במשך שנים חוויתי את עצמי כאדם כועס. גדלתי בבית שבו כעס נשי קיבל ביטוי מאוד מובהק והנחתי שגם אני נועדתי להתמודד עם הרגשות שלי בצורה כזו כי זה כל מה שהכרתי. הנחתי שאני כנראה עצבנית יותר מרוב הא.נשים, אולי יותר רגישה – אבל מה שבטוח, אצלי זה הולך ומבעבע עד שזה מתפרץ החוצה. חשבתי שנגזר עליי להיות אדם שמפנים את הכעסים שלו כדי להיות טיפוס נעים יותר לסביבתו או לחילופין מאפשר לתחושות שלו להתפרץ בכל רגע נתון – שתי אפשרויות שלא הרגשתי שלמה לגביהן ובעיקר תהיתי מה זה אומר עליי, האם אני אכן אדם כועס כפי שאני חווה את עצמי?

מהו כעס?

קודם כל נתחיל בהכרה בכך שכעס זו ריאקציה נורמלית שיכולה להיות סממן להרבה דברים: לכאב, לכך שהזכויות שלנו נפגעו, לכך שהצרכים שלנו לא קיבלו מענה או אינדיקציה כללית לכך שמשהו פשוט לא תקין. כעס יכול להיות סימן שאנחנו מעניקות יותר ממה שאנחנו מקבלות בחזרה או יותר ממה שמרגיש לנו בנוח, זה גם יכול להיות סימן שאנשים אחרים עושים יותר מדי עבורנו במחיר שאנחנו מרגישות חסרות יכולת לצמוח ולהתפתח.

הכעס מתקשר ישירות ליכולת שלנו להציב גבולות ולהגן על האינטגריטי הפנימי שלנו. כעס יכול ללמד אותנו לומר “לא” ולנתב את מערכות היחסים בחיינו. כעס יכול לסייע לבנות מערכות יחסים בריאות יותר אך הוא גם עלול להשליך דפוסי הנהגות מוכרים ממערכות יחסים לא בריאות גם על קשרים חדשים. הבעיה היא, שלא מלמדים אותנו איך אנחנו אמורות לנהל מערכת יחסים עם הכעס שלנו בעצמנו, כל שכן איך לנתב את זה למקומות אחרים.

למה קשה לנו עם נשים כועסות?

בכל הנוגע לביטוי כעס, לימדו אותנו שאנחנו אמורות להיות הסלע האיתן, הגורם הרך והמרגיע, הגורם שמחפש לפייס במקום לחרחר ריבים ולכן זהו תפקידנו הביולוגי לרצות, להגן ולעשות הכל על מנת לשמור על מערכות יחסים במקומן ולהימנע מעימותים. בכל פעם שכתבתי על הצבת גבולות, קיבלתי עשרות תגובות מנשים שכתבו לי עד כמה הן רוצות אך חוששות להציב גבולות בצורה ברורה כתוצאה מחשש מפני קונפליקטים.

 

נשים שמבטאות כעס, בייחוד אם הכעס מכוון כלפיי גברים זוכות לחשדנות גדולה עוד יותר. הגיבורים הכי גדולים בסיפורים ובאגדות הם גברים כועסים שהיו מוכנים להילחם וגם למות על מזבח הכעס שלהם אבל לא נשים. למעשה, יש שפה שלמה שמוקדשת לנשים כועסות: “מכשפות”, “כלבות”, “שונאות גברים”, “נודניקיות”, “מסרסות”. אני לא חושבת שנתקלתי אי פעם במושג אחד שמאפיין גברים כועסים, כי אותם לא נוטים לקטלג בצורה כזו וגם לא להכליל. גברים שכועסים הם לרוב (ואני מודעת לכך שזו הכללה בפני עצמה) אנשים שיש להם סיבה לכעוס, בעוד שנשים כועסות הן “נשים כועסות”. כלומר כשנשים כועסות אנחנו נוטים לשים הרבה יותר דגש על עוצמת התגובה שלהן ואילו כשגברים כועסים, יש נטייה ברורה יותר לרדת לעומק הסיבה שבגינה הם כועסים.

