אם הייתן מספרות לי לפני כמה שנים, כשכתבתי פוסט שלם על אל-הורות במגזין – שביום מן הימים אתחיל בטיפולי פוריות… האמת? לא חושבת שהייתי עד כדי כך מופתעת. כלומר הייתי כנראה מנחשת שנדרש תהליך מסוים כדי להגיע למצב הזה, אבל אני לא חושבת שהייתי מוצאת שזה מופרך. תמיד אמרתי שהחיים דינמיים ומעולם לא הרגשתי שאל-הורות היא חלק בלתי נפרד מהזהות שלי, למרות שזה בהחלט אפיין את התחושות שלי באותם הימים.

למעשה, התחושות שלי היו כל כך קודרות, שאילו הייתי נדרשת לנחש – הייתי מנחשת שלא הייתי מביאה ילדים לעולם. אני, שחשבתי שלקיום שלי לא ראוי שתהיה המשכיות, אני, שחשבתי שאשליך את כל העבר שלי על הילד שלי והוא יגדל להיות פגום כמוני. אני, שפחדתי שעצם האקט של הבאת ילד לעולם יציף בי כאבים שלא הייתי מוכנה לפתוח מחדש. שום דבר כאן לא הצביע על כך שאי פעם אהיה מוכנה להביא ילד.

היום, כשאני מדברת עם נשים בגילי – אני כבר יודעת לזהות בהן את סימן השאלה הקיומי הזה שאפיין גם את התהליך שלי. סימן השאלה לגבי האם אני רוצה להביא ילדים לעולם? ואם לא, מה זה אומר לגביי? מה זה אומר לגבי הזוגיות שלי? לגבי המקום שלי בחברה? יצא לי לדבר עם מגוון נשים, שבאות מרקעים משפחתיים שונים לחלוטין כדי להבין שבסופו של דבר, אנחנו מתמודדות בצורה הייחודית שלנו – עם דילמות קיומיות דומות מאוד. אני כל כך שמחה שביטאתי את המחשבות האל הוריות כי ידעתי שלא משנה מה תהיה התוצאה הסופית, ליכולת שלי להשמיע את הקול הזה, שמטיל ספק, שלא לוקח את המסלול הזה כמובן מאליו – יש חשיבות עצומה. בא לי לחבק כל אחת ואחת מהן ולומר להן: את תדעי מה נכון לך ואת תדעי איזה מחיר תהי מוכנה לשלם עבור ההחלטה שלך, אבל מה שהכי חשוב שתדעי – את לא לבד והרגשתי בדיוק כמוך.

ואז הגיע הטיפול...

החשש להתעמת עם היבטים כואבים באישיות שלי ובעבר שלי התממש בלי קשר להבאת ילדים לעולם, כשהחלטתי לראשונה בחיי לעבור טיפול פסיכולוגי. זה היה תהליך ארוך שבו למדתי להשתחרר מהתלות שיש לי באנשים אחרים, שבו למדתי שכל מה שנחוץ לי קיים כבר בתוכי. למדתי שאני לא צריכה שיצילו אותי – גיליתי שכל מי שיש לו מקום בחיים שלי הוא אדם שלם בפני עצמו, לא כזה שצריך להשלים אותי. אני אדם בזכות עצמי.

כשלמדתי לשחרר מהתלות הזו, כשגיליתי את החוזק הזה בעצמי, גם הזוגיות שלי קיבלה תפנית שונה לגמרי. זה נבנה שלב אחר שלב, כל פעם למדתי עוד דרך שבה אני יכולה לתמוך בעצמי ומתוך זווית הראייה הזו למדתי גם להביט מחדש בכל מיני היבטים ומערכות יחסים בחיים שלי אבל בעיקר – בניתי עם עצמי מערכת יחסים שמעולם לא הייתה לי בעבר. למדתי להיות הגיבורה של עצמי וזה היה הנרטיב הכי טוב שאי פעם יצרתי.

