אם אתן מוצאות שקשה לכן לפעמים לגלול באינסטגרם מרוב שהכל מרגיש לכן לא אמין, אתן לא היחידות. יש שם לתופעה והיא נקראת: חיוביות רעילה. זה אומר לשדר מסרים חיוביים כל הזמן, בכל מצב, תוך התעלמות ממורכבותם ואפילו מחומרתם של מצבים מסוימים. הבחירה המודעת לסנתז ולצנזר רגשות בצורה כזו, פוגעת לא רק במי שבוחר לעסוק בזה בכל מצב (כי זה בדרך כלל מעיד על הסתרת רגשות) – אלא גם במסר שהוא משדר לאחרים, בייחוד אם מדובר באדם שאוחז בפלטפורמת סושיאל מדיה עם כמות גדולה של עוקבים.

בתור מישהי שגדלה בבית שבו לא נהגו לדבר הרבה על רגשות ולא לימדו אותי לעשות שימוש בקול שלי, אחד הדברים הכי משמעותיים שתרמו להתפתחות האישית שלי היה כשפתחתי את המגזין, אז עוד בלוג, לפני למעלה מעשור. זה בעצם היה הצעד הפמיניסטי הראשון שאי פעם עשיתי, באופן לא מודע, מכיוון שיצרתי לעצמי פינה ברשת שבה אוכל להשמיע את הקול שלי. לקול הזה היו הרבה גוונים והקול הזה התמודד עם כל מיני סיטואציות ואתגרים – הקול הזה לא פחד לשקף את הגוונים השונים גם כשזה היה פחות פוטוגני.

על חיוביות רעילה וקורונה

חיוביות רעילה באה לידי ביטוי בצורה ברורה בקורונה, תחת המושג “אסקפיזם” שנועד לשמש לו מכבסת מילים. גם במצב כל כך קיצוני, הכי קיצוני שחווינו במאה השנים האחרונות – הייתה מגמה ברורה לבחור להתרכז בטוב, בכל מחיר. נשאלת השאלה: מה ההבדל בין התופעה שאני מתארת לבין אופטימיות? האם כל אופטימית נצחית בהכרח עוסקת בחיוביות רעילה? התשובה היא לא, ממש לא. אפשר להיות אופטימית ועדיין להכיר במורכבות של הסיטואציה שבה נמצאים – אך לקוות לטוב. אפשר להיות אופטימית ולנסות למצוא דברים חיוביים בכל סיטואציה מבלי לרדד את המצב לכדי תחושות חיוביות בלבד. 

בימינו חיוביות רעילה הפכה לסוג של מוצר, דהיינו אם החלטנו שאנחנו טיפוסים חיוביים – סימן שחובה עלינו למכור את המוצר האופטימי והחיובי הזה – ויהי מה. זה אומר שנמשיך להתנהל באותה צורה בדיוק בכל סיטואציה, גם תוך כדי מלחמות, מגיפות ומחאות חברתיות, כי זה המוצר שלנו וזה המיתוג שלנו, זה מה שבחרנו להציג לעולם. לגיטימי להחליט שהמיתוג שלנו הוא לשדר חיוביות וזה מה שאנחנו בוחרות להציג ברשת, אבל באיזה מחיר? ובאילו סיטואציות?

מה עלינו לעשות בתור צרכניות תוכן, כשעובר עלינו יום רע ברמה האישית או כשעובר עלינו משבר כמדינה או אפילו כעולם? האם זו האחריות הבלעדית שלנו לסנן החוצה תוכן רעיל שעושה לנו רע? האם ליוצרי תוכן יש אחריות כזו כלפינו? האם זכותם הבלעדית של יוצרי התוכן להחליט איזה תוכן הם בוחרים לייצר? האם זה בכלל דיאלוג שלגיטימי לקיים? התשובה היא לא חד משמעית: בעיקרון כל אחד וכל אחת יכולים לעשות מה שהם רוצים ואיש לא חייב לנו דין וחשבון על כך, אך האם זה הדבר הנכון והאנושי לעשות? לגרום לאנשים להרגיש רע כחלק מהרצון לשדר שטוב לנו כל הזמן? זו כבר שאלה מורכבת בפני עצמה וגם כאן לא הכל שחור ולבן (אני בטוחה שאף אחד לא עושה את זה במודע כדי לפגוע באחרים).

הבעיה הממשית מתחילה בעיניי, לא רק כשמשדרים שהכל טוב כל הזמן – אלא כשגם מנסים לעטוף אותנו בצמר הגפן המתוק הזה. כשקוראים לנו להביט בחצי הכוס המלאה בסיטואציות שבהן הכוס הזו מתרוקנת ממשאבים, כשאומרים לנו שהכל יהיה בסדר כל עוד נחשוב חיובי, למרות שזה לא המצב. כשאנחנו מבקשות לחוות את מלוא קשת הרגשות שלנו, גם אם מדובר בקשת רגשות מבאסים, אבל בתגובה מבקשים מאיתנו לא להיות שליליות.