ההבניות החברתיות כלפי כעס נשי כל כך חזקים, עד שאנחנו יכולות להרגיש כעס מבלי להיות מודעות לכך שאנחנו כועסות (ובאותה מידה כעס אצל נשים אחרות יכול לעורר גם בנו אי נוחות). הרי מה פתאום? לכעוס זה כל כך לא נשי, זה כל כך לא מנומס. הרבה פעמים אומרים לנו שביטוי הכעס שלנו הוא שהופך את הטענה שלנו לחסרת הצדקה, כלומר גורמים לנו לחשוב שעוצמת התגובה שלנו עושה דה-לגיטימציה לסיבה שבגללה אנחנו כועסות, גם אם סיבת הכעס שלנו מוצדקת לחלוטין.  אני לא מכירה תחושה שמקבלת כל כך הרבה משטור כמו כעס אצל נשים.

אנחנו חוששות מהכעס שלנו, כי הכעס שלנו יוצר הרבה פעמים השלכות שליליות שלא כולנו רוצות או יכולות להתמודד איתן. גסלייטינג או עמעום הדעת – זה קונספט שמתחבר לא פעם להתמודדות עם כעס ואם לא קראתן את הפוסט, אני בטוחה שזה יגרום לכן להבין מדוע גם אתן חוות לעתים קושי להתמודד עם הכעס שלכן.

מחיר הכעס - האם אנחנו מוכנות לשלם אותו?

מי רוצה לשאת בידיעה שהכעס שלה לא יקבל הכרה או אפילו זלזול והכחשה? מי רוצה לשלם מחיר על כך שביטאה את הכעס שלה? כעס זה כמעט תמיד תמרור אזהרה שמעיד על כך שיש צורך בשינוי, משהו צריך לזוז, מערכות יחסים צריכות להשתנות, גבולות צריכים להופיע – ושינויים כאלה הרבה פעמים מעוררים תגובות קשות אצל הצד השני שמתבקש לעבור את השינוי הזה.

נסו להקביל את הכעס לתחושה טבעית, כמו למשל צמאון. האם מישהו אי פעם יטיל ספק בכך שאתן צמאות? יאמר שאתן רגישות מדי? אז למה כשמדובר בהתנהגות הכי סובייקטיבית שיש, שהיא שלנו ורק שלנו – לגיטימי לומר לנו דברים כאלה?  כלומר כשאנחנו מבקשות לנטרל את הכעס, אנחנו בעצם מונעות מעצמנו התנהגות אנושית בסיסית ביותר שיש לה קיום חשוב באופי שלנו, בחיים שלנו ובטבע האנושי בכלל.

על כעס ורגשות אשם

כנשים, הסלילו אותנו להיות המטפלות. כשאנחנו מביעות כעס, אנחנו מטילות על הצד השני אחריות להתמודד עם הכעס שלנו, להכיל את זה, להשתנות, לשנות. כשאנחנו מביעות כעס, אנחנו כבר לא מגנות על הצד השני מפני אינטרקציה שנתפסת כלא נעימה ולכן חוסר הנכונות הזו להגן על הצד השני יכול להתלוות ברגשות אשם, שאנחנו קודם כל צריך להתמודד איתו בעצמנו.

מה זאת אומרת שהפרתי את האיזון העדין בקשר שלנו? מה זאת אומרת שסירבתי להגן על הצד השני ובכך לא חסכתי ממנו כל תחושה שלילית באשר היא, גם על חשבון התחושות שלי? מה זאת אומרת שלא אפשרתי לקשר להתנהל כפי שהוא במשך שנים גם בידיעה שזה פוגע בי? השאלות נשמעות אבסורדיות, נכון? אבל זה מקור לרגשות אשם עצומים שמתעוררים עם ביטויי הכעס שלנו.

 

אנחנו מעדיפות לספוג את הכעס בתוכנו, לאפשר לו להרעיל את תאי הגוף, להיבנות לכדי תחושת תסכול – העיקר שלא יהיה מלווה בתחושת אשם. כי כשאנחנו מביעות כעס, או מביעות דיעה נחרצת – אנחנו בעצם מכירות בכך שהאחריות המרכזית שלנו היא כלפי עצמנו, לבטא את מה שאנחנו מרגישות. אלא שלהסיר את האחריות הזו מהצד השני, זה לא קל. למעשה, זה הולך נגד כל מה שלימדו אותנו כנשים ולכן באופן טבעי, זה מעורר רגשות אשם.

 

כשאנחנו מפסיקות לחשוב על כל תגובה אפשרית של הצד השני לתחושת הכעס שלנו, כשאנחנו מפסיקות לחשוב איך הצד השני ייקבל את זה, כשאנחנו מפסיקות להיות חרדות שהצד השני עשוי להיפגע או לא להסכים/ לאהוב את מה שיש לנו לומר, כשאנחנו מפסיקות לבנות את העולם הרך והמגן הזה סביב הצד השני – אלא מטילות עליו או עליה את האחריות להתמודד עם הכעס שלנו, זה לא הופך אותנו לנשים כועסות או לא נחמדות.

