אודה ואתוודה שהפוסט עלה באיחור קל, כי סיימתי את ספר הבונוס של חודש יולי רק אתמול בערב – ברגע האחרון. אודה ואתוודה שהיה לי חודש קריאה לא מוצלח בעליל – קורה. למעט שני הספרים של הבוק קלאב קראתי עוד ספר אחד ויחיד (חיים קטנים, ספר מאסיבי אמנם) וגם זה קורה. שילוב של חודש עבודה עמוס יחד עם העובדה שלפרקים לא הרגשתי טוב וגם העובדה שהבחירות שעשיתי לחודש יולי היו מאתגרות מאוד, גם בעיניי והשאירו לי מעט מאוד מרחב מנטאלי להמשיך לקרוא עוד ועוד. 

החלטתי לבחור במסגרת הבוק קלאב ספרים מסוגים שונים, של א.נשים שונים מכל העולם, ספרים שנועדו לפתוח את הראש. אני בהחלט מרגישה שזה מה שקרה עם הספרים של חודש יולי: הם היו מאתגרים, אני שמחה בדיעבד שקראתי אותם ועם זאת, לא התחברתי אליהם עד הסוף. מדוע? בואו נצלול לסקירות ונגלה.

אנה את בסדר?/ חבצלת לואיס- חן

הספר טריגרי עם תיאורים של הפרעות אכילה. מעבר לכך, מדובר בספר הביכורים של חבצלת לואיס-חן ואחת הקריאות הייחודיות שהיו לי לאחרונה. הספר בנוי כמו זרם תודעה, עם סימני פיסוק מעטים וללא רצף זמן כרונולוגי. מדובר במונולוג של אנה עם הקוראים, שצריכים לדלות פרט אחר פרט, בין השורות ששוטפות אותם, מידע לגבי חייה המורכבים כי הם אינם נמסרים באופן ישיר.

הספר הזה הוא הכל חוץ מברור: הוא מתעתע, הוא משונה, הוא סוחף, הוא מכאיב. אני מודה שככותבת אני מקנאת ביכולת המופלאה של חבצלת לואיס- חן לשחק עם מילים כאילו הן במצב צבירה נוזלי והיא יכולה לשחק איתן ככל העולה על רוחה. לואיס- חן היא כותבת מבריקה שבאמצעות ספר קצר של 200 מילים מצליחה ליצוק משמעות מופלאה לכל אות, לכל מילה, לכל הופעה או היעדר בסימני פיסוק.

העובדה שעד גיל 17 לואיס-חן עצמה למדה במסגרות חרדיות מרתקת, כי נראה שאין פער גדול יותר בין לזה לבין תיאור חייה של אנה, גיבורת הספר. אתן עלולות לסיים את הספר בתחושה של “מה קראתי בכלל?”, כי אין בו פאנץ’ אדיר, טוויסט בעלילה או אפילו התחלה, אמצע או סוף ברורים. אני מודה שאני עצמי רציתי מאנה קצת יותר ואני לא יודעת האם זו ביקורת כלפי הסופרת או בעצם סימן לגדולתה שגרמה לי לרצות עוד מגיבורה שלא הכרתי עד הסוף ובכך הרגשתי החמצה. 

ובכל זאת, אני מבטיחה שתחשבו על הספר כשתסיימו אותו ולמעשה, אני עד עכשיו חושבת עליו ואני יודעת שאחזור אליו שוב, רק כדי לוודא שאין בו אף פרט שפספסתי. הכתיבה של חבצלת היא מופתית, אבל בכל זאת לא יכולתי להשתחרר מתחושה מסוימת של החמצה לכן הספר מקבל ממני ארבעה כוכבים מתוך חמישה בקריאה הנוכחית. ניתן להזמין אותו כאן.

Between the world and me/ Ta-Nehisi Coates

רציתי מאוד לאהוב את הספר Between the world and me, היצירה השנייה של טא-נהסי קואטס. את הספר הקודם שקראתי  The water dancer – אהבתי מאוד, על אף שזו הייתה קריאה קשוחה מאוד. קואטס הוא אחד הסופרים החשובים ביותר של זמננו, יחד עם ג’יימס בולדווין אשר יודעים לפרק את הגזענות לגורמים ולהרכיב אותה מחדש בצורה מאתגרת וכואבת, שכל אחד יכול להבין.

הספר שנבחר לבוק קלאב הוא בעצם מכתב, או מאמר באורך ספר – יצירה קצרה של 150 עמודים בסך הכל ובכל זאת התקשיתי איתה. מדובר במכתב שכותב אב לבן שלו, סמורי. האב גדל ברחובות הקשוחים של בולטימור, הבן נולד למציאות פריבילגית יחסית בניו יורק. האב נולד למשפחה מאוד קשוחה, הבן נולד לאבא שמנסה להתנתק מכל מה שלמד על כך שהורות נועדה רק להגן ולהעניק לבן שלו עולם מעבר.

הספר מיטיב לתאר את הפחד שחווים השחורים בארה”ב, עד כמה הוא מושרש עמוק ורלוונטי לכל חלק וחלק בחייהם. כמה משאבים נדרשים לצורך הישרדות וכדי להגן על גופם, גם מפני אלימות משטרתית וגם מפני אחרים בקהילה שלהם, שהפחד הפך אותם לקשוחים גם לעצמם, גם כלפי אחרים. הוא מתאר את הפיקציה שהיא החלום האמריקאי ואיך הבועה הזו הולכת וגדלה, בזמן שהפחד מהדברים הבסיסיים ביותר: לא להירצח ולא להיות מוכה בברוטאליות – ממשיכים ללוות אותו.

קואטס תיאר את הפחד הזה בתור גורם כל כך קבוע וחד, עד שיכולתי להקביל אותו רק למצבים בהם התהלכתי לבדי בחושך כאישה או חלפתי על פני חבורת גברים ברחוב – ניסיתי לדמיין איך זה מרגיש לחוות את הפחד הזה באופן קבוע, יום יום ובכל רגע נתון – וזה היה מטלטל. זהו כוחו של קואטס כסופר שעוסק בגזענות: הוא לא מייפה את המציאות, הוא לא מנסה לרדת בקלות בגרון, אין לו שאיפה להיות נחמד. הוא כותב דברים בצורה קשה מאוד: על גזענות, על עבדות, על פריבילגיות.

במכתב אמנם יש סדר כרונולוגי המתאר את התגלגלות האירועים, אבל רק כרקע לעיסוק בגזענות ובחשש שיש לאב כלפי בנו, שמרגיש מצד אחד מחויבות ללמד אותו להגן על גופו ומצד שני, חושש שזה כל מה שהוא יכול לתת לו. מכתב שמנסה לסקור את חייו ולהוקיר את הזמן שנותר לו עם בנו כל עוד הוא עדיין חי.

למרות חשיבותו של הספר ולמרות שאני מעריכה מאוד את פועלו של קואטס, אני מודה – אני והספר הזה לא התחברנו. משהו בקריאה שלו היה לי תקוע מאוד, אולי הגעתי עם ציפיות לגבי פורמט כתיבה כזה שלא התממשו, אולי זו פשוט חוסר כימיה שקשה להניח עליה את האצבע. הספר קיבל ממני שלושה כוכבים, משהו בי רצה לתת לו יותר כי הרגשתי שהוא ראוי ליותר ובכל זאת, רק שלושה.

 מוזמנות להשאיר את הדירוג שלכן לספר כאן בתגובות, בקבוצת הפייסבוק שלנו או באינסטגרם ולתייג #coolgirlbookclub כדי שאוכל לשתף את הסקירה שלכן גם.