אל בר אומנסקי נחשפתי באופן וירטואלי, כשהתחלתי לקרוא את הסיפור שלה אונליין. פרק אחר פרק, גיליתי עוד ועוד חלקים בסיפור שלה, על כך שהיא מצד אחד חד קרן מנצנצת ומצד שני גם בעלת עסק בועטת. שילוב מסקרן, אתן מוכרחות להודות, שילוב שלעתים לאנשים קשה להכיל. איך אישה עצמאית חריפה יכולה גם ללבוש ורוד, להיות מקועקעת ולאהוב את הפאוואר פאף גירלז? בר כאן כדי לשבור מוסכמות.

אל בר הגעתי ביום האחרון שבו עוד יכולנו להסתובב כאוות נפשנו. אלה היו ימים קסומים שבהם התהוללנו ברחובות וככל הנראה גם ליקקנו משטחים ומשקופים – כך התקופה הזו זכורה לי במעורפל עכשיו בכל אופן. אני זוכרת שנסעתי לבר מיד אחרי פגישת ייעוץ, כשנהיה פתאום בחוץ ריק מהרגיל, כשהיו דיבורים על הסגר באוויר אבל שום דבר לא היה קונקרטי. אני זוכרת שמזג האוויר בבת אחת נהיה קודר, אבל גם מבולבל – מראה מדויקת למה שהרגשנו באותו רגע.

ישבנו אז בסלון הורוד שלה, מבולבלות מאוד. חשבנו על כל מיני דברים קטנים שמאיימים להשתנות אבל גם על מחשבה גדולה וחונקת במיוחד: על העסקים שלנו. העסקים שלנו הם כל כך ייחודיים, כל כך יפים, בתקופת צמיחה משמעותית. מה יהיה עליהם? החלטנו שלא משנה מה יקרה, אנחנו לא נתרסק. נתמוך אחת בשניה ונמשיך הלאה. בדיוק שם, על הרבה יותר מדי כוסות רוזה, נולדה המחשבה ליצור יחד סדנת סטוריטלינג שמחברת בין הסיפורים שלי ושלה ותלמד איך לספר את הסיפור שלנו אונליין, גם בזמנים כאלה. לפרטים נוספים הקליקו כאן.

ככל שהכרנו יותר, כך גם רציתי ללמוד ממנה יותר וזו גם הסיבה שבר הפכה ליועצת העסקית שלי, מתוקף היותה סטוריטלרית ומנהלת קהילות. הרגשתי שמחה על כך שסוף סוף יש מישהי שדוברת את “השפה” שלי, שפועלת במרחבים שלי, שחורטת על דגלה ערכים שגם חשובים לי. שיתוף הפעולה העסקי שלנו היה כל כך מוצלח: שמחתי מאוד לשלם כסף לאשת מקצוע מומחית שבאמת רואה את העסק שלי כפי שהוא ולא מדברת איתי בססמאות מהעבר. הייעוץ שלה והעיניים הבוחנות מבחוץ עזרו לי להקפיץ את העסק עוד כמה צעדים קדימה.

לכן החיבור שלי לקול גירל החדשה שלנו הוא קצת שונה הפעם, היות וקודם כל הכרתי אותה ברמה העסקית – ועם הזמן למדתי להכיר גם את כל הצדדים האישיים יותר בה. גם ביקור הבית הזה, הרגיש כמו ביקור בממלכה שלה במלוא מובן המילה. כמו כן, הייתי בשלב מסוים כבר די שיכורה, לא יודעת אם ציינתי את זה קודם.

התוכן של בר אמנם ורוד ומנצנץ, אבל אל תתבלבלו: הוא פמיניסטי וחריף. זה בדיוק מה שאני אוהבת בה: שהיא מאפשרת לכל ההיבטים השונים בה לבוא לידי ביטוי, מעניקה מרחב לכל הדברים שהיא אוהבת תוך שהיא משקפת דמות עגולה ורב מימדית. בכל פעם שנדמה לכן שפיצחתן את הדמות שלה אונליין, היא אומרת או עושה משהו שגורם לכן להבין שבעצם לא הבנתן הכל וזה בסדר, כי גם המסר שהצליח לעבור הוא עולם ומלואו.

