אילו הייתן שואלות אותי פעם למען מי אני מתאפרת, הייתי עונה לכן שהתשובה היא עבור עצמי, אלא מה? אני מתאפרת כחלק מריטואל שלי עם עצמי, משהו שאני נהנית לעסוק בו: לשחק עם מוצרים וגוונים שונים, טקסטורות שונות, דרך לגיטימית להביע את עצמי. עברתי מערכת יחסים ארוכה מאוד עם איפור: בתור מישהי שהתחילה להתאפר בגיל צעיר מאוד יחסית כתוצאה מאקנה, איפור היה השיריון שלי מול העולם. זה היה הביטחון העצמי שלי ואני לעולם לא אשכח, שבימי הצבא כשאיפור היה הדבר האחרון שעניין את רוב הנשים ששירתו איתי – אני הייתי מתעוררת לפני כולן כדי להספיק להתאפר. מבחינתי לא הייתה שום אלטרנטיבה אחרת, אפילו בטירונות. 

הרגלים ששקעו?

מערכת היחסים שלי עם איפור השתנתה לשמחתי בשנים שחלפו וכבר לא הייתה דבר שהחיים שלי היו תלויים בו ובכל זאת, בתור מי שנאבקה באקנה בכמה וכמה אפיזודות בחייה, איפור מבחינתי היה חלק בלתי נפרד מההתמודדות איתו. מוצרי הבסיס הפכו להיות כל כך שקועים בתוך רוטינת החיים שלי, עד שלא עצרתי לשאול האם זה משרת אותי? גם בתור מישהי שעוסקת באופן בפומבי בקבלת החיים שלנו, המהות שלנו וגם החיצוניות שלנו כפי שהיא – לא עצרתי לשאול איזה תפקיד איפור ממלא בחיי מרוב שזה היה נראה לי כבר כל כך מובנה.

איפור ועבודה מהבית

ככל שעברתי תהליכים עם עצמי והפכתי לאישה עם מודעות פמיניסטית, כך גם השתכנעתי שהאהבה שלי לעיצוב, לאיפור ואופנה הם חלק מהזהות שלי כי זו הבחירה שלי ושלי בלבד, משהו שאני עושה מתוך עניין אישי ולמען עצמי. החשש שזה לא ממש נכון או לפחות לא מדויק, החל לחלחל אצלי כבר בשגרה, בימי העבודה מהבית, כשהבחנתי שאני לא טורחת להתאפר או להשקיע באותה מידה בבגדים בידיעה שאני יושבת מהבית ואף אחד/ אף אחת לא רואה אותי. 

למעשה, על אף שאחד הכללים הבלתי כתובים של עבודה מהבית הוא להתלבש ולהתארגן כאילו אנחנו יוצאות למשרד – אותי אישית זה מעולם לא עניין ולא הבנתי מה הטעם להשקיע את הזמן הזה אם ממילא אני יושבת בין ארבע קירות ביתי והיחידים שרואים אותי הן הכלבות שלי ואולי איזה שליח שכבר רגיל שאני מקבלת ממנו חבילות בכל מיני הופעות… אהמ, מעניינות למראה. גם בזוגיות שלי: בן הזוג שלי ראה אותי בכל כך הרבה סיטואציות שונות במהלך 13 השנים שאנחנו ביחד, שזה לא משנה לי בכלל ואני יודעת שגם לא משנה לו, האם אני מאופרת.

ואז הגיע סגר הקורונה

הסגר בקורונה חידד לי את החשד הזה אפילו יותר: לא טרחתי להתאפר ולא הרגשתי שיש לי סיבה להתאפר במשך ימים שלמים שהפכו לשבועות, לא טרחתי רוב הזמן לצאת מהפיג’מה. הייתי פעילה עדיין והשתדלתי להעסיק את עצמי כמיטב יכולתי מהבית, אבל לא ראיתי מה הפואנטה לעסוק בכל הפעולות השגרתיות שלנו הקשורות במראה החיצוני כשהשגרה עצמה הפכה לשונה כל כך.

הבחנתי שאני מתאפרת אולי אחת לכמה שבועות ואז עושה את זה באקסטרים: ריסים גדולים, צלליות ורודות, שפתון ורוד. איפור נשי ומודגש במיוחד, שונה מהאיפור היומיומי שלי שכמו נועד לפצות על היעדר באיפור במשך השבועות שקדמו לכך. מה שבכל זאת גרם לי להבין שאני לא מתאפרת עבור עצמי הייתה דווקא התקופה שאחרי הסגר: כל כך התרגלתי לחופש של להיות נטולת איפור, עד שגם כשהתחלנו לחזור לשגרה – לא התחשק לי להתאפר.

