לומר שאני ובת שבע חברות “בלוגינג” יהיה האנדרסטיימנט של העשור. כן, הכרנו בתקופת ימי הזוהר של הבלוג, היא עם בלוג הביוטי המשובח שלה “שקר החן והבל היופי” (לא יודעת אם יצא לכן להכיר את הכתיבה של בת שבע, אבל היא ההגדרה המילונית לכותבת תוכן מבריקה) ואני עם הבלוג הכללי שלי שמעולם לא היה ניתן לתמצת לכדי הגדרה אחת. אלה היו ימים שבהן קליקות הבלוגריות היו חזקות מאוד ובלוגריות הביוטי בדיוק התחילו לתפוס את מקומן של בלוגריות האופנה שכוחן נשחק בשנתיים שקדמו לכך. בין לבין היינו גם אנחנו עם הגירל קראש המשונה שפיתחנו אחת על השניה בעיקר דרך הפייסבוק.

לא היה לי מושג שאמצא לי בצורה הזו חברת נפש שתלווה אותי שמונה שנים, לא היה לי מושג שנפתח חברות כל כך בוגרת שיכולה להכיל את כל השינויים שעברנו לאורך השנים. סמכו עליי, היו תקופות שבהן הרגשתי שנגמרו לי הכוחות לכתוב (למעשה, כשהכרנו הייתי בפסק זמן של שנה מהבלוג), מה שאני בטוחה שגם בת שבע הרגישה על בשרה לא פעם – ובכנות, גם היו פה ושם חיכוכים בינינו. יחד עם זאת היה נראה ששום דבר לא טלטל מספיק את ספינת התענוגות שהיא לובה ובת שבע, גם כשהכל בה היה רחוק מלהיות מענג.

אפילו הרפתקאות עסקיות עברנו יחד והרי ידוע שזה משפט המחץ שאסור לערבב חברויות וכסף. אני אגב, חושבת שזה לגמרי מיתוס אבל זה כבר נושא לפעם אחרת. מה שאני רוצה לומר בכל ההקדמה הזו, היא שעברנו שנים יחד וברקע היו גם הבלוגים שלנו, כי היה ברור שאנחנו כותבות. עם שינוי הקריירה של בת שבע לפני כשנתיים, הרגשתי שמשהו שונה, שהקונספט הזה שהיה נראה לנו במשך שנים כל כך מובן מאליו – אינו עוד. בת שבע הפסיקה לכתוב. לפחות אונליין ולמטרה הזו של כתיבת הבלוג. היא גם נעלמה כמעט לחלוטין מהרשתות החברתיות ובתור מי שהייתה עדה לשינויים מאחורי הקלעים, הייתי חייבת לבקש ממנה לכתוב פוסט על הנושא הזה ולשאול בפומבי – למה הפסקת?

למה ויתרתי? - מאת בת שבע צ'רקסקי

מי שעוקבת אחרי לובה לאורך מספר שנים, כבר מכירה אותי. למרות שהכתיבה היא זאת שהביאה אותנו אחת לחיי השניה, למעשה בשלב שבו הכרתי אותה, לובה כלל לא היתה כותבת. אלה היו השנים אחרי שסגרה את בלוג האופנה המצליח שניהלה, בגלגולו הראשון. אני, לעומתה, רק התחלתי את דרכי המהוססת במה שהיה אז “בלוגים” – לא “אתרי תוכן” ולא “אושיות רשת”. השתייכתי לקבוצה קטנה למדי של כותבות, שהשתמשו בפלטפורמות החינמיות שהציעה הרשת (בלוגספוט, וורדפרס ואפילו ישראבלוג עליו השלום) כדי להתבטא.

אני כותבת בצורות כאלה ואחרות כבר למעלה מ-15 שנה, אבל דוקא בלוג האיפור הוא זה שתפס, והוא הפלטפורמה היחידה שבה הסכמתי לצאת מהאנונימיות שליוותה את הכתיבה שלי לכל אורך השנים. 

לאורך שנותיו הראשונות, הבלוג צבר כמות נכבדה של קוראות שעקבו אחרי הפוסטים שכתבתי. אני מוכנה להודות שתמיד הייתי דמות קצת שנויה במחלוקת במסגרת קהילת הכותבות ברשת, בוודאי אלה שעסקו בנושאים כמו איפור, טיפוח ואופנה. הבלוג מעולם לא היה עבורי פלטפורמה להתבטא בה רק בנושאים הללו, אלא ראיתי לנכון להשתמש בבמה שיצרתי כדי להביע דעות ורגשות במגוון רחב של נושאים. 

לאורך השנים פרסמתי פוסטים אישיים רבים, שחלקם הסבו נזק לתדמית “המסחרית” שלי, אבל תמיד הייתי שלמה עם הטקסטים שפרסמתי ועמדתי מאחורי דעותיי.

בסופו של דבר, קיומו של הבלוג וההתמדה שלי לאורך השנים בתחזוק התכנים והשיח עם הקהל על גבי מגוון של רשתות חברתיות (פילטר Kevin באינסטגרם – מישהו זוכר?), הביאו אותי למקום שבו אני נמצאת היום. עברתי תהליכים אישיים עצומים לאורך השנים האחרונות – והבלוג תמיד היה ברקע, בין כקרקע תומכת ופוריה לצמוח ממנה, או כמקום ליפול לזרועותיו כאשר חלומות אחרים שהיו לי נגוזו.

מחויבות ללא תנאים?

יותר מהמספרים של כמות הכניסות והשאלה האם הצלחתי לצמוח – ראיתי בכתיבה משהו שאני חייבת לעשות, עבור עצמי. הרגשתי שיצרתי קול שיש מי שמאזינות לו ויש לי אפיק ביטוי שאני מחוייבת להשתמש בו. 