ברמה האישית כצרכנית תוכן, החלטתי לא להיות פעילה במרחבים אשר אינם מאפשרים לי להתבטא על מגוון קשת התחושות שלי ובוחרים לשקף לי רק מימד אחד בחיים. אני אדם מורכב, אני חווה חוויות מורכבות כמו כולנו, אז סמכו עליי שיש לי את האינטליגנציה הרגשית להתמודד עם תוכן מורכב ולא רק עם הפי הפי ג’וי ג’וי. אני לא צריכה שתשכנעו אותי לחשוב חיובי, אני לא צריכה שתאמרו לי שאושר זו בחירה, אני לא צריכה שתשכנעו אותי שיהיה בסדר. אני אדם עם תבונה בראשו ולכן יודעת לראות את הטוב ואת הרע, כמכלול. אני לא צריכה שינסו להרים אותי עם כל מיני ססמאות שלא באמת מעודדות אותי ואני בטח לא צריכה שייצנזרו את הרגשות שלי כדי שלא איתפס חלילה כשלילית.

האם יש בה צדדים נוספים?

מצד שני אני מכירה בכך שיש סיטואציות שבהן בא לנו לנקות את הראש. אי אפשר תמיד לדבר על הנושאים הכי מורכבים בעולם, כל הזמן וללא שום הפוגה. נשאלת גם שאלה נוספת והיא עד כמה אני רוצה לפתוח את הנושאים הללו בפומבי? עד כמה אני רוצה להיכנס לעומקם של נושאים בעייתיים ולדון בתחושות שליליות מול הקהל שלי? זו שאלה מאוד לגיטימית וגם כאן אין תשובה קונקרטית. בעוד שאין שום דבר פסול בתוכן חיובי שיכול להקליל את האווירה, חיוביות רעילה ובמונחים מסוימים גם אסקפיזם – הם מושגים שעלולים לפגוע ביכולת להרגיש, לעבד ולהתמודד עם מכלול רגשות. כשאני בוחרת לייצר תוכן חד מימדי שנוגע בנושאים מסוימים רק מעל פני השטח, אני בעצם בוחרת לומר “לא אני ולא אתן יודעות להכיל נושאים אחרים ולכן מוטב שלא ניכנס לזה”. 

אז היכן נחצה הגבול? בין מיתוג חיובי שמשרת את העסק לבין חיוביות רעילה? בין תוכן כייפי שנעים לצרוך לבין תוכן חד צדדי שמרפרף על נושאים חשובים או אפילו מתעלם מהם? בסופו של דבר זו סוגיה מאוד אישית ותלויה בניואנסים שלנו, אין כאן נוסחה. אני רגישה לזה, מן הסתם, אחרת לא הייתי כותבת את הפוסט שמעלה את הנושא לדיון. יש אנשים שזה כנראה לא מפריע להם ואולי אין להם ציפייה משום דבר אחר מהסושיאל מדיה. אלא שאני רואה בסושיאל מדיה כפלטפורמה שבה אפשר ורצוי לדבר על נושאים מגוונים, אפשר להציף מודעות, אפשר לנהל שיח מעמיק. למעשה, אילו הפלטפורמה הייתה מבוססת יותר על ההסתכלות הזו של הדברים ולא רק על חיוביות רעילה, אז אולי גם לא היינו מרגישות לחץ להיות מאושרות כל הזמן, אולי לא היינו חוות FOMO מתמיד ומשוות את עצמנו כל הזמן לאחרות – כי היינו רואות את האתגרים של כולנו. יש שיאמרו שזה מכביד להיות במודעות כל הזמן לאתגרים של כולם, אני אומרת: תתמודדו, זה חלק מהעולם.

חיוביות רעילה היא פריבלגיה

המוות של ג’ורג’ פלויד והמהומות שנוצרו כתוצאה בארה”ב הוכיחו שחיוביות רעילה היא פריבלגיה. להחליט שאנחנו עוסקות באסקפיזם, לא צורכות חדשות, לא עוסקות בידיעות שעושות לנו רע – זו יותר מכל החלטה המעידה על כך שיש לנו את הפריבלגיה לברוח מנושאים שלא נעימים לנו. זה כמובן נהדר שיש אירועים שלא נוגעים בנו ישירות, אך הזעקה שקמה באינסטגרם בעקבות מותו של פלויד ברחבי העולם מוכיחה עד כמה חשוב לנקוט עמדה גם כשאין לנו נגיעה ישירה בדברים, גם כשהסיטואציה האישית שלנו לא מושפעת ישירות מהאירועים בעולם. אגב, בארה”ב הפנקס פתוח והיד רושמת, את כל מובילי הדיעה והסלבריטאים שבחרו בתקופה הזו לשתוק ולא לקחת עמדה.

