מעולם לא חשתי שאל-הורות היא חלק בלתי נפרד ממני, אבל בהחלט הרגשתי שזה מאפיין את החיים שלי. ככל שהתקרבתי לגיל 30, בתור מישהי שנשואה כבר כמה שנים ומנהלת קריירה שנמצאת בתהליכי צמיחה הרגשתי שילד פשוט לא נמצא בקלפים עבורי. היו לכך סיבות קונקרטיות למדי, חלקן פרקטיות ורובן לא, חלקן ריאליות ורובן כואבות מאוד.

ברמה הפרקטית, לא יכולתי להכיל את המחשבה שמשהו יגיע בעדיפות לפני העסק, שכל המחשבות והאנרגיות שלי לא יוקדשו בלעדית לו. איך מסתדרים ברמה הלוגיסטית גם אילו הייתי רוצה? והאם אני רוצה בכלל? החיים שלי נהדרים כפי שהם, האם אני רוצה לעשות משהו כל כך דרמטי שיישנה את החיים שלי מהקצה לקצה? מה עם הזוגיות? מה עם הזמן הפנוי שלי?

הסיבה הנוספת שבה לא רציתי להודות במשך הרבה מאוד זמן, קשורה בעובדה שבמשך שנים חשתי פגומה, לא ראויה. לא ראויה באופן כללי ובוודאי שלא ראויה להוציא מעצמי אדם חי ולגדל אותו בדמותי. למה שארצה לעשות דבר כזה ולהעביר את כל המשקל הזה הלאה? זה לא פייר כלפיי, זה לא פייר כלפי ילד שעוד לא נולד. זו גם הסיבה לכך שעכשיו, ככל שהתבגרתי, השיח שאותו אני מנהלת ברשת עוסק בכך שאנחנו ראויות ויהי מה, כי במשך כל כך הרבה זמן לא חשתי כזו.

איך הכל השתנה?

אני יכולה להניח אצבע על הנקודה שבה הבנתי שאני רוצה ילדים, הרחבתי על כך בפוסט כאן. אני לא יכולה להניח אצבע על הנקודה שבה הבנתי את מלוא הכוחות שלי ואיך החוויות שעיצבו אותי – שחשבתי שפגמו בי בצורה לא ניתנת לתקנה – בעצם בנו אותי והפכו אותי לאדם שיש מה ללמוד ממנו. זה היה תהליך ארוך, שלב אחר שלב, כואב מאוד. כשהתחלתי את התהליך הפסיכולוגי לפני כמה שנים, אני זוכרת שהייתי נוסעת למפגשים לעתים שטופת דמעות, מרוב הקושי הרגשי להכיל ולהתבונן בעצמי בצורה שונה, להתבונן מחדש בחוויות משמעותיות בחיים שלי ולהכיר בכך שהן לא רק הרסו, אלא בדרכן גם בנו, ואילו מה שנהרס – יכול לצמוח מחדש עם הכלים המתאימים.

פתאום גם הבנתי שאין דבר כזה להיות פגום מהיסוד. כולנו פגומים בדרך כזו או אחרת וללא השברים הקטנים האלה לא היה לנו מה ללמוד וממה להחלים. חיבקתי את הקושי במקום להתייחס אליו כמנוון ולראשונה בחיי חיבקתי את עצמי. למדתי לראות את עצמי באור אחר והערכתי את עצמי, לא ריחמתי ולא הצטערתי – אלא הרגשתי גאווה. מהמקום הזה הרגשתי שאני מוכנה להיות אמא.

ואז התחיל התהליך

סיכמתי לא מזמן שנה ללא גלולות, שנה שהביאה הרבה מאוד מתנות לחיים שלי. היא גם הביאה חוסר וודאות שאליה לא התייחסתי בפומבי – כי מהרגע שהחלטנו יחד לנסות להביא ילדים (אני מדברת על התהליך מנקודת המבט שלי, אבל כמובן שהיה שותף לה בן הזוג שהיה מוכן להכיל אותי גם כשלא רציתי ילדים, אך תמיד רצה ילדים משלו), המתנתי בסבלנות שזה יקרה מעצמו.

הווסת שלי הייתה סדירה, החשק המיני היה בריא, באופן כללי אנחנו אנשים בריאים. לא ממש ידעתי למה לצפות בתחילת התהליך אבל לא בהכרח ציפיתי שיהיה תהליך מלכתחילה. הייתה בי תחושה שזה אחד הדברים הכי טבעיים ואינטואיטיביים בעולם אז מדוע שלא איכנס להריון? ועוד אחרי כל מה שחוויתי? אחרי ההיכרות המחודשת עם עצמי? עם הגוף שלי?

