אלא אם כן חייתן מתחת לסלע בימים האחרונים, בוודאי נחשפתן לקולאז’ הריבועים שכבש בסערה את הסושיאל מדיה, כאשר כל ריבוע מייצג רשת חברתית אחרת. מי שהתחילה את האתגר הייתה דולי פרטון:

תחת הכיתוב “Get yourself a woman who can do it all” דולי שברה את האינטרנט ברמה כזו שאינסטגרם וטינדר עצמם הגיבו לה בפוסט ואם זה לא מספיק, היא יצרה אתגר רשת מטורף שגרם למשתמשים מכל העולם להעלות וריאציה שלהם לפוסט ולמותגים לבצע מהלך RTM שלהם (Real time marketing) במטרה לרכב על גל ההצלחה לפני שהוא הופך לדבר הכי מאוס בעולם (לתחושתי אנחנו כבר שם).

זו הזדמנות מעולה עבורי לדבר איתכן על דולי פרטון: דמות אהובה מאוד בארה”ב כבר עשרות שנים וכנראה פחות מוכרת בארץ. זה ממש לא הפתיע אותי שבגיל 74 דולי הצליחה לייצר מהלך סושיאל מדיה כזה ענק כי לאורך כל הקריירה שלה היא הקדימה את זמנה והיא אחד האייקונים הפמיניסטיים הכי חשובים של דורה, גם אם היא לא ממש מכירה בעצמה כדמות כזו. עוד עובדה מעניינת: כיום 80% מהקהל של דולי פרטון מורכב מאנשים בני 55 ומטה, מה שאומר שהיא מצליחה לשמור על הרלוונטיות שלה באופן עקבי ומדהים לאורך כל העשורים האחרונים.

דולי פרטון, מי את?

דולי פרטון נולדה ענייה מאוד, למשפחה של 12 אחים ואחיות (!) עם אב שלא יודע קרוא וכתוב. היא באה ממשפחה של עובדי אדמה שעבדו בעבודה פיזית כדי להרוויח את לחמם ודולי מספרת שאפילו מים זורמים היו בגדר מצרך נדיר שלא היה קיים באותה תקופה. העובדה שנכון להיום, הונה של דולי מוערך ב-500 מילון דולר היא לא פחות ממדהימה בהתחשב ברקע הצנוע מאוד שממנו היא הגיעה.

הדבר הבולט ביותר בדולי הוא ובכן, המראה החיצוני שלה: האהבה שלה לאבנים נוצצות, שיער גדול, איפור כבד, מתניים צרות המלוות בחזה גדול. לאורך השנים דולי עברה לא מעט ניתוחים פלסטיים כדי לשמר את התדמית שלה ועל אף שהיא אחת הדמויות האהובות בנוף האמריקאי כבר שנים – היא לא תמיד קיבלה את ההערכה שמגיעה לה בתור אמנית ענקית מהאסכולה של ג’וני קאש וג’ון קרטר בגלל המראה החיצוני שלה. האזנתי לראיונות איתה מלפני כמה שנים טובות (מאוד) ופשוט נדהמתי לגלות שכל המראיינים התייחסו בפניה באופן גלוי לחלוטין למראה החיצוני שלה, כולל להריץ דאחקות על גודל החזה שלה.

פרטון מצדה לא נשארה חייבת ולמעשה היא תמיד הראשונה להתבדח על המראה החיצוני שלה. באחד השירים שלה Backwoods Barbie היא כתבה בדיוק מה היא חושבת על הנושא:

I’m just a backwoods Barbie
Too much make-up, too much hair
Don’t be fooled by thinkin’ that the goods are not all there
Don’t let these false eyelashes lead you to believe
That I’m as shallow as I look cause I run true and deep

במשך שנים חברות התקליטים לא ידעו איך לאכול אותה וניסו תמיד לעדן את המראה שלה כדי שתהיה יותר “קלאסית” ולעדן את המוסיקה שלה כדי שתהיה פחות קאנטרי ויותר פופ כמו ברוח התקופה, כמו הביטלס. פרטון תמיד עמדה על שלה ותמיד הצליחה לעשות זאת תוך שהיא שוברת את כל תקרות הזכוכית שהוצבו בפניה: היא הייתה האישה הראשונה להופיע באופן קבוע בתוכנית בידור שלא רק כקישוט אלא כאמנית כבר בסיקסטיז, היא הייתה גם הראשונה לדרוש ממפיק התוכנית העלאת שכר אחרי שהבינה שהיא מחזיקה את השואו על כתפיה.