אולי אני עצמי לא יצאתי לחל”ת בתקופת הקורונה אבל אני יכולה להביע הזדהות עם אנשים שפוטרו, אולי אני אישה לבנה שלא חוותה גזענות בחייה אבל אני עדיין יכולה לחנך את עצמי על גזענות ולעמוד לצד מאבקם של אנשים אחרים, אולי אני גבר אבל אני בכל זאת יכול לעמוד לצד נשים עבור מלחמתן למען בטחונן האישי. יש משהו מאוד פריבלגי בלומר “אני בוחרת להתרכז בטוב” בסיטואציות שבהן ניכר שיש הרבה מאוד רע והבחירה הזו, היא רעילה בפני עצמה והיא זו שיכולה למנוע שינויים משמעותיים והכרחיים מלקרות. זה בדיוק מה שפריבלגיה אומרת: אם המצב לא נוגע לי אישית וספציפית, סימן שמדובר בנון אישיו, בעיה לא קיימת ולכן אין צורך שאכיר בקיומה. 

כשאנחנו מסרבות לקחת חלק בדפוסי התנהגות של חיוביות רעילה, זה מאפשר לנו את הרגישות ואת הפגיעות לקחת חלק במאבקם של אנשים אחרים, גם אם אנחנו מרגישות נהדר וגם אם כל האנשים במעגל הקרוב לנו מרגישים בטוחים.

מאמר מעניין שאפשר לקרוא על טשטוש רגשות ומדוע זו מגמה שלילית, ממש כאן.

החשכת המסכים: מחאה על מותו של ג’ורג’ פלויד. אינסטגרם מוכיחה שהיא לא רק הפי הפי ג’וי ג’וי.

מתי חיוביות מועילה?

אני לא יכולה לנהל דיון רק על ההיבטים השליליים בחיוביות (נשמע אירוני, אני יודעת) מבלי לתת קרדיט על האספקטים הטובים. ככלל, עדיף לא לבזבז אנרגיות על דברים שלא מועילים לנו, לא מקדמים אותנו, על קטנות. במצבים כאלה חיוביות מתגלה כחשובה מאוד: לדעת להמשיך הלאה, לשחרר ולבחור להביט בצד החיובי של הדברים. חיוביות יכולה להיות נפלאה כשהיא מספקת פרספקטיבה לאירועים שהם לא מספיק חשובים כדי לכעוס או להתעצבן עליהם.

חיוביות מקושרת בדרך כלל להצלחה: אנשים שטוב להם, אנשים מצליחים, נוטים להצטייר כטיפוסים חיוביים. הבעיה עם חיוביות רעילה, זה שהיא מטילה אשמה (באופן סמוי ולעתים גם ישיר) על מי שלא חש בה: כשאנחנו גוללות באינסטגרם ופוגשות רק אנשים שטוב להם כל הזמן, אנחנו אוטומטית שואלות מה הבעיה בנו? למה לנו לא טוב כל הזמן? מה עשינו לא בסדר? כשהאנשים האלה מטיפים לנו לחשוב חיובי כל הזמן, אנחנו עלולות להרגיש אשמה ולקחת אחריות שלא בצדק, על כל מיני אירועים שליליים שקרו בחיינו ולייחס אותם להלך רוח שלנו.

מנטרת “מחשבה בוראת מציאות”, אופיינית מאוד לאנשים שעוסקים בחיוביות רעילה. מחשבה והלך רוח יכולים להשפיע על היבטים מסויימים בחיים, זה נכון, אך הם אינם יכולים להשפיע על היווצרות מחלות מסוימות, התפתחות מגיפה (דוגמה מקרית), פיטורים לא מוצדקים מהעבודה וכו’ וכו’. יש אינספור סיטואציות בחיים שבהן להלך הרוח שלנו, בין אם הוא חיובי או שלילי – אין שום השפעה על התוצאה. האופן שבו אנחנו מתמודדות עם התוצאה תלוי בנו, זה נכון, אלא שלגשת לכל תוצאה כזו עם הלך רוח חיובי זה לא בהכרח הפתרון הנכון, הבריא ובוודאי שלא היחידי. חשיבה חיובית יכולה להיות מעודדת, מנחמת והכרחית להרבה אנשים, אבל היא לא פתרון וכשהיא מוצגת כפתרון – אז הדברים מקבלים תפנית רעילה.

מהי גישתכן לגבי חיוביות? מעדיפות לאמץ אותה כל הזמן? מתבוננות בה בצורה סקפטית? מוזמנות לשתף בתגובות