בשלב מסוים במהלך הטיפול, כשהייתי רחוקה מאוד מהרצון בילדים, חלמתי חלום: בחלום הזה נסעתי עם נתן בן זוגי לחופשה, עצרנו בדרך ובמושב האחורי בכסא הבטיחות ישבה תינוקת קטנה וחגורה, עם עיניים גדולות, חייכנית ומרוצה. נתן הביט בי ושאל האם לא מתחשק לי עוד אחת כזו ואז אמרתי לו “אם יוצאת לנו עוד אחת כזו בדיוק? אני בעניין”. עולות בי עד עכשיו דמעות משחזור החלום הזה ולא בגלל הסיבות המובנות מאליהן: אלא בגלל תחושת הביטחון שהרגשתי בחלום, תחושת ביטחון שעד לאותו שלב מעולם לא הרגשתי, לא בחיים הבוגרים ולא כילדה. הפירוש המילולי של החלום הזה מובן אבל הפירוש האמיתי עמוק הרבה יותר: יצרתי את תחושת הביטחון הזו עבור עצמי וכעת אני יכולה לחלוק אותה עם אחרים. יש לי את המרחב לחלוק את הביטחון הזה מבלי להרגיש תלויה באדם אחר שייספק את זה עבורי. הבנתי שהילדה הזו במושב האחורי היא בעצם כל מה שאי פעם רציתי אני להיות ולהרגיש בעצמי. היא הייתה אני.

הרצון בילדים

אני חלילה לא אומרת שחוסר רצון בילדים הוא תוצר של בעיה נפשית או של צורך בטיפול. למעשה, לא התחלתי בתהליך הטיפול כרצון להגיע למצב שאני רוצה ילדים, זו לא הייתה תוצאה שייחלתי לה. הייתי אפילו אומרת, שכחלק מתהליך ההשלמה שלי עם עצמי, עם החוויות שחוויתי, עם המשפחה שלי, עם הילדות שלי – הגעתי גם להשלמה עם ההבנה שאני לא רוצה ילדים. חייתי כבר לחלוטין בשלום עם התחושה הזו עד שבבת אחת נחתה עליי ההבנה שאני רוצה ילד: דווקא מהמקום הזה שהרגשתי שלמה יותר, רציתי להעניק את התחושה הזו גם לאדם אחר. לא רציתי ליצור אדם שיהיה בצלמי ובדמותי, לא רציתי חוויה מתקנת – ובגלל כל מה שלא רציתי, הבנתי שאני כנראה רוצה ילד ממקום אמיתי ונכון לי.

את התמונות האלה צילמתי ביום שבו גיליתי שהסבב הראשון של הטיפול לא הצליח, לא “נקלטתי”. כל הטרמינולוגיה שקשורה בטיפולי פוריות, כל ההזרקות, ההורמונים, המין המתוזמן, הבדיקות – כל אלה גורמים לי לבחון הפעם את מערכת היחסים שלי עם הנשיות שלי, עם הגוף שלי, עם המיניות שלי. מיותר לציין שטיפולי הפוריות מציפים תחושות מורכבות: הניתוח הטכני הזה של איברי הרבייה שלי ושלו, העמידה הנוקשה בלוח הזמנים, המחזוריות של התהליך והאופן שבו היא מתמזגת עם המחזוריות הטבעית של הגוף שלי. כל יומיים אני מקבלת הוראות חדשות איך להתנהג ואיך להזריק, אבל אף אחד לא מסביר איך לא לכעוס על הגוף, איך להכיל, איך לקבל – אז כמו כל דבר אחר, אני מלמדת את זה את עצמי לאט ובסובלנות.

את התמונות האלה צילמתי אחרי בוקר של דמעות, שהייתה בהן גם הקלה וגם מועקה. הקלה, כי במשך כל השבועיים האחרונים חייתי בתוך הראש שלי, במעין ספירלה של רצון לשמור על חיוביות ולא להיכנס לסטרס, כי אומרים שסטרס משפיע על הסיכויים להיכנס להריון וגלים של סטרס שפגשו אותי בכל זאת מבלי שהתכוונתי, כי גם הציפייה לשמור על אופטימיות בתוך כל המורכבות הזו מלחיצה בפני עצמה. 

המועקה נבעה מכך שאני יודעת שבעוד יומיים אני נשאבת למחזוריות חדשה, של בדיקות והזרקות שיינהלו לי את החיים. בחרתי להעניק לעצמי את המרחב הזה, גם להרגיש את ההקלה על כך שנגמרו שבועיים של אי וודאות, את המועקה על כך שצפויים לי ימים לא פשוטים, גם את האכזבה על כך שלא הצליח. הבטתי בנוף והחלטתי להמשיך הלאה עם כוחות מחודשים, אחרי הכל, למדתי איך להיות שם עבור עצמי, למדתי שאני הגיבורה שלי.