לא הייתה לי שום היכרות מוקדמת עם טל גלעדי, הקול גירל החדשה שלנו. זה לא מנע ממני לנחות אצלה בחדר, להתיישב על המיטה ולשאול “אז מה את מספרת?”. כשאמרתי שהמדור הזה מוציא אותי כל פעם מאזור הנוחות – בדיוק לזה אני מתכוונת. איך בכל זאת המפגש הזה קרה? ובכן, מסתבר שטל קוראת אותי שנים, מאז שהיא בת 15 ליתר דיוק (היום היא בת 23), מה שקודם כל אומר שאני חייבת לה התנצלות וגם פיצוי, אז באתי.

התחלתי לעקוב אחריה באינסטגרם די במקרה וגיליתי שאנחנו אותו אדם בגדול: היה ניכר שאנחנו אוהבות אותם דברים בדיוק בכל הנוגע לעיצוב, סטייל, ביוטי ואפילו סידורי פרחים. אז הזמנתי את עצמי אליה, באופן טבעי, כפי שעושים אנשים מנומסים. טל מיד סיפקה לי גילוי נאות: היא גרה בדירת שותפות ולכן החדר שלה הוא בעצם ה-חדר, שמשמש גם לצרכי עבודה, גם לאירוח וגם לשינה. אהבתי את הקונספט לצלם חלל שיש בו הכל ואהבתי את האופן שבו היא הפכה חדר בדירה תל אביבית סטנדרטית לממלכה קטנה של סטייל.

טל היא קול גירל בכל מובן אפשרי: חובבת ביולוג’יק רישרש (בוודאי), מכורה לוודג’י של ליווייס (כמובן) ובאופן כללי אוהבת את כל הדברים היפים ולרוב גם הנישתיים של החיים. היא סטודנטית לספרות וכותבת בידיעות, חובבת נורה אפרון וסרטים של סופיה קופולה, תמיד אפשר למצוא אצלה על השולחן פרחים טריים, מוצרי ביוטי מדויקים ובארון יש לה פריטים משופבופ ו-COS. מופלא לגלות מישהי צעירה עם טעם כל כך מדויק ורצון להשקיע יותר במעט פריטים שמשרתים אותה ואת הסטייל שלה. אני מסתכנת בכך שאני נשמעת בת מיליון, אבל אני מודה שבגילה הייתי רחוקה מהתובנה הזו שנות אור.

על אף שטל ריהטה את רוב החדר באיקאה, היא אמרה שבחרה לתת טאץ’ ייחודי באקססוריז: בהדפסים היפים, שאת רובם הביאה מחנויות מוזיאונים בחו”ל ואת ההדפס הפרחוני הגדול קנתה כאן. בשולחן, שיוצר תחושה של סלון לכל דבר ובכל זאת הוא קטן וקומפקטי כך שאפשר לנוע בחופשיות מסביבו בחדר, ואותו רכשה ב-600 ש”ח באתר של עזריאלי (עובדה שתפסה אותי לא מוכנה, כי הייתי בטוחה שמדובר בפריט מעצבים), במגזינים ובשידת הספרים, שהגיעה יחד איתה רק בחלקה כאשר רוב האוסף נשאר עדיין בבית של ההורים.

יותר מכל המפגש הזה חידד לי עד כמה המושג “קול גירלז” שמתאר את הטעם שלנו ואת התפיסה שלנו לגבי החיים באמת לא מתחלק לפי קבוצות גיל. מטורף לחשוב שבמובן מסוים אני מלווה את טל כמעט עשור מחייה והיא מלווה אותי וכיף לדעת שלכולנו יש שפה משותפת לא משנה מהיכן אנחנו מגיעות, איפה גרות, עם מי ובמה עוסקות. נסיים את הפוסט עם כמה המלצות קריאה וצפייה שלה, כי טעם טוב הוא לגמרי חוצה תחומים:

אתר הסטרטג׳יסט הוא שלוחה של הניו יורק מגזין ואפשר למצוא שם רשימות יומיות על מוצרים שווים באמזון, בכל סקציה אפשרית. אני עוקבת קבוע אחרי ההמלצות של ריו, כתבת הביוטי של האתר, שקיבלה את הג׳וב בדרך הכי קול-גירל שאפשר: היא סיכמה במסמך גוגל דוק את רשימת המוצרים שעזרו לה להתגבר על האקנה (שילוב של קלאסיקות וקוסמטיקה קוריאנית נגישה). המסמך הופץ לחברים מתעניינים והגיע איכשהו עד לעורכים של הסטרטג׳יסט שפרסמו אותו (מה שהפך אותו לקאלט) ובהמשך הציעו לה משרת staff writer באתר.

האינסטגרם של ריו, כאן.

הטקסטים של ג׳יה טולנטינו בניו יורקר על תרבות פופולרית, כאן.

הפוסטים החכמים והאנושיים של כנרת רוזנבלום על עולם העבודה, מצד המעסיקים ומצד העובדים.
(שווה לעקוב אחרי כנרת גם באינסטגרם, יש לה דרך משלה לתעד את תל אביב)

המלצות צפייה:
גרייס ופרנקי בנטפליקס, עם ג׳יין פונדה ולילי טומלין. בינג׳ אולטימטיבי

בגזרת הספרים:
*כל דבר שכתבה גפי אמיר, במיוחד ״ד״ש מנעורייך״ (גפי חדה ומנחמת גם בטוויטר).
*״שנות העשרים״ של יערה שחורי
*הספרים של נילי לנדסמן, האחרון שהוציאה ״הבת האובדת״, ולמתקדמות – אוסף טורי האופנה שפרסמה עם תמר קרוון במקומונים תל אביביים בתחילת המילניום ומאוגדים בספר ״אחת מאיתנו״. קפסולת ניינטיז מזוקקת, משמע: המוזות הן רומי אבולעפיה ועדי נוימן, טרנד עיצוב הפנים השולט הוא פנג שוואי ובווישליסט שלהן יש מכנסי עור. הן הביאו לדעתי לדרגת אמנות כתיבה על אופנה שלא כעידוד צריכה, אבל גם ללא כבדות ושיפוטיות.

בגזרת הפרחים: 

הפרחים של Neto Flowers וצנצנות של TEMA

תודה רבה לטל על האירוח המופלא (ועל פאי הפקאן המשובח שהגישה לי, חשבתן שאני מגיעה בלי טובות הנאה?), מוזמנות לעקוב אחריה כאן.