כשכתבתי לראשונה פוסט על אל הורות, הבנתי בדיעבד שדיברתי הרבה מאוד נשים שנמצאות באותה נקודה כמוני. חלק מהנשים המשיכו להיות אל הוריות עד עצם היום הזה, מתוך רצון ברור לא לעשות ילדים לעולם (מה שאני כמובן לגמרי מבינה ומכבדת), בעוד חלק עדיין נמצאות עם סימני שאלה רבים לגבי ההורות שלהן גם עכשיו ואילו חלק כבר הספיקו להפוך להיות אמהות בעצמן.

למעשה, מדובר בכמות כל כך גדולה של נשים שהיא גרמה לי לשאול, האם עבור כולנו אל הורות הייתה רק פאזה? ואז הבנתי שלא, כי מה שהרגשנו, לא היה בהכרח אל הורות מלכתחילה. אלה היו הרבה סימני שאלה, בנוגע להתאמה שלנו להיות אמהות, בנוגע לעולם שאליו אנחנו מביאות ילדים, בנוגע להשפעה שיש למעשה כזה על החיים שלנו ושל הילד שעוד לא נולד. סימני השאלה האלה גרמו לי להבין שכמו הרבה דברים, גם הורות היא ספקטרום והנקודה שבה אני הייתי, הייתה יותר מכל – אולי הוריות.

על התפר שבין אל הוריות להורות

אולי הוריות אומרת שיש לנו הרבה סימני שאלה ובעיקר אי ודאות. זה מצב שבו אנחנו עדיין לא הוריות אך גם לא אל-הוריות באופן מובהק, זה אומר שהיינו שמחות אם היו לנו התשובות שיעזרו לנו לשייך את עצמנו באופן נחרץ לזהות כזו או אחרת, אבל בפועל אנחנו מסתובבות בעולם עם הידיעה שאנחנו פשוט לא יודעות. אי הוודאות הזו גורמת לנו כרגע להימצא במשבצת של אל הורות אלא אם כן נגלה בתוכנו תשובות שיובילו אותנו למשבצת אחרת. אנחנו אל הוריות כברירת מחדל אבל יותר מכל – אנחנו אולי הוריות.

מצד אחד, הייתה לי תחושה שאילו נועדתי להיות אמא, כבר הייתי יודעת. אחרי הכל, הייתי נשואה כבר כמה שנים ומתקרבת לגיל 30, שעון ביולוגי, איפה אתה? התקלקלת? מצד שני, לא שללתי הורות בוודאות נחרצת והסכמתי עם עצמי שכל עוד אני נמצאת בנקודה הזו, אני בוחרת להישאר אל הורית.

מתוך אי הוודאות שהייתה קשה להכיל, למדתי להכיר את עצמי מחדש. אחת הסיבות שלא רציתי להיות אמא, היא כי לא רציתי ליצור ילד שאטיל עליו את המשקל להיות החוויה המתקנת שלי. לא רציתי להביא לעולם ילד שלא ביקש להיוולד, רק כדי שהוא יעניק לי את החוויה שלא חוויתי כילדה בעצמי, שדרכו אבקש להיוולד לתוך ילדותי השנייה. לא רציתי להביא ילד שיהיה מושא התלות שלי, שאבקש לגלם דרכו את כל התסכולים וההחמצות שלי, זה משקל גדול מכדי לשאת על כתפיים כל כך קטנטנות. לא רציתי להביא ילד כל עוד חשתי שאני עדיין ילדה כואבת בעצמי.

לא רציתי להביא ילד כל עוד לא היו לי תשובות לגבי העולם. לעולם הזה אני אמורה להביא אדם חדש? ומה אספר לו לגביו? מה אספר לו לגבי כל הדברים הרעים שמתחוללים בעולם כרגע? אם יהיה בן, איך אלמד אותו להתנהג בכבוד לנשים? ואם תהיה בת, איך אלמד אותה להגן על עצמה ולהיאבק בתקרות זכוכית?

אם אביא ילד, מה יהיה על הקריירה שלי? מי יישא בנטל? מי יאסוף את הילד מהגן ומי ייטפל בו כשיהיה חולה? האם הקריירה שלי תספוג מכה? האם סדרי העדיפויות שלי ישתנו? האם אצליח ליזום ולחדש כשלוח הזמנים שלי ישתנה בצורה דרסטית? מי אני אהיה אחרי שיוולד לו הילד? האם אמצא את עצמי מחדש או שתהיה בינינו זרות, בין מי שהייתי לבין מי שאני עכשיו?

האם יש פתרון לכל השאלות?

בלבו של תהליך האולי הורות שלי, תיארתי לעצמי שלבטח אוכל להיות אמא רק כשאמצא תשובות לכל השאלות המהותיות והחשובות ששאלתי. שאלות פרקטיות לצד שאלות משנות סדרי עולם, שאלות קטנות ויומיומיות לצד שאלות גדולות ומופשטות. כעת כשאני מגדירה את עצמי כאישה הורית, אני מכירה בכך שעדיין אין לי את התשובות לכל השאלות. העולם לא הפך למקום טוב יותר לגדול בו רק כי החלטתי להביא ילד ולא אמרתי שלום לכל משקעי העבר שלי רק כי החלטתי שאני רוצה ילדים, אך הבנתי שיש לי את הכלים לעבור חוויית הורות מודעת ומכילה, הבנתי שאני אמנם לא יכולה ליצור סביבה עוטפת עבור הילד העתידי שלי ולהגן עליו מכל מה שרע בעולם, אך אני יכולה להביא לו או לה כלים להתמודד עם העולם ולהפוך אותו למקום טוב יותר מעצם קיומו או קיומה.

הבנתי שהתשובה היחידה שהייתי צריכה לענות עליה היא האם אני סקרנית להכיר את האדם הקטן הזה שיכול לצאת מתוכי ואני רוצה אותו בחיי, את התשובה הזו אי אפשר לפתור בצורה שכלתנית, בטבלה של בעד ונגד. כי ריאלית, להביא ילד זה לא כלכלי, זו גם לא בהכרח החלטה עסקית נבונה, זה באופן חד משמעי איום לשעות הפנאי שלי ולשעות השינה. אך רגשית, ברגע שהגעתי להבנה הזו שכן, אני רוצה, שנחתה עליי כרעם ביום בהיר – גיליתי שזו התשובה היחידה שהייתה נחוצה לי והשאר יתגלה בזמן שלו. ואולי גם לא יתגלה לעולם.

אם גם אתן מרגישות שאתן מתנדנדות בין לבין, אתן כנראה אולי הוריות. אל תאיצו בשאלות שלכן, תנו להן מקום, אפשרו לעצמכן להתבשל עם זה. כשתגיע התשובה שתפתור לכן את הדילמה – תדעו מה עליכן לעשות ועד אז, כל דבר שאתן מרגישות בספקטרום הזה שבין האל הורות לבין ההורות, הוא לגיטימי והוא נכון.