במילים אחרות, אנחנו צריכות להפסיק לגדל את האדם שאנחנו חוששות לפגוע בו ולצאת מנקודת הנחה שהוא אדם בוגר וגם אם הוא/ היא ישמעו משהו שלא נעים להם להתמודד איתו – זה חלק טבעי מהחיים. במילים אחרות: לא נעים? תתמודדו.

האם כעס = היסטריה?

אחד הדברים שמאוד עזרו גם בתפיסה שלי כבת אדם, גם לדימוי העצמי שלי, גם לבטחון העצמי שלי – זו הידיעה שאני לא היסטרית. זה אומר שגם אם אני מגיבה לסיטואציה מסוימת בעוצמה: גם אם אני מתעצבנת, גם אם אני דומעת, גם אם אני בוכה, כל אלה הם ביטויים גופניים וחיצוניים של הכעס שלי, שצצים מעל לפני השטח כי הם לגיטימיים.

 

ברגע שהבנתי שאני מייחסת יותר מדי משמעות למה הכעס מסמל מבחינתי, אומר עליי ומקטלג אותי – התחלתי להעניק יותר מקום למשמעות של הכעס: למה הוא נוצר? איך משתפרים באמצעותו? איך מתעלים אותו למקומות טובים יותר? איך משפרים מערכות יחסים בזכותו? איך מציבים גבולות בריאים יותר? וזאת במקום לשים דגש רק על התגובה שלי אליו.

 

ברגע שהבנתי שהכעס שלי לא אוטומטית הופך אותי לאישה כועסת, ברגע שהבנתי שגם אין לי מחויבות להיות אדם נעים בכל סיטואציה, ברגע שהבנתי שלא כל תגובה שלי הופכת אותי לכלבה או דורסנית – אלא אני אדם מורכב, עולם שלם בפני עצמו עם טריגרים שונים ותחושות שונות, אז גם כל מערכת היחסים שלי עם הכעס שלי השתנתה והתחלתי לראות את עצמי בחמלה, גם (ובמיוחד) כשאני כועסת. כי כשאני כועסת, אני סומכת על עצמי לדעת שמשהו לא תקין.

איך מנווטים את תחושת הכעס?

שינוי דורש זמן, במיוחד במערכות יחסים שהרגלים מושרשים בהן, הרבה פעמים השינוי הזה דורש עקביות וזה הדבר שהכי התקשיתי איתו אישית בהתמודדות שלי עם כעס: גם אם כבר ביטאתי את הכעס שלי בצורה אפקטיבית, הרגשתי שמהר מאוד אני והצד השני חוזרים להרגלים הישנים ולי לא היו את כוחות הנפש לתקשר את המסרים שלי בצורה נחרצת ועקבית.

כפי שלמדנו בפוסט על גסלייטינג, ללמוד לא לבטל את התחושות של האדם השני זה תהליך שלם, אבל גם להיות מסוגלים לבטא כעס בצורה בריאה זה תהליך בפני עצמו. אני מודה שעד היום אני הרבה פעמים מוצאת את עצמי כלואה בדפוס התנהגות מעגלי שלא מועיל לכל הצדדים ואני מודה שלא תמיד יש לי את האומץ הדרוש כדי להשמיע את הכעס שלי שוב ושוב עד שההרגלים הנכונים יוטמעו – אבל אני עובדת על זה.

דרושה כמות אדירה של כלים ומודעות כדי לנתב את הכעס שלנו למקום של בקשה אסרטיבית במקום האשמה חסרת תכלית או פריקה חד פעמית של זעם. סיכוי סביר שזה לא ייפתר תוך פוסט אחד אלא במסגרת טיפול פסיכולוגי – אך עצם ההכרה בכך שהכעס שלנו הוא לא סממן לכך שאנחנו נשים פגומות, חלשות או להיפך, דורסניות או קשוחות מדי.

מי שמעניין אותה הנושא, ממליצה לקרוא את אחד הספרים הכי מועילים ומרתקים שקראתי בהקשר – The Dance Of Anger של ד”ר הרייט לרנר, ניתן להזמין כאן.

איך אתן חוות את הכעס שלכן? ואיך הסביבה שלכן חווה אותו? מוזמנות לשתף בתגובות.