ברמה המסחרית, הצלחתי להביא את הבלוג למקום שבו התכנים שפרסמתי סיפקו לי הכנסה, כך שמעבר ליתרונות החברתיים והאישיים שראיתי בהמשך תחזוק הבלוג, ההצדקה הכלכלית היתה חזקה לא פחות. הרי כל גורו באינסטגרם תדע להגיד לכן שאם אתן עובדות בעבודה שאתן אוהבות, לא תעבדו יום אחד בימי חייכן, לא? מסתבר שזה לא מדויק.

לפני כשנתיים, החיים הובילו אותי למקום אחר. 

המקום שאליו הגעתי הציב אותי בפני דילמה – האם אני ממשיכה עם יצירת התוכן והכתיבה באותו הקצב, או שאני מורידה הילוך רק כדי לשמר את ההישגים שהגעתי אליהם והקהל שצברתי.

האופציה היחידה שלא שקלתי – היתה לוותר. פשוט לחדול.

האם ויתור הוא כישלון?

בתחילה שכנעתי את עצמי שאני צריכה לקבל את זה שמעכשיו עליי לעבוד קשה שבעתיים. לוודא שאני עומדת בדיוק באותם היעדים, ואצטרך לעשות את כל מה שצריך כדי שזה יקרה. גם אם זה אומר שמצאתי את עצמי מקלידה מתוך שינה, ומתעוררת לטקסט שהיה תמלול של חלומות טרופים שחלמתי תוך כדי כתיבה (סיפור אמיתי). 

בסופו של דבר נשברתי, לא באמת יכולתי להמשיך בקצב הזה. הייתי רדופת רגשות אשמה על כך שלא באמת יכולתי לעשות את זה תוך עמידה באותם הסטנדרטים שהייתי רגילה לשאוף אליהם. הרגשתי שאני מאכזבת את הקוראות שלי, אבל בעיקר את עצמי.

הרי בסופו של דבר – מדובר בוויתור. אני מוותרת על הישגים שהשגתי, על במה שיצרתי, על קהל שצברתי ואפילו על הכנסה כספית לא מבוטלת. התרגום של הוויתור היה מבחינתי – עצלנות. הרי ידעתי כבר לכתוב טקסטים בעיניים עצומות (ראו לעיל), ליצור קומפוזיציות לתמונות תוך שניות ולהעלות פוסטים לרשתות החברתיות תוך דקות. כמה מאמץ כבר היה נדרש ממני להמשיך לתחזק את הפלטפורמה, אפילו בתדירות נמוכה יותר מהרגיל?

מהיכן אנחנו צריכות לשאוב את הכוח לוותר? לא לוותר לסביבה – אלא לוותר לעצמנו. האם זה לגיטימי להסתכל על הישג כלשהו ולהגיד לעצמך – אני לא מעוניינת בזה יותר? למרות שההישג עדיין קיים, לא נכשלת, או פוטרת, או הוחלפת. האם יש בכלל הצדקה להחליט שאת לא רוצה דבר כלשהו שנלחמת עבורו והשקעת בו לאורך זמן?

מתי הגיע הזמן להפסיק?

החברה מצפה מאיתנו שלא נוותר על ההישגים שהגענו אליהם, שכולנו תמיד נמשיך לשאוף את אותן שאיפות ולא נעז להודות, אפילו בפני עצמנו, שאולי הגענו למיצוי או פשוט שינינו את דעתנו.

בשלב כלשהו, לא כל כך מזמן, הגעתי למסקנה שאני מרשה לעצמי לחדול. החלטתי שאני לא מתכוונת ליצור יותר תכנים לבלוג או לתחזק את הרשתות החברתיות הקשורות אליו. המאבק העיקרי שניהלתי לא היה מול הסביבה, שבכלל לא היתה חלק מהשיח הזה ולא חלקתי את ההתחבטויות האלה עם איש. המלחמות השתוללו רק בתוך בראש שלי. הרגשתי שאני מוותרת על הישג שאסור לי לוותר עליו. המשמעות של לקחת צעד אחורה, היא להודות בכך שנכשלתי.

יש רגעים בחיים שצריך לדעת מתי הזמן הנכון לצאת מהמירוץ, ולהעניק לעצמך את הוויתור הזה בלב שלם – ואפילו שמח. אני הראשונה להודות שהציפיות שיש לי מעצמי ומהחיים הן לפעמים חסרות כל קשר למציאות, ויוצרות עבורי קשיים שהייתי יכולה לפתור בקלות, אם רק הייתי מאיטה את הקצב. 

זה נכון שהגעתי עם הכתיבה שלי להישגים נהדרים. הבלוג פתח בפניי מסלול שונה לחלוטין, מסלול שכלל לא דמיינתי שהחיים שלי יובילו אותי אליו. אבל הבנתי שאני לא חייבת להמשיך לגלגל את הגלגל בכל מחיר. 

ויתור הוא לא כישלון, ולא מקטין את גודל ההישג בפני עצמו. אני משאירה את ההצלחה הזאת מאחורי, במודעות מוחלטת. ההצלחה בפני עצמה לא יכולה להצדיק את המאמץ לשמר אותה, וההצלחה לא מתבטלת או מתאפסת אם מחליטים לאפסן אותה בצד. היא עדיין שם ואני עדיין זוכרת את כל המקומות אליהם טיפסתי והגעתי.

אני שמחה שיש לי מנוע בעירה פנימי שדוחף אותי להצליח, אבל אני שמחה לא פחות שיש בי גם את היכולת להרפות.

בת שבע כיום היא מנהלת מחלקת התוכן השיווקי של קבוצת הארץ ו- TheMarker.