אוקיי, אני יודעת שכולנו העברנו בשלב כלשהו השנה כנראה ישבתן כמה ימים בבית עקב מחלה אז מה הביג דיל בעצם? ובכן, אני לא עשיתי את זה בכל השנים האחרונות. בוודאי שלא כעצמאית אבל ת’כלס גם לא כשכירה. בתור מי שעבודה עבורה היא ערך עליון והשאיפה להרוויח כמה שיותר כסף מכתיבה לי את הדרך המקצועית, אני בעצם לא זוכרת מתי בפעם האחרונה הבנתי שאני מושבתת ולא מסוגלת לעבוד.

נחזור ליום רביעי הקודם, אז לא ישנתי כל הלילה עקב כאב שיניים עז מאוד. זה היה ספונטני לחלוטין, לא היה לכך שום סימן מקדים וזה עוד אחרי שכבר עברתי סאגת טיפולים שלמה רק לפני שנה. ביום למחרת רצתי לרופא השיניים, אחסוך מכן את כל הפרטים הלא נעימים אבל לאחר כמה ביקורים התברר שיש לי דלקת חניכיים חריפה מאוד וצורך לעבור טיפול שורש (ועוד כמה סתימות).

נחרדתי לגלות שהכאבים הקשים שליוו אותי בלילה שבין רביעי לבין חמישי הפכו כעת לשגרה החדשה שלי וגם אני, בתור מישהי בעלת סף כאב גבוה למדי, הרגשתי שהאינטנסיביות הבלתי פוסקת של הכאבים הללו הביאה אותי לקצה. קיבלתי מרשם של אנטיביוטיקה ומשככי כאבים חזקים למדי, אבל אלו לא עזרו ונדרשו כמה ימים טובים עד שהרגשתי הקלה בכאבים וכמה ימים נוספים לאחר מכן עד שהגעתי למצב שיכולתי לאכול מוצקים. חוץ מהכאבים הרגשתי חלשה, סבלתי מהרבה סחרחורות והיה לי קושי כללי להישאר ערה (העובדה שיכולתי לישון בשלב כלשהו כבר הייתה שיפור במצבי).

איך מתפקדים בעסק כשחולים?

נתקלתי בדילמה שבוודאי מעסיקה כל מי שמרבית האחריות של ניהול העסק מוטלות עליה – מה עושים במצב כזה? לראשונה מזה הרבה זמן הרגשתי שאני לא מסוגלת לעבוד. מי שעוקבת אחריי באינסטגרם בוודאי ראתה לעתים קרובות שיתופים של חוסר אונים וגם אם אתן עוקבות אחריי רק במגזין – בוודאי הבחנתן בכך שלא עלו תכנים במשך שבוע.

ההחלטה שלי הייתה כזו: לקוחות קיימים (ועוד קיבלתי לקוחה חדשה בימים שלפני המחלה) ימשיכו לקבל את השירות שלהם כרגיל. אני בטוחה שהם היו מכילים ומבינים אילו הייתי אומרת להם שאין לי אפשרות לעבוד, אבל הרגשתי לא בנוח לבחון את זה. עבדתי שלוש פעמים בשבוע שבו הייתי חולה והגבלתי את זמן העבודה הזה עד שעתיים לכל היותר.

לא קיבלתי פרויקטים חדשים, ביטלתי התחייבויות חדשות, לא חשבתי על רעיונות לתכנים חדשים, לא הוצאתי ניוזלטר – אפילו ויתרתי על נסיעה מפנקת בארץ אליה הייתי אמורה לנסוע השבוע במסגרת שיתוף פעולה כדי להישאר בבית ולאגור כוחות. הייתה להחלטה הזו משמעויות כלכליות כפי שאתן בוודאי מתארות לעצמכן ועם זאת, אין בי שום חרטה על כך. לקחתי את הזמן לעצמי כדי להתאושש ולא היה לי פנאי רגשי או פיזי לחשוב על עבודה כמו תמיד.

מה עושים בחופשת מחלה?

מעולם לא ראיתי בהפסקה עקב מחלה כ”חופשה” אלא תמיד ראיתי את זה כעונש ובמובנים רבים – זה בהחלט לא היה מהנה לשבת בבית כל הזמן סובלת מכאבי תופת. יחד עם זאת, כשהכאבים ירדו בהדרגה, הגעתי להבנה שאני דווקא אוהבת את הזמן שלי עם עצמי בבית. אני לא רוצה לדבר במונחים של “החלטות לשנה החדשה” כי אני לא מאמינה בקונספט, אבל אחת הכוונות שלי לשנה החדשה הייתה ליהנות קצת יותר מעצמי. לא לעשות דברים שהם רק לטובת העבודה, לא להתייחס לעצמי רק כמכונה לייצור תכנים והזדמנויות כלכליות.

האם היה לי משעמם? בהחלט. האם סבלתי מהשיעמום הזה? ממש לא. המרחב שפיניתי בגלל הכאבים הפיזיים התמלא בכל מיני דברים שהם לא עבודה וזה היה לי מאוד נעים. האזנתי למוסיקה, צפיתי בסדרות, קראתי ספרים, ישנתי, הייתי מוטלת רוב הזמן על הספה מכורבלת עם החתולה ופשוט הייתי. לא אכחיש שבין לבין התגנבה תחושת אי נעימות על כל הדברים שאני מפספסת: מופע שהזמנתי אליו כרטיס ונאלצתי למכור, קמפיין שהייתי אמורה להצטלם אליו וויתרתי, מטלות בית שהתחילו להצטבר, מיילים שלא עניתי להם. 

