצגות כאובייקטים מיניים במדיה? איך ייתכן השיח החשוב הזה שיצרה מאלווי בשנות השבעים הוא כל כך נחוץ גם היום?

למה זה כל כך חשוב?

להבין את נקודת המבט הזכרית בקולנוע ואת החפצת הנשים במדיה, אומרת להבין את החיים עצמם. לא לחינם אומרים שהחיים מחקים את האמנות: כשאנחנו רואות שוב ושוב נשים מוצגות מנקודת מבט מסוימת במדיה, אנחנו מאמצות את נקודת המבט הזו בעצמנו. זה אומר שהציגו לנו כל כך הרבה דימויים תחת הפריזמה המאוד מוגבלת של העין ההטרוסקסואלית הגברית, עד שגם אנחנו התרגלנו לראות נשים אחרות כך וחמור מכך – את עצמנו.

למעשה, נדרשו לי שנים להבין שאני לא חייבת להיות יפה. עסקתי בזה לא מעט במגזין כי בעיניי זו תובנה מטלטלת עולמות. אחזיר אתכן אליי בגיל 16: לבשתי מחשופים עם חזיות פוש-אפ עם אקסטרה ריפוד, נעלתי עקבים מגיל צעיר, גרבתי גרביונים גם בקיץ כי גרביונים בצבע “ניוד” עדיין היו כהים יותר מעור הגוף שלי והעניקו לרגליים שלי מראה שזוף ומרוטש יותר. הייתה לי בניית אקריל בציפורניים, החלקתי כל כמה ימים את השיער עם פן, התאפרתי באופן מלא, לבשתי רק בגדים חושפי קימורים. בערך מאותו גיל גם התחלתי להתעניין בדיאטות.

את כל זה עשיתי לעצמי, מבלי שעודדו אותי לנהוג כך בבית (אך גם לא התנגדו לכך), מבלי שעוד קיימתי מגע מיני – כי הרגשתי שכך אני צריכה לקבל תשומת לב זכרית. אז נכון, חשוב לזכור שפמיניזם אומר לבחור מה מתאים לנו וגם לבחור להתלבש בצורה מסוימת ולהתאפר בצורה מסוימת, הן עדיין בחירות לגיטימיות לגמרי. אך אני מכירה בכך שלא עשיתי את זה ככלי לביטוי עצמי – עשיתי את זה כי רק ככה ידעתי שאפשר לקבל תשומת לב.

ככל שחלפו השנים הסרתי מעצמי עוד ועוד רוטינות וככל שעשיתי זאת – הצלחתי לראות את עצמי מבעד לנקודת מבט אחרת לגמרי, מנקודת המבט שלי. למרות זאת, אני עדיין מתאפרת לעתים, אני עדיין מגלחת את הגוף, אני עדיין מטפלת בציפורניים ודואגת לתחזק תסרוקת מתוקתקת. לומר לכן שאני עושה את כל זה בשם הביטוי העצמי? זה יהיה שקר גס. אני מודעת לכך שנקודת המבט הזכרית עדיין מוטבעת בי כי כך גידלו את רובנו ואלה המסרים שרובנו נחשפנו אליהם מהילדות.  

אני גם מודעת לכך שאמנם תחזוקת המראה שלי לפי כללי נקודת המבט הזכרית וההטרוסקסואלית מצריכה משאבים של זמן, אנרגיות וכסף – ובכל זאת, ככל שאני עושה את זה, קל לי יותר להסתדר בעולם. אני מודעת לכך שאם אני מורחת ליפסטיק אדום, אם אני מסדרת את השיער, אם אני מסירה שיער, אני הופכת לפי נקודת המבט הזו ל”ייצוגית” יותר ואין מה לעשות, זה מקל משמעותית על החיים.

