אני לא חושבת שאי פעם כתבתי על זה בצורה כזו, במגזין בגלוי, אבל עד לפני ארבע שנים הייתי טבעונית. אני מניחה שהעוקבות הותיקות שלי זוכרות את זה היטב, היות והייתי גם טבעונית אקטיביסטית. כזו אני, כל דבר שאני נכנסת אליו, תמיד אני צריכה להיכנס אליו במלוא האנרגיות שלי. אני לא יכולה לומר שהאנרגיות הללו נגמרו לי לפני ארבע שנים, אבל חוויתי משבר – גם בעשייה האקטיביסטית שלי (כלבה שהייתה אצלי באומנה והחלטתי לאמץ נפטרה במפתיע) וגם משבר אישי, שיצרו סדק באורח החיים שלי.

הסדק הזה הלך והעמיק, יחד איתו גדל התסכול. פתאום הרגשתי את המחיר שאני משלמת, מחיר שקיבלתי באהבה והפקתי ממנו את המיטב בתור טבעונית. הבנתי שאני לא יכולה להמשיך לחיות עם התסכול הזה והפתרון שלי היה להפסיק להיות טבעונית. על אף שחייתי עם הבחירה הזו בשלום ברמה האישית, ברמה הפומבית התביישתי מאוד.

חששתי לגבי המסר שזה משדר, כי עדיין הייתי בעד טבעונות וחמלה כלפי בעלי חיים באופן קונספטואלית אבל ברמה הפרקטית החלטתי להפסיק לתרגל את אורח החיים הזה. התביישתי כי פחדתי מהאופן שבו זה יכול לצייר אותי באופן פומבי. חשבתי שחייתי עם עצמי בשלום לנוכח הבחירה הזו אבל כנראה שזה לא היה נכון באופן מוחלט כי עובדה, בחרתי לטאטא את ההחלטה להפסיק להיות טבעונית מתחת לשטיח ולא לעסוק בה כדי לא להתמודד עם ביקורת.

למעשה, נדרשו ארבע שנים ארוכות כדי שאעלה את זה בכלל על הכתב במגזין ונדרש פרק זמן ארוך עד שבכלל אסכים להודות כלפי מישהו אחר שהוא לא אני – שאני כבר לא טבעונית. חששתי שזה מעיד עליי שאני נטולת עמוד שדרה, נטולת ערכים וכל מה שרציתי מלכתחילה זה לרכוב על גל הטבעונות, למרות שבאמת ובתמים חייתי והאמנתי באורח החיים הזה בכל ליבי וגופי.

ומה עכשיו?

גם היום, על אף שאני לא טבעונית – אג’נדות הן חלק מהחיים שלי. אני לא מגדירה את עצמי כפעילה, אני לא מגדירה את עצמי כאקטיביסטית משום סוג – אבל אני מנהלת קהילה ויש לי פלטפורמה גדולה להשמיע בה את קולי ואת קולן של הנשים שמלוות אותי. אני בוחרת לעסוק בפלטפורמה הזו בנושאים שמעסיקים אותי ברמה האישית בתור אישה, יוצרת תוכן, מישהי שכבר לא נמצאת בעשור השלישי של חייה, מישהי שחושבת על הקמת משפחה. אני חושבת על העתיד שאני רוצה ליצור לעצמי: עתיד מכיל, מודע ומלא חמלה – ומנסה לייצר אותו בצורה הכי ברורה שאני יכולה על גבי דפי המגזין, עבור עצמי, עבור הנשים שקוראות אותי, עבור הילדות של הנשים שקוראות אותי ואולי גם בהמשך עבור הילדה שלי.