העולם המשיך להתקיים כהרגלו גם כשאני עצרתי והתחושה שאף אחד לא באמת עוצר ומחכה שתבריאי באופן מלא – מעט מטרידה. אבל היא גם מאוד מציאותית: בפועל המגזין לא קרס, ההכנסה שלי לחודש הקרוב לא נמחקה, היכולת שלי לחזור לשגרה למרות שלא באמת תרגלתי אותה למעלה משבוע לא נעלמה. הכל נותר כפי שהוא היה ולמרות שאיש לא עמד עם שעון עצר או עצר את נשימתו עד שאחזור, חזרתי לענייני ברגע שהתאפשר לי.

המלצות מתקופת ההחלמה

+ ספוטיפיי: אני יודעת שנזכרתי מאוחר מדי, אבל עד עכשיו הייתי במחנה אפל מיוזיק פשוט כי זו האפשרות שהייתה זמינה לי עוד לפני ספוטיפיי ולא ראיתי סיבה לעבור. תנו לי לומר לכן – זה עולם שונה לגמרי. ההמלצות המדויקות יותר, האפשרות לעקוב אחר פלייליסטים של אחרים. הרגשתי שאני מגלה מחדש את האהבה שלי למוסיקה שנשכחה עם השנים וזה תענוג גדול.

העלות של השירות היא 20 ש”ח לחודש, אם זכור לי נכון זה כמו אפל מיוזיק אבל האפשרויות הן הרבה יותר מתוחכמות. משתפת את הפלייליסט הציבורי שלי, מוזמנות לעקוב אחר העדכונים. עוד דבר שעשיתי הוא לרכז את כל הפודקאסטים שלי, שעד אז האזנתי להם באפליקציה של הפודקאסטים מבית אפל, יחד עם המוסיקה בספוטיפיי. 

+ ספרים: סיימתי שני ספרים בחופשת המחלה הזו ואחד נוסף שאני עומדת לסיים. שניים מהם מתחברים מאוד זה לזה הם Like a mother של אנג’לה גרבס ו- Vagina A re-education של לין אנרייט. למרות שהאחת היא בריטית והשנייה היא אמריקאית ממוצא פיליפיני, שתיהן הטיבו לסכם כל אחת מנקודת מבטה, כמה מיתוסים ואפלייה יש סביב הואגינה שלנו, סקס, הריון ולידה. את הספרים ניתן להזמין כאן וכאן.

הספר השלישי הוא ישראלי: היסטוריה של מהירות מאת עמית נויפלד. זו המלצה שקיבלתי מעוקבת והיא הגיעה במדויק עם חופשת המחלה שזה בדיוק מה שעשיתי בה – עצרתי את קצב החיים ולקחתי זמן לעצמי. בספר נויפלד מדבר בין השאר על כך שיש לנו קושי להתרכז בפעולה אחת בלבד וגם אני, כשאני לא עובדת, תמיד מוצאת את עצמי לפודקאסטים כדי להעשיר את עצמי עוד ועוד – בדרך כלל לטובת העסק. אז גם הפעם העשרתי את עצמי אבל בכיוון שונה לגמרי והאמת היא שלא היו לי אנרגיות להאזין לפרק אחד ויחיד של הפודקאסטים החביבים עליי בזמן שישבתי בבית. את הספר ניתן להזמין כאן.

+ נטפליקס: צפיתי בדוקומנטרי על אהרון הרננדז, שחקן פוטבול שהורשע ברצח בשיא הקריירה שלו. האמת? על אף שאני אוהבת את ז’אנר הדוקו פשע, הרגיש לי שהדוקומנטרי הזה מאוד ניסה לעורר חמלה כלפי איש שהיה כנראה סוציופת ואפילו לנסות לעורר איתו הזדהות כלשהי. 

אפרופו גברים רעילים שנטפליקס מנסים לקדם, צפיתי ב-YOU עקב המלצות רבות שקיבלתי. גם לצפות בה בתור סדרת טראש לא הצלחתי כי היא כתובה כל כך רע, המשחק בה כל כך גרוע ובעיקר, היא מקדמת כאמור את הקונספט שלהיות סטוקר אלים זה סקסי. לא תודה.

צפיתי גם בפוליטיקאי, סדרה בכיכובה של גבינית פאלטרו (הטעות באיות מכוונת). סדרה מתישה מאוד, משעשעת לפרקים קצרים מדי ובעיקר מתאמצת מאוד. מודה שהגעתי לפרק לפני אחרון שהרגיש משום מה כמו פרק הסיום, גיליתי שיש עוד פרק לפניי וויתרתי. כפי שניתן להבין הרבה הצלחה עם נטפליקס לא הייתה לי הפעם.

מה אתן עושות כשאתן חולות? והאם אתן מצליחות להאט את הקצב או אפילו לעצור אותו לחלוטין?