אני יכולה ללכת עד הסוף עם התובנה שלי על כך שאני לא חייבת להיות יפה, שהיא באמת תובנה שאני מאמצת כמנטרה לחיים – אך ברמת הפרקטיקה אני יודעת שאם אבחר להתנתק מכל הסממנים “הנשיים” שאתן רואות בתמונות הללו שלי מגיל 16, אובייקטיבית, יהיה לי קשה יותר. יסתכלו עליי אחרת, אקבל פחות תשומת לב (גם תשומת לב שחשוב לי לקבל), איתפס בצורה אחרת. האם אני מעוניינת לשלם את המחיר הזה? התשובה היא לא, אני לא. אני פמיניסטית שמסירה שיערות ברגליים ובבית השחי, לאו דווקא כי אני חושבת שזה אסתטי (כי אני לא באמת יודעת מה נחשב בעיניי לאסתטי, כי אלה דברים שלא התאפשר לי מעולם לבחון מחוץ לנקודת המבט הזכרית), אלא כי קל יותר לחיות ככה מאשר להיות מקוטלגת בצורה מסוימת כי יש לי רגליים שעירות.

הייצוג משפיע על הכל

הייצוג הזה, מנקודת מבט זכרית הטרוסקסואלית, משפיע לא רק על המראה שלנו אלא על חוויות החיים: זו הסיבה שאין מספיק דימויים של נשים מתאמצות, של נשים מזיעות, של נשים שאוכלות בפה מלא. כשצופים בנו מנקודת מבט זכרית, הכל חייב להיות מיני: גם כל פעולות החיים הכי בסיסיות. לצורך העניין, אני אפילו לא בהכרח מוצאת לנכון להיות סקסית באקט של הסקס עצמו: כשאני בתוך זה, אני אוהבת מין סוער ופראי – לא אכפת לי איך אני נראית תוך כדי, לא אכפת לי איך אני נשמעת. אני לא מרגישה צורך להיראות או להתנהג כמו בצורה סקסית, זה לא מעסיק אותי בכלל. אני לא רואה בסקס “הופעה”, אני לא מודדת את עצמי בכמה אני נחשקת בעיניי גברים אחרים.

יחד עם זאת, זה מעסיק הרבה נשים וגם אני, לא נמצאת מעל העיסוק בפרספקטיבה הגברית. אני לא חיה בנפרד מהציפיות שיש כלפיי כאישה: ייתכן שאני בוחרת למרוד באופן מופגן בחלקן, אבל אני עדיין אישה סיס-ג’נדרית ובהרבה מאוד מובנים אני חיה ישירות בתוך הנורמה הזו. יחד עם זאת, הדבר הכי משמעותי שעשיתי היה להיפטר מנקודת המבט הזו כלפי עצמי: כלומר כן, אני מכירה בכך שיש פעולות “נשיות” שאני עושה כדי לטפח את עצמי, אבל כשאני מביטה בעצמי, אני לא רואה יותר רשימת מכולת של דברים שאני צריכה לשפר כך שיישאפו לשלמות. אני רואה טקסטורה, אני רואה נקבוביות, אני רואה נקודות חן, אני רואה צלוליטיס, אני רואה א-סימטריה באזורים מסוימים בגוף ואני חושבת לעצמי: כן, כך גוף נשי נראה. ככה הגוף *שלי* נראה. 

גם אם אני בוחרת “לתחזק” אותו או לעטוף אותו במעטפת שנתפסת בעיניי העולם כאסתטית יותר – בעיניי עצמי אני לא רואה את זה יותר כשיפור או כהכרח, אלא כבחירה בידיעה שאני לא רוצה לשלם את המחיר של הבחירה האלטרנטיבית, בידיעה שאין בחירות מושלמות. אני לעולם לא אדע באמת האם אני מתאפרת כי כיף לי או מורידה שיער כי זה באמת יפה בעיניי ובכנות? כבר הפסקתי לנסות להבין. אני מבינה שנקודת המבט הזכרי חלחלה לתוכי בהרבה מובנים וזו לא אשמתי, לכן כל בחירה שאני עושה, בנסיון להבין מה הנשיות שלי אומרת – מכבדת אותי.

האם הייתן מודעות למונח? איך אתן חוות אותו?