בסושיאל מדיה שלה יש קהל של נשים מעורבות מאוד בעשייה שלה, השואבות כח במסרים של בר, הפלטפורמות שלה מאופיינות ביכולת שלה להגיש תוכן מעניין וקולע כל יום ביומו. בתור מישהי שעבדה שנים בעולם העיתונות, יש לה יכולת לתמצת את המסרים שלה בצורה מרתקת עם האופן שבו היא מתנסחת ומשחקת עם מילים. אני חושבת שבייחוד בימים כאלה, כשאנחנו העצמאיות מצאנו את עצמנו ללא שום מנגנון תמיכה, התוכן של בר זו נקודת אור בחושך, תחושה שיש על מי להישען. מרגישים את ה”ביחד” הזה מתוך התוכן שלה וזה מרגיש כל כך מנחם ומשמעותי.

אחד הדברים שאני הכי שמחה מהם מכל התקופה המחורבנת הזו, זה שיתוף הפעולה שנוצר עם בר. הרי לכל אחת מאיתנו סיפור משלה, כל אחת בנתה את העסק שלה בצורה שלה, כל אחת למדה לספר את הסיפור שלה במהלך העשור האחרון. היכולת לחבר את שני הסיפורים יחד ובכך לספק שתי זוויות ראייה? בעיניי היא ייחודית במינה.

כבר ברגע שהתחלנו לצלם, בר שאלה אותי איזה אוסף להציג קודם: אוסף הכובעים? הקומיקס הפמיניסטי? בובות הפופ? או התיקים? חשבתי לעצמי “אוקיי, משעמם כנראה לא יהיה פה” ותחושת הבטן הזו הייתה לגמרי מוצדקת.

בר פמיניסטית, בר ממש פמיניסטית. כל מי שחושב שפמיניזם הוא איזה מין טרנד חולף, ככל הנראה לא פגש את בר – אישה שמגדירה את עצמה כפמיניסטית מכיתה ט’. עבורה פמיניזם זו פרקטיקה, עבורה פמיניזם זו רווחה כלכלית, עבורה פמיניזם זה לדאוג שהיא והנשים מסביבה תהיינה ריווחיות. בכל פעם שהציגה בפניי את אחד האוספים וראיתי כיצד היא מדפדפת בין הדפים ונוגעת בהם – הבנתי שעבורה זה לא סתם אוסף כדי שיהיה לה על מה לדבר או להראות, אלו הם באמת החיים שלה. כך בדיוק היא חיה אותם: בצורה חופשית, רב גונית ונאמנה לעצמה. 

מהמפגש אמנם יצאתי שתויה אבל גם עם המון מידע חדש. מעולם לא שמעתי על כך שיש קומיקס פמיניסטי למשל וככל שאני חושבת על זה לעומק, למה שלא יהיה? על כך שיש לא רק את The Hulk אלא גם She-Hulk. שמעתי לראשונה על פוניו, מתוך סרט האנימציה היפני “פוניו על הצוק ליד הים” של סטודיו ג’יבלי. על כך שגם העלילה בו היא פמיניסטית במובן מסוים, כי פוניו היא דגיגה קסומה שחוברת לילד בן חמש ובעקבותיו מחליטה להפוך לילדה, למרות שזה מחייב אותה לצאת כנגד אביה ולשלם על כך מחיר לא מבוטל.

קיבלתי הצצה לספרים האהובים עליה, “חדר משלך” של וירג’יניה וולף, שמשפטי מפתח ממנו ממורקרים בטוש מרקר ירוק זרחני וכמובן “גברים מסבירים לי דברים” של רבקה סולניט שאותו גם אני קראתי לאחרונה בהשראתה ואהבתי כל רגע. פגשתי את ספוט החתולה וזכיתי, באקט מיוחד וייחודי של חיבור בינינו, ללטף את הבטן שלה.

על המסך רץ פרק של הפאוואר פאף גירלז, על ספת הקטיפה הכתומה הופיעו כל מיני תיקי מעצבים צבעוניים מתחילת שנות האלפיים וחשבתי לעצמי “אוקיי, האישה הזו ללא ספק נעולה על הסיפור שלה”. היה כיף מאוד לראות ייצוג ויזואלי כל כך מובהק של אישה שיודעת בדיוק מה היא אוהבת והכל מתחבר יחד בצורה מופרכת כמעט ועם זאת גם הגיונית לחלוטין.

תודה רבה לבר על האירוח, מזמינה אתכן בחום לעקוב אחריה כאן

מזכירה לכן שאם אתן רוצות לשריין כרטיס וירטואלי לשיחת הסלון שלנו על סטוריטלינג, תוכלו לעשות את זה ממש כאן (בעלות 85 ש”ח).