רוב הזמן הייתי נטולת איפור לגמרי עם באלם על השפתיים ואם ממש רציתי להשקיע הנחתי את ה-Stretch Concealer של גלוסייר על אזורים נקודתיים ושם זה נגמר. הרגשתי שזה שחרור אדיר וכיף גדול להיות מסוגלת לצאת מהבית כפי שאני, לדלג על הרוטינה הזו של להתיישב מול המראה, לשלוף מוצרים ולהתאפר – רוטינה שתרגלתי במשך שנים והייתי משוכנעת שנועדה רק עבורי ולמען עצמי.

גם התגובות החיוביות לא איחרו לבוא: על כך שאני נראית רעננה יותר, על כך שטבעי הכי יפה לי, על כך שאני נראית צעירה בעשור. פתאום שמתי לב שלהיות בלי איפור זה גם כן אקט שמושך תשומת לב ותגובות לא פחות מאשר להיות מאופרת יפה. פתאום הרגשתי שמחמיאים לי על הפנים שלי ולא רק על עבודת האיפור שמונחת מעליהן וזה רק עודד אותי להמשיך. 

אז מה זה בעצם אומר?

התקופה הזו לימדה אותי שהנרטיב שאימצתי לעצמי לפיו אני מתאפרת רק למען עצמי הוא לא מדויק. אני מתאפרת כי זה היה חלק מהביטחון העצמי שלי והאופן שבו בחרתי להציג את עצמי לעולם. אני מתאפרת כי זו חלק מהבנייה מושרשת אצלי מגיל הנעורים. אני מתאפרת כי אני כנראה עדיין חושבת שפצעים ועור לא מושלם הוא משהו שדורש כיסוי וליטוש, לכן אני “מרשה” לעצמי לא להתאפר רק כי אני מרגישה שהגעתי לנקודה שבה אני מרגישה מספיק בנוח עם העור שלי לעשות את זה.

אני מכירה בכך שלמרות הרצון שלי שיכירו בי רק בזכות הפנימיות שלי והדברים שאני עושה ויוצרת, החיצוניות בכל זאת משחקת תפקיד גם עבורי: אני ניזונה מפידבקים, אני מוחמאת כשמחמיאים לי על מצב העור או על האופן שבו אני נראית. הפגיעות הזו, להכיר בכך שיש דיאלוג בין הביטחון העצמי שלי לבין פידבקים שאני מקבלת או האיפור שאני מניחה עליי – גורם לי להבין שדימוי עצמי ואהבה עצמית הם לא תוצר סופי ומושלם, אלא תהליך. מותר לי להתאפר גם אם זה לא רק למען עצמי אלא כי זה האופן שבו אני בוחרת להציג את עצמי לעולם, מותר לי להרגיש חסרת ביטחון לעתים, מותר לי ליהנות מפידבקים – מותר לי להרגיש כל דבר שאני רוצה ובתוך ה”מותר לי” הזה, אני מנסה לאהוב את עצמי יותר ויותר כמו שאני. זה לא גורע ממני או מהמודעות הפמיניסטית שלי.

גם האופן שבו למדתי לקבל את עצמי ללא איפור השתנה באופן הדרגתי ככל שהתרגלתי לראות את עצמי יותר לא מאופרת וככל שנחשפתי לאידיאל יופי מגוון בצריכת התוכן שלי. אם פעם חשבתי שאני נראית חולה בלי איפור (פידבק ששמעתי מהרבה נשים), אז ככל שהתרגלתי לזה יותר חשבתי שאני לא נראית חולה אבל סתם חיוורת וחסרת חיוניות – ומשם זה הלך והשתפר. בפעם הראשונה שלא התאפרתי הרגשתי שהקריטריון לכך הוא שיהיה לי עור מושלם, בהמשך גם עשיתי את זה גם כשצץ לי פצעון בתקופה הורמונלית או כשלא ישנתי טוב והעיגולים הכהים שלי מתחת לעיניים העמיקו. 

אני חושבת שחלף משהו כמו חודש מאז שישבתי מול שידת האיפור והתאפרתי פרופר לפי השלבים שאני רגילה. התקופה הזו אפשרה לי לבחון מחדש, בצורה אמיתית וכנה את מערכת היחסים שלי עם איפור וכרגע אני נהנית מזה. אני נהנית להביט בחלקים בעור שלי שנהגתי ממש עד לא מזמן לטשטש ובחלקים בפנים שלי שנהגתי להדגיש – כפי שהם באמת. אני לומדת לבחון מחדש מה אסתטי בעיניי וזה מעניק לי פרספקטיבה מעניינת לגבי המראה שלי ולגבי יופי באופן כללי. אם פעם חשבתי שהמראה שלי הוא הבסיס שעליו אני מלבישה את הבגדים הנעימים שלי ואת האיפור היפה שלי, היום אני לומדת להכיר בכך שהבסיס שלי יפה בפני עצמו ובדרכו. אני יכולה לקשט אותו באלמנטים חיצוניים ככל שארצה וזו זכותי, אני כנראה לא עושה את זה רק למען עצמי והתחושה הפנימית שלי – ואתן יודעות מה? זה בסדר גמור.