אני עדיין מלאת חמלה לבעלי חיים: למעשה, Fashion Tails השם של המגזין, הוא משחק מילים שנועד להמחיש שיותר מאשר אני אוהבת אופנה ועיצוב – אני אוהבת זנבות. הגישה הזו מלווה אותי עד היום, אך אני מבינה לעומק שהמעשים שלי ביום יום פוגעים ביצורים שאני אוהבת וראויים גם הם לחמלה שלי. אני מבינה את זה לעומק כי אלה בדיוק המסרים שתקשרתי בתור טבעונית.

איך מגשרים על זה?

העניין עם מודעות, הוא כזה שברגע שאת יודעת – אי אפשר להביט בחזרה או להחזיר את הגלגל אחורנית וזה יוצר סט חדש לחלוטין של דילמות. גם בתור טבעונית שהחלה להתקדם בעולם הבלוגינג, הדילמות היו מנת חלקי, כשמותגים המנסים על בעלי חיים רצו לעבוד איתי ומצאתי את עצמי מתלבטת בין הפן המסחרי למוסרי. האם לגיטימי לוותר על עבודה וכסף שנחוץ לי לקדם את עצמי לטובת האג’נדות שלי? או האם הגיוני להקריב את האג’נדות שלי על מזבח העשייה והכסף? 

האם אני מייצגת את קהילת הנשים שלי? את כל הנשים? או את עצמי? ומה אם הייצוג של קהילת הנשים פוגע בייצוג שלי את עצמי או להיפך? לאיזה רף מוסרי אני מחייבת את עצמי ומחייבות אותי נשים אחרות? האם זה מחיר שאני מוכנה לשלם? האם אני חוששת יותר לאכזב או להחמיץ? אלה שאלות לגיטימיות שעולות אצלי כל העת והאמת הכנה ביותר שאני יכולה לספק היא: אין לי תשובה לכולן.

מגזין מסחרי עם אג'נדות?

אני תומכת באופנה אתית, זה לא סוד. אני תומכת בייצור מתחשב לסביבה, בתנאי העסקה הוגנים. אני קונה יד שניה כבר למעלה מעשור ובכנות, לא נהניתי לקנות ברשתות כמו זארה מעולם. אבל אני עדיין משוטטת באסוס, אני עדיין מזמינה מדי פעם פיצ’פקעס באלי אקספרס ואני עדיין כותבת על זה, אני עדיין קונה מדי פעם ועובדת עם מותגים שמנסים על בעלי חיים. איך זה מתיישב יחד? בעולם אידיאלי זה לא. בעולם האמיתי, שבו אני יכולה להרוויח כסף מפרסום של לינקים מאסוס ואלי אקספרס, כי מסת האנשים הגדולה עדיין קונה שם וגם בי יש לפעמים חשק להזמין פמוט מאלי אקספרס – אלה דילמות מאוד מוחשיות.

אתמול פרסמתי פוסט מסחרי ראשון אחרי תקופת הקורונה, בשיתוף פעולה עם TRES, מותג שאני באמת ובתמים מאמינה באג’נדות שלו (מותג נשי, מקומי ואתי) ולקוחה שלו כבר כמה שנים בעצמי. המותג מציע פריטים עד מידה 42, סוגיה שהן בחרו להתייחס אליה באופן רשמי כאן. מבחינה עסקית הפוסט היה מוצלח: תגובות טובות, קניות שנעשו בעקבות הפוסט. מבחינה אישית, התכווצתי קצת בכל פעם שהתקבלה דרך התוכן שלי ביקורת על כך שיש צורך במידות גדולות יותר, כי TRES הן הלקוחות של המגזין והעשייה שלהן חשובה לי. 

כאישה עם מודעות לנושא, הבנתי לגמרי את הביקורת הזו: לא משטרתי אותה, לא צנזרתי אותה והעברתי אותה הלאה ישירות למותג. הבנתי שאני לא יכולה לדבר על כך שאסור לנו לצמצם את המקום שלנו אלא להיפך, לתבוע אותו לעצמנו – ובו זמנית לצפות מהקוראות שלי שלא ייבקשו מידות ממותג שהן רוצות לקנות בו, כי זה לא מסתדר לי עם הרצונות האישיים שלי וכי לי יש בגדים במידות שלי בכל מקום שרק ארצה.

גם ברמה המסחרית השאלות האלה מהדהדות אצלי לא פעם, אפילו יותר מאשר ברמה האישית. הדילמות האלה תמיד חיות בתוכי, אבל כאן גם מצטרפות השאלות: מה המסר שאני משדרת? ולאיזה רף אני נדרשת? אני רואה את הקולגות שלי יוצרות תוכן מזארה ומאתרים סיניים למיניהם שלא מציעים מידות/ תנאי ייצור או איכות ומתקבלות באהדה. האם היה לי קל יותר מסחרית אילו הייתי בוחרת לאמץ אותה גישה בדיוק? בשביל מה אני צריכה את כל זה בעצם?

אז כנראה שהיה לי קל יותר, אבל זו לא מי שאני. הדבר הכי טוב שאני יכולה לעשות הוא לשתף אתכן בדילמות שלי ולשתף שלא תמיד אבחר בדרך שנראית הכי מוסרית והכי נכונה לכולן אבל תמיד אבחר בדרך הכי נכונה לי. רף המוסר שאני מציבה בפני עצמי הוא הרף שנכון לי ואני לא שופטת את עצמי או אחרות אם הן לא עומדות ברף גבוה יותר. לא אשפוט קוראות שלא קונות במקומות שאני קונה בהן או אוכלות את מה שאני אוכלת, לא אשפוט את עצמי אם ממש מתחשק לי הפמוט הזה מאלי אקספרס למרות כל מה שאני מקדמת. יחד עם זאת, אני יכולה לשאוף להשתפר, אני יכולה לעשות הכי טוב שאני יכולה – ואני בעיקר יכולה להאמין שזה מספיק כי זה מה שמתאפשר לי להציע.

לכו בדרך שנכונה לכן

אני חושבת שאחד הדברים שמרתיעים אותנו באג’נדות, זו המחשבה שזה צריך להיות הכל או כלום. עם השנים וככל שהתבגרתי, הבנתי שגם אג’נדות שחשובות לי לא מספקות פתרון מובהק ונטול דילמות לגבי הכל. צרכנות אתית לא מספקת פתרונות להכל, טבעונות לא מספקת פתרונות להכל, פמיניזם לא מספק פתרונות להכל. דילמות שיש בהן כל מיני פרמטרים, ערכים מתנגשים ושיקולים ימשיכו ללוות אותי, כאדם, כבעלת עסק וכיוצרת תוכן – ולא אוכל להישען על פתרון אינסטנט אלא אצטרך למצוא את התשובה בעצמי. ייתכן שהתשובה הזו לא תהיה אידיאלית בעיניי רבות אחרות, ייתכן שהתשובה הזו תשתנה עם הזמן, ייתכן שהתשובה הזו מגלמת מחיר שיש לשלם או שאני לא אהיה שלמה איתה ב-100%, אבל התשובה היא שלי ולכן היא לגיטימית, כי היא מייצגת אותי בנקודת הזמן הזו.

אני רוצה לומר שגם אם אתן רוצות אבל חוששות, שאג’נדה מסוימת תחייב אתכן לרף גבוה ולמחיר שלא תרצו לשלם – תדעו שאתן לא חייבות, אתן יכולות לפעול בדרך שלכן ולעשות מה שאתן מוצאות לנכון. אני חושבת שיותר מכל, המשותף ביני לבין הקוראות שלי: רווקות, נשואות, עם ילדים, רזות, מלאות, שמנות ועוד אינספור מאפיינים שונים שמבדילים אותנו חיצונית ופנימית – כולנו עוברות תהליך. 

אם גם אתכן פוגשת דילמה שגורמת לכל מיני היבטים ואג’נדות להתנגש, מוזמנות לשתף בתגובות!