כשזה נוגע לחלוקת העושר בחברה, הגישה שלי תמיד הייתה “אנחנו חיים בעולם קפיטליסטי, תתמודדו”. אמנם הגעתי מבית שהיה בו מחסור, אבל עם הזמן חינכתי את עצמי לגלות סבלנות ואפילו הערכה לאנשים שיש להם, תוך שאני שואפת להיות כמוהם עד שבניתי את עצמי. סמלי סטטוס התחילו להופיע אצלי גם, כי חוץ מהאהבה שלי לדברים יפים, רציתי גם להראות לאישה הצעירה שבי שתמיד חשבה שתהיה בחובות שהנה, אפשר לצאת מזה ותראי, יש לנו אפילו חפצים יוקרתיים להראות בעבור זה.

כללי המשחק השתנו וכעת, כשכמעט כל לקוחותיי עזבו אותי לאור המצב, כמו עצמאיות ועצמאיים רבים ברחבי הארץ ובעולם – הטריגר הכלכלי הרים את ראשו המכוער. פתאום כל סימן למותרות שאני פוגשת ברשת מעורר בי זעם. פתאום אני מבינה שהתגובות שקיבלתי בעבר, על כך שמוצר מסוים הוא יקר מאוד ומי לעזאזל קונה מוצר ב-X שקלים – לא נובעות מקנאה או נבזיות, אלא מכאב. ההסתכלות שלי על חפצים גם ככה עמדה במבחן בשנה האחרונה ואילו עכשיו, התקופה הזו רק מחזקת אצלי את התחושה שיש לי מספיק, יש לי די והותר.

אני רואה את גל גדות מעלה קאבר לשיר של ג’ון לנון עם מגוון סלבריטאים שלא יודעים לשיר אבל חושבים שתרמו את חלקם בכך שהופיעו על המסך כדי לשמח אותנו, פשוטי העם – ואני זועמת. אני רואה תוכן שעדיין סובב סביב מוצרים ומותרויות שאין שום דרך להשתמש בהן עכשיו תחת הכותרת של “אסקפיזם” – ואני זועמת. אני רואה את פארל וויליאמס מבקש מקהל העוקבים שלו, שחלקם בוודאי מובטלים כעת, לתרום כסף כשהוא בקלות יכול לתרום את כל הכסף שצריך בעצמו – ואני זועמת. אני רואה בעלי הון ושליטה, שמסרבים לוותר על שקל מהמשכורת שלהם אבל מעדיפים במקום להוציא אנשים לחל”ת – ואני זועמת. כל דבר כזה מעורר בי זעם, קטן כגדול, כי הכל מתחבר אצלי לאותה בעיה של אטימות.

אני יודעת שהזעם הזה יחלוף וזה כרגע מנגנון התמודדות שלי עם המצב, אבל אני גם מבינה שהגישה שלי לכסף משתנה ותמשיך להשתנות ברוח התקופה, היא לעולם לא תחזור להיות מה שהייתה. אני מבינה שאני לא רק צריכה לשמוח על כך שיש לי קורת גג, בית מעוצב ויפה ומקרר מלא – אלא לחשוב על אלה שאין להם. אני מבינה שאני לא יכולה להרשות לעצמי להרגיש צער על המותרות שנלקחו ממני, אלא לחשוב על המשאבים הקיימים שעדיין עומדים בפניי ואיך אני חולקת אותם עם אנשים שאין להם. אני מבינה שזה כבר לא מספיק להזכיר לעצמי שאני ברת מזל, אלא הגיע הזמן לשנות פאזה ולחשוב איך אני יכולה לחלוק את המזל הזה עם אחרים.

כי פריבלגיות, הן קיימות גם עכשיו, הן פשוט עוברות בימים אלו מכבסת מילים שמותאמת למצב. אם פעם אנשים עשירים סירבו להכיר בעושר שלהם ובחרו להגדיר את זה כ”אנחנו חיים בצורה נוחה”, היום הם מגדירים את עצמם לנוכח המצב כ”ברי מזל”. גם היום, אנשים לא מדברים מספיק על הרקע שלהם שאיפשר להם לבנות את עצמם וגם לא מדברים על מה שהם מסתמכים עליו כדי לשרוד את המשבר הקיים. ככל שאנחנו משתיקים את השיח הזה על פריבלגיות וכסף, כך אנחנו מגדילים את הפער עם אנשים שאין להם וכך אנחנו גורמים להם לחשוב שהבעיה היא אך ורק בהם, גם בתקופה הזו.

אנחנו נעבור את זה

העסק שלי לא ישוב לקדמותו, התעשיות שאני פועלת בהן לא ישובו לקדמותן, הקולגות שלי לא ישובו לקדמותן – למעשה שום דבר לא יחזור להיות כמו שהיה. זה לא בהכרח דבר רע או טוב, עוד אין דרך להכיל את כל ההיבטים השונים שעליהם הקורונה תשפיע, אבל זו עובדה ואת העובדה הזו צריך להפנים. אין לי שליטה על מה שיקרה לכלכלה כולה בתקופה הזו ולכן אני מנסה לא להיבלע לתוך חור שחור במחשבות על כך.

