זו הייתה התקופה הכי טובה של העסק שלי. לא זכור לי שאי פעם הייתי עסוקה כל כך, עם שני אירועים גדולים על הפרק, שיתופי פעולה עם מותגים שבעבר רק חלמתי לעבוד איתם – 2020 הרגישה כמו השנה שלי. כמה ימים מאוחר יותר, אני עדיין כאן, העסק שלי עדיין כאן – אבל פתאום הכל מרגיש אחרת. פתאום שקט, יש הדממה, הלקוחות מתכנסים בתוך עצמם, התעשייה מתכנסת בתוך עצמה. הפתאומיות של כל זה שוברת לי את הלב.

את העסק שלי בניתי בעשר אצבעות, שנה אחר שנה, שכבה על גבי שכבה כאשר המשאב המרכזי שהניע אותו – היה היצירתיות שלי והתחושה שככל שאיזום ואהיה יצירתית יותר, כך גם אצליח יותר. פתאום הגיע הוירוס וטרף את הקלפים. אני עדיין נדרשת לאותה יצירתיות אבל הפעם כדי לשמור את הראש מעל המים, כדי לא להרגיש את העסק בורח לי מבעד לאצבעות.

גם הנפש שלי, שהייתי מתגאה בה במשך שנים בזכות החוסן שלה, פתאום מרגישה לי אחרת. מצבי הרוח שלי משתנים לא רק מיום ליום אלא משעה לשעה – מתחושה של אופטימיות ומוטיבציה לתחושה של אבדון מוחלט. ההרגשה שלעתים הכל סוגר עליי, בייחוד כלכלית, היא תחושה שלא ידעתי מאז ימי החובות שהיו לי לפני כמה שנים וזה כל כך מתסכל לחזור לאותה נקודה, בידיעה שמנטאלית כבר הייתי כל כך רחוקה משם.

תמיד הייתי טיפוס שאוהב את החופש שלו ומעולם לא לקחתי את זה כמובן מאליו. שמחתי על החופש לנהל את הזמן שלי כראות עיניי, על כך שאני יכולה לצאת ולהיכנס ככל שמתחשק לי. לפני כמה ימים כשנסעתי במונית בחזרה הביתה, הרוח הייתה קרירה והשמיים נצבעו בצבעי מרשמלו. עצמתי עיניים ואמרתי לעצמי בחצי צחוק ובחצי רצינות, שאולי זו הפעם האחרונה לתקופה הקרובה שאיהנה מהתחושה הזו. חשש מאוד קיצוני לכאורה, בנסיבות אחרות הייתי מבטלת אותו כי הוא דרמטי מדי ולהיות דרמטית זו לא אני, אבל זה הופך למציאות מיום ליום.

לא הכל שחור

באופן אירוני, בתקופה של ריחוק חברתי, אחד הדברים שאני לומדת להעריך מחדש זה את הקשרים שבניתי. קודם כל ומעל הכל, העובדה שביתי הוא באמת מבצרי ואני מרגישה כאן בטוחה ואהובה עם בן זוגי. אני יודעת שזו לא המציאות עבור כל כך הרבה נשים בארץ ובעולם. אני יודעת שההסתגרות הזו בבית עם בן זוג מניפולטיבי ואלים עלולה להיות מפחידה הרבה יותר מהוירוס.

שנית, החברויות האמיתיות, שגם הריחוק החברתי לא יכול למוטט. העובדה שהחברות שלי מוצאות את הפנאי הרגשי לשאול איך אני ואני שואלת אותן, למרות כל החששות שמלווים גם אותן במציאות הפרטית שלהן. העובדה שלראשונה בחיינו, החיים שלנו מושפעים מגורמים חיצוניים שמטלטלים לחלוטין את שגרת היום שלנו, משנה את כל הפרספקטיבה על הדברים.

הקשר עם הלקוחות, גם אלה שלא יכולים להמשיך לעבוד איתי בתקופה הזו וגם אלה שעדיין איתי. העובדה שדאגו לומר לי מילה טובה, על כך שהם מעריכים אותי, למרות הנסיבות שנקלעו אליהם והמחשבה שלהם תוך כדי המאבק הפרטי שלהם, עליי ועל העסק שלי – היא מרגשת. עם רובם אני כבר לא מחליפה עסקאות וכספים, אבל אנחנו עדיין מחליפים מילים טובות וזה שער החליפין הכי משמעותי שנשאר לנו בזמנים האלה.

הקהילה שלי, של נשים שאני מרגישה שאני מובילה גם בזמנים הלא ברורים האלה. אתן לא פונות אליי רק כדי שארים אתכן, אלא גם מרימות אותי תוך כדי. קיבלתי בימים האחרונים אהבה ופידבקים מדהימים יותר מתמיד. היכולת לחזק נשים אחרות מרחוק, גם כאלה שמעולם לא פגשנו במציאות היא מרגשת וזו בעיניי אחווה נשית אמיתית. בימים אלה יותר מתמיד, חיבוק וירטואלי הוא כל מה שצריך.

זו תקופה מעניינת.

אני לא יודעת מה יהיה על העסק שלי, אני יודעת שאעשה כל שביכולתי כדי לשמור אותו ואותי. ברמה הגלובלית אני יכולה לומר שזו תקופה מאתגרת אך גם מרתקת להיות בה בחיים ואני באמת ובתמים סקרנית לדעת מה ייצא ממנה. תקופה ייחודית בהיסטוריה, שבה אירוע כזה תוקף אותנו כמו כפר גלובלי קטן ויש לנו את האינטרנט לתעד את הנעשה. היום יש לנו את היכולת להביע את עצמנו אונליין, את היכולת לדעת שהמאבקים שלי הם גם מאבקים של נשים אחרות ובעלות עסק אחרות גם באירופה, בארה”ב וברחבי העולם.

כששכבתי ערה במיטה הבוקר, ללא יכולת לחזור לישון, חשבתי לעצמי על כל הדברים הטובים והרעים שאני מרגישה כרגע. אני מרגישה את כולם, גם את הדברים הטובים שמועצמים וגם את הדברים הרעים שמכבידים יותר מתמיד – בעוצמה שמעולם לא ידעתי. השילוב המשונה שלהם יוצר תחושות ייחודיות לתקופה ואני כבר מחכה לשלב שבו נוכל להביט לאחור ולומר: “זוכרות ששרדנו את סוף העולם ואנחנו עדיין כאן כדי לצחוק על זה?”.