אבל זה לא קרה מעצמו, למרות המחזור התקין, למרות ההתאמה לזמנים שבהם אני מבייצת. תוך כדי, הסיפורים היחידים שאני שומעת ברקע הם על נשים שנכנסו להריון באופן מיידי ונטול מאמץ, כי אלו הם הסיפורים היחידים שפורסמו בפומבי וכשלא מספרים סיפורים אודות התהליך – תמיד רואים תוצאה: ידיים מלאות שחובקות תינוק או תינוקת. האם משהו פגום בי?

ואז הגעתי למומחה פוריות, שזלזל והעיר בדרכו הלא אכפתית את כל השדים מחדש, “למה חיכיתם כל כך הרבה זמן?” שאל אותי בזמנו, אישה עוד לא בת 32, “במה הייתם עסוקים כל כך?”. לכי תסבירי לו שהייתי עסוקה בעצמי, בדרך הכי הכרחית והכי נכונה שאי פעם ידעתי, לראשונה בחיי. במקום זאת שאלתי את עצמי שוב: האם משהו פגום בי? (לא רק שהחלפתי אותו, גם התלוננתי עליו ועכשיו יש לי רופא חדש ומהמם).

ואז הגיע הסגר בקורונה, כל היום בבית שנינו יחד. כל הזמן דיבורים על “בייבי בום” באוויר אבל שום דבר לא קורה. האם משהו פגום בי?

הפגם הוא לא בי

עכשיו הגיעו טיפולי הפוריות, אותם התחלתי השבוע. יכולתי לשתף את התוצאה, אם וכאשר תהיה, יכולתי לספר בדיעבד. התלבטתי האם אני מוכנה, האם עיבדתי את המידע, האם התמודדתי מספיק עם החששת שלי? והגעתי למסקנה חיובית. עם המזרק הראשון בחרתי להיפרד מהמחשבה שמשהו פגום בי ומצאתי את הכוחות, גם תוך כדי הקושי האישי שלי, לספר לאחרות ששום דבר לא בהן לא פגום.

מתוך החוויה האישית והאינטימית שלי, החלטתי לפתוח שיח על נושא שמחרישים, שלא מספרים עליו, שמבקשים לשמור כהתמודדות פרטית וסודית. אחד הדברים שחששתי מהם הוא מהשינוי בחיים שלי, באישיות שלי. אני לא רוצה להיות “מטופלת פוריות” כהגדרה ראשונית, אני לא רוצה שזה יינהל לי את החיים על אף הלו”ז המדוקדק שזה מחייב אותי אליו.

כשהזרקתי לעצמי בפעם הראשונה, הבנתי שההחלטה הזו וגם הכוח נמצאים אצלי. הבנתי שבאמצעות השיח שאותו אנווט, אוכל גם לנתב את החיים שלי ואת המודעות שלי ככל שאמצא לנכון. אם אציג את זה כנושא שאין מה להתבייש בו – הבושה תיעלם. אם אבחר לא לקשור בין הטיפולים לבין הנשיות שלי – לא אטיל בה ספק. הבנתי שאני לא יכולה לשלוט בתוצאה ובטיימינג שלה, אבל אני יכולה לשלוט באופן שבו אני מתנהלת. הבנתי שאני יכולה ליצור לעצמי מערכת תמיכה, גם של האנשים שקרובים אליי וגם וירטואלית, הבנתי שאני יכולה להציב את הגבולות, בכך שאבקש כאן ועכשיו לא לקבל עצות אלא אם כן אני פונה ומבקשת במפורש. החלטתי שאני יכולה לחוות את החוויות שלי באופן פרטי אך במקביל גם לעשות שימוש בנושא הזה, בטאבו הזה, בעולם הסודי הזה – כדי לגרום לנשים אחרות לצאת מהצללים וכדי לגרום להן להבין שהן לא לבד.

בעיצומו של התהליך

היום אני נמצאת בעיצומו אך גם בתחילתו של תהליך (הוא כל כך אינטנסיבי עד שהוא מצליח להיות גם וגם בעת ובעונה אחת, ברגע שנכנסת אליו את הכי בפנים שאפשר). הוא מחייב, הוא לא נעים, הוא הורמונלי, הוא מורכב נפשית, אין לי מושג כמה זמן הוא יימשך ומה ייבקש לגבות ממני. היום אני נמצאת גם בעיצומו של תהליך שבו אני מבינה כמה חשוב להיות עדינה עם עצמי, מלאת חמלה, לא לשפוט, לא להאיץ. היום אני מבינה שההתמודדות שלי עם הקושי רק מחזקת את היותי אדם ראוי ויום אחד, אחזיק גור אנושי בידיים – ואספר לו שיש לו אמא מגניבה מאוד בסך הכל, שממש רצתה אותו בחיים שלה וגם עזרה לנשים אחרות בתהליך.