יחד עם זאת, יש לי שליטה על המעשים שלי, על ההתנהלות שלי ועל האופן שבו אני מנתבת את המשאבים שעומדים בפניי בתקופה הזו – לא הכל נלקח ממני. אם השבועות האחרונים הוקדשו לתקופה של התכנסות, עיבוד ואפילו אבל על החיים הקודמים – עכשיו זה הזמן לחשוב על העתיד, כי הוא קיים, הוא פשוט מכוסה בערפל כרגע. זה עוד לא הזמן לדבר על בנייה מחדש וריפוי, אבל זה בהחלט הזמן לדבר על הישרדות ואיך עוברים את התקופה הזו עם הראש מעל המים.

זה הזמן להכיר בכך שלמרות שאנחנו עוברות מערבולת רגשות מטורפת ובכל יום ביומו אנחנו מרגישות את כל הרגשות בעולם – אנחנו עדיין יכולות להכיל את המציאות מבלי לברוח. זו ההחלטה שלנו איך אנחנו בוחרות להתמודד עם האינפורמציה, אבל זו החובה שלנו לצרוך אותה כדי להבין מה בדיוק קורה בעולם מבלי לטמון את הראש בחול.

זמן לסולידריות

זה לא הזמן להתקפי שנאה כלפי אוכלוסיות שלמות שאנחנו מוכנים לזרוק לכלבים העיקר שלא ייתקרבו אלינו (כמו שאנחנו עושים לחרדים למשל),

זה לא הזמן להתפאר במותרות שלנו כשאנשים מסתכנים בלאבד את הבית שלהם,

זה לא הזמן לחפש את נקודת האור בקורונה כשגופות נערמות מסביב לעולם,

זה זמן לסולידריות, זה זמן לחינוך כלכלי, זה זמן לספק כתף תומכת.

בזמן הזה, אני בוחרת לצרוך תוכן של אנשים שרואים אותי כפי שאני, את הכאב שלי, את האתגרים שלי בתקופה הזו מבלי להציע לי לברוח מהמציאות.

בזמן הזה, אני בוחרת להתעלם מתוכן של אנשים שמככבים במדורי רכילויות וקוראים לנו כעת להישאר בבית, כשהבית שלהם הוא בגודל של עיר קטנה.

בזמן הזה אני בוחרת לפקוח עיניים ולעזור לעסקים מקומיים שנמצאים מסביבי: בקניית מוצרים, בפידבקים, בקידום. 

בזמן הזה אני שואלת אנשים מה שלומם יותר מתמיד, לא כי קודם היה לגיטימי להתעלם אלא כי עכשיו זה פשע.

בזמן הזה אני בוחרת לנווט את הקהל שלי למחשבות הללו יחד איתי. כל דבר שאתן מרגישות ועושות הוא לגיטימי, כל אחת נמצאת בנקודה שונה בחיים והמגיפה לקחה ממנה דברים שונים – ובכל זאת, אני בוחרת להפוך את הקהילה שלי למלוכדת מתמיד, כדי שנחשוב לא רק על מה שנלקח מאיתנו אלא מה שעדיין קיים ואנחנו יכולות לתת.

 

היחס שלי לכסף

יותר מכל, אני מעריכה כרגע אנשים כמשאב הכי חשוב לעסק שלי. אני מאמינה שהגישה הזו תלווה אותי גם כשכל זה יסתיים. להשקיע בהון אנושי, במקום במוצרים ואפילו בציוד לא הכרחי. 

אני מבינה שאכילה בחוץ היא פריבלגיה שנסחפתי לגמרי לתוכה. כן, לאכול בחוץ מדי פעם כשיש אפשרות כזו זה כיף ונעים, להוציא באופן קבוע מאות שקלים על ארוחות במסעדות כשיש מזון טעים בבית זה בזבזני ומיותר.

אני מבינה שכל שקל שחשוב לי עכשיו, היה חשוב גם לפני כמה שבועות אבל זה היחס שלי כלפיו שהשתנה.

אני מבינה כמה חשוב שחסכתי ליום גשום, כי אלה לא רק ימים גשומים – זו סערה של ממש. 

אני מבינה שכסף זו פריבלגיה מטורפת גם בימי משבר, הקורונה אמנם לא מפלה בין עניים לעשירים, אבל העולם כן. אנשים עשירים נבדקים יותר, יכולים לטפל בעצמם טוב יותר.

אני מבינה שגם אם העסק שלי לא מכניס עכשיו מספיק כסף, אני עדיין יכולה לעשות ולבקש כדי ליצור עבורו זכות קיום כלכלית. עכשיו יותר מתמיד – אין לי מה להפסיד, זה הזמן שלי לצאת מאזור הנוחות.

צילום המשך של טבלת האיקומרס נלקח מכאן. אני מביטה בה ואני רואה איך דברים נעים, איך העולם משתנה אך לא נעצר. אני מסתכלת על זה ורואה גם מגמות מדאיגות אבל גם הזדמנויות. אנחנו כבר לא מוציאות כסף כמו קודם, אבל אנחנו עדיין משקיעות אותו בדברים שנותנים לנו ערך, גם עכשיו, במיוחד עכשיו.

אני חושבת יותר מתמיד על הקשר בין נשיות לריווחיות וחוששת מהיום שאחרי הקורונה, חוששת שאלו שייפגעו יהיו אנחנו הנשים ולכן אני מדברת על עצמאות כלכלית יותר מתמיד.

גם לכן יש אפשרות לתמוך בי כדי שאוכל להמשיך ליצור תוכן: