לצפות בעיבוד קולנועי או טלוויזיוני לספר שקראת זה קטע מוזר, בייחוד אם זו יצירה שהיית קנאית לגביה. זה קרה לי לאחרונה עם Little Fires Everywhere של Celeste NG שבעיבוד הטלוויזיוני שלה עם ריס ווית’רספון לא יכולתי לצפות כי הרגשתי שהוא חוטא למקור. זה קרה לי ממש עכשיו גם עם Normal People של סאלי רוני ושם דווקא התאהבתי בתוכנית, אפילו הרבה יותר מאשר בספר.

“אנשים נורמליים” מגולל את סיפור ההתאהבות של קונל ומריאן, שהכירו בשנה האחרונה ללימודיהם בתיכון ועוקב אחריהם עד השנה האחרונה של האוניברסיטה. זה מתחיל כמו סיפור סטנדרטי על אהבת נעורים, אבל מתגלה כהרבה יותר מורכב מכך הודות לרקע של קונל ומריאן, כל אחד והמשפחה שלו. מדובר בספר אייקוני וקוצר שבחים, שאהוב על ידי רבים מקוראיו אך גם כזה שקיבל לא מעט ביקורות מעורבות ואני מבינה מדוע: מדובר בקריאה קצרצרה במיוחד, אותה סיימתי תוך פחות מיום. אין הרבה דיאלוגים בספר, הוא מתאר הרבה קצרי תקשורת בין שתי הדמויות המרכזיות ורק מרפרף על האתגרים והמורכבות שבחייהן.

ייתכן שזו הייתה בחירה מודעת של סאלי רוני להגיש את התפתחות הדמויות בצורה כזו, שהיא הרבה יותר אווירתית ופתוחה לפרשנות – החלטה לגיטימית שיכולה בהחלט לעורר את הדימיון, אך הרגשתי שהספר הזה היה יכול להיות יותר, להעמיק יותר, להרחיב יותר. אמנם אין בי את הציפייה שספרים יגישו לי את כל העובדות בכפית זהב ובכל זאת, הרגשתי שהיה מקום לא להשאיר את זה ברמת האווירה בלבד אלא להיכנס עמוק יותר לפסיכולוגיה של הדמויות עצמן.

תחושה דומה חוויתי גם בספר הקודם של רוני Conversations With Friends: ניכר שהיא סופרת מעולה שיודעת לגשת לסיפורי אהבה ממקום רגיש ולא בנאלי. לקחת סיפורים קטנים לכאורה ולהפוך אותם לגדולים ובכל זאת, גם שם הרגשתי תחושת פספוס וסיימתי עם הספר בתחושה שזה יכול היה להיות יותר מכפי שזה הסתכם להיות.

ואז הגיעה הסדרה

הסדרה החדשה מבית הולו מתקיימת באירלנד, בכיכובם שני שחקנים צעירים ומוכשרים: דייזי אדגר ג’ונס ופול מזקל. באמצעות סדרה של 12 פרקים קצרים באורך חצי שעה כל אחד, הסדרה מצליחה להפריך את כל מה שחשבנו על סדרות נעורים: סצינות סקס גרפיות, מערכות יחסים מורכבות, בלבול גדול ואהבה ענקית. התסריט של הסדרה תאם באופן מדויק לעלילה בספר ובכל זאת, באמצעות משחק רגיש ומופלא, הצליחו ג’ונס ומזקל להעניק לדמויות שלהם ניואנסים ורגישויות שלא באו לידי ביטוי בספר. 

היכן שהספר הרגיש לי דל מבחינת בניית הדמויות והדיאלוגים – השחקנים הצליחו לפצות לגמרי לאורך הפרקים. כך נוצרה סדרה מטלטלת, מעוררת מחשבה, מטרידה. סדרה שגורמת לנו כצופים להבין כיצד מערכות היחסים שלנו עם המשפחה והחוויות שעליהן גדלנו מעצבות לטובה ולרעה את היכולת שלנו לתקשר גם במערכות רומנטיות ומערכות יחסים אפלטוניות, איך אפשר לצמוח מתוך המקום הזה ולא לקבל את העבר כגזר דין שחורץ גורלות גם בעתיד.

אני לא מכירה הרבה מקרים שבהם הסדרה או הסרט עולים על המקור, אבל “אנשים נורמליים” היא בהחלט דוגמה לכך: בעוד שהספר, על אף שהוא מוצלח ומהנה בסך הכל, הוא גם פוטנציאל שלא מומש לגמרי עד הסוף – הסדרה היא יצירה שעומדת בפני עצמה, יצירה שלמה וקרובה מאוד לשלמות. יחד עם זאת, אני עדיין ממליצה לא לוותר על הקריאה בספר אלא לחוות את שניהם ביחד, כי הסדרה ממש מצליחה להביא לחיים ולידי ביטוי מלא את הדמויות ומעניין לראות את המעבר החלק והנעים בין הספר לתוכנית.

“אנשים נורמליים” משודרת ב-HULU, את הספר ניתן להזמין כאן.