זה היה אמור להיות פוסט שמסכם את הלואו ביי שלי ברבעון האחרון, מאז שהחלטתי להתחיל שנה של קניות מצומצמות ב-2020. הייתי אמורה לפרט את ההצלחות (והיו לא מעט כאלה) ואת האתגרים (היו לא מעט גם כאלה), אבל אז הגיעה הקורונה וטרפה את כל הקלפים מבחינתי.

מצד אחד, זה הטיימינג הכי טוב להיות בו במצב של חיסכון בקניות כשהעתיד הכלכלי של כולנו לא ברור. מצד שני, אני מודה שמצבי לחץ כאלה עושים אצלי את הפעולה ההפוכה וזה טריגר מטורף עבורי לקנות מתוך רציונל מעוות של “אם כבר הכל אבוד, אז בואו נדפוק את זה עד הסוף!”. לכו תבינו, המוח שלי עובד בדרכים מוזרות, גם בתקופת אפוקליפסה.

איך מתמודדים עם התחושה הזו? מזכירים לעצמנו שהעולם לא באמת נגמר. יגיע היום שאחרי וביום שאחרי נצטרך לעמוד על הרגליים, גם כלכלית. החיים אמנם כרגע נמצאים על אש קטנה, אבל זה לא יהיה ככה לנצח. גם מאוד ברור לי שאם אזמין כרגע דברים כשאין לי אפילו כל כך יכולת להשתמש בהם, ארגיש כלואה איתם בבית וזה יציק לי עוד יותר. אין דבר שמעורר בי יותר תחושת מועקה מאשר שופינג שלא לצורך, אז אני משתדלת לא לעשות שופינג מיותר כשהמצב מעיק ממילא. אני מרגישה שהתקופה הקרובה תגרום לנו להבין אילו מוצרים אינם נחוצים לנו במקום לרצות לקנות עוד ועוד. לי זה מרגיש שהתקופה הזו תעזור דווקא לקלף את שכבות רעשי הרקע והסחות הדעת האינסופיות שיש בעולם הצרכנות הגלובלי.

לתרגל פעילויות אחרות

לשמחתי עוד לפני שנוצר המצב הסוריאליסטי הזה, התחלתי לתרגל פעילויות אחרות במקום לעסוק במלאכת החיפוש והציד באתרים. למעשה, אחד המשאבים הכי חשובים שקיבלתי בחזרה באמצעות שנת הלואו ביי הוא משאב הזמן. כשהחלטתי שאני לא מקדישה יותר שעות כדי לחפש כל מיני דברים אונליין ששכנעתי את עצמי באותו רגע שהם נחוצים לי (והם לא), מצאתי את עצמי עם הרבה זמן פנוי.

כמעט כל ערב אני ניגשת לספה, מפעילה פלייליסט אהוב, קוראת ספר ומתכרבלת עם החתול או מפטפטת עם נתן. מה שהייתי עושה במקום זה, היה לשבת מול המחשב ולהעביר את הזמן מול אתרי קניות, בהרכבת ווישליסטים וסלי קניות – ולעתים גם הייתי עוסקת במלאכת הקניות עצמה. רק כשנכנסתי לשנת הלואו ביי הבנתי לעומק כמה זמן זה שואב וזה פקטור שאנחנו בכלל לא לוקחות בחשבון כשאנחנו משקיעות סכום כסף בפריט חדש, כי גם הזמן שלנו שווה כסף והוא הולך לאיבוד בין כל האתרים.

הפרדה בין עבודה לפנאי

אז נכון, סיכוי סביר שנעביר בקרוב את כל הזמן שלנו מול המחשב והטלפון בבית, מה שמעודד אונליין שופינג כידוע. אבל מנסיוני, לעשות הפרדה מנטאלית בין עבודה לבין שעות הפנאי עוזרת מאוד גם בתחזוקת הרגלי הקניות. אם אתן נמצאות מול המחשב כדי לעבוד – תעבדו ואם אתן מרגישות שסיימתן לעבוד ואתן “זולגות” לאתרים כדי לעשות שופינג – קומו ותעשו משהו אחר.

אם אתן קונות משהו שאתן רוצות באמת או צריכות (והמצב הכלכלי שלכן כרגע מאפשר זאת) – בשמחה, אך מראש כשאתן עומדות להיכנס לאתר מסוים, עוד לפני שאתן עושות את זה בפועל, תחליטו עם עצמכן האם תקנו משם או לא. מניסיון, החלטה כזו מראש עוזרת מאוד לנטרל דילמות ופיתויים שצצים פתאום ולא לקחתן בחשבון. כשאני נכנסת לאתר מסוים עם גישה של “נראה אם יש להם משהו מעניין להציע”, כמעט תמיד אני מגלה שיש משהו מעניין להציע ואז אני נמצאת בדילמה האם לקנות או לא, אבל כשאני נכנסת לאתר בידיעה שאני עומדת לקנות משהו או בידיעה שאני לא עומדת לקנות כלום, הרבה יותר קל לי לעמוד מאחורי ההחלטה שלי.

אם החלטתן לבצע קניות, נסו לעשות את זה מעסקים מקומיים שצריכים את העזרה שלנו בתקופה הזו. כתבתי פוסט שלם על האופן שבו ניתן לעזור לעסקים ממש כאן.

איך אתן מתמודדות עם התקופה הזו כלכלית? האם היא מעוררת בכן צורך לקנות או בדיוק להיפך?