בתור מי שהתחנכה על ברכיה של מוסיקת קאנטרי מסורתית, אשר הייתה מבוססת פעמים רבות על סיפורים אפלים ואלימים מאוד, כפי שתוארו מנקודת המבט של הגבר האלים – פרטון החליטה להעניק פרשנות משלה לשירים האלה וכל תחילת הקריירה שלה התבססה על טקסטים אפלים גם כן, אך הפעם מנקודת המבט של הקורבן. לא פעם השירים שלה נאסרו להשמעה ולא בגלל אופיים האלים – אלא כי היא עסקה בנושאים כמו הריון מחוץ לנישואין והפלה.

הקריירה המפוארת של דולי

לא פתחתי את הפוסט הזה בהגדרה מדויקת של הקריירה של דולי כי אין שום דרך להכיל אותה בשורה אחת: היא מוזיקאית קאנטרי שכתבה אלפי שירים, היא יודעת לנגן על מספר דו ספרתי של כלי נגינה, היא שחקנית, היא מפיקה, היא יזמית, היא סופרת, היא פעילה הומינטרית והרשימה ממשיכה וממשיכה. בעיניי מעל הכל כאמור, היא אייקון פמיניסטי חשוב ביותר.

החשיבות שלה נובעת מכך שהיא מציגה פמיניזם מסוג אחר: מעצם קיומה הבלתי מתנצל פרטון העניקה דוגמה לכך שפמינזם גם יכול להיות מלווה בניתוחים פלסטיים, בתסרוקת בלונדינית נפוחה, ריסים מלאכותיים ואיפור כבד – זה הכל עניין של בחירה. את המאבק שלה לשיוויון ואת הדרך הארוכה שסללה לעצמה עשתה כשהיא מתחזקת הופעה חיצונית מוקפדת מאוד. לכן גם חלק מהשירים שלה, העוסקים בכך שיש בה עוד הרבה מעבר לחזות החיצונית, מהווים תשובה ניצחת לכל מי שלא מצליח לראות את המעבר ומסווג אותה בטעות כדמות רדודה.

על הקשר בין דולי לריס

באחד הראיונות המעולים עם דולי צפיתי במסגרת סדרת הראיונות של ריס ווית’רספון בנטפליקס Shine on, סדרה שהיא הייתה האורחת הראשונה שלה בשנת 2018.

זו לא פעם אחרונה שאזכיר את ריס בפוסט הזה, כי בעיניי היא אייקון פמיניסטי חשוב בפני עצמה ויש הרבה נקודות השקה בין שתיהן. זה גם לא ממש מפתיע אם כך, שריס אמרה שוב ושוב שתמיד רצתה להיות דולי בתור ילדה. גם ריס, בדומה לדולי היא יזמית מבריקה: חוץ מהיותה שחקנית מפורסמת, יש לה גם חברת הפקות משלה Hello Sunshine שנוצרה מתוך ההבנה שלא קיימים מספיק תפקידים ראשיים לנשים בהוליווד.

ריס מספרת שגם אחרי שזכתה באוסקר על תפקידה כג’ון קרטר בסרט המבוסס על חייו של ג’וני קאש, התפקידים הטובים לא עמדו בתור וחיכו לה, כך שהיא מצאה את עצמה אבודה ולעתים גם מחוסרת עבודה. הייתה לה את ההבנה שהיא יודעת היטב מה יכול להחזיר השקעה לאולפנים, איזה תסריטים שווים עיבוד קולנועי ומה צריך למצוא את דרכו למסך הגדול אחרי שנים של עבודה בתחום- לכן היא גם החליטה להיות זו שעושה את עבודת ההפקה בעצמה.

העבודה הזו אגב, לא הייתה פשוטה והייתה כרוכה בקריאת אינספור ספרים ותסריטים מתוך ההבנה שלאף אחד אין את חוש הטעם המדויק שיש לה ולכן איש לא יכול להחליט במקומה. היא גם החליטה להקים את חברת ההפקות במימון עצמי מבלי להיעזר בתאגידים גדולים כי היא לא רצתה להיעזר בגופים שמעולם לא נתנו לה מרחב להתקיים בהם. לטעתנה, אחד מהקודקודים הגדולים בהוליווד אמר לה בשיחה, שאין לו אפשרות להפיק סרט נוסף עם שחקנית בתפקיד הראשי כי כבר הופק סרט אחד כזה השנה ושניים יהיו טו מאץ’. אתן יודעות מתי זה קרה? 2011.

ריס הבינה שדברים צריכים להשתנות ואחד הסרטים הראשונים שהיא הפיקה היה Gone Girl שעליו המלצתי לא מזמן, סרט משובח של דיוויד פינצ’ר. במקביל, ריס גם אימצה באהבה את עולם הטלוויזיה והסטרימינג. היא סיפרה שעקבה אחר הרגלי הצפייה של הילדים שלה ושמה לב שסטרימינג ויוטיוב חשובים להם הרבה יותר מטלוויזיה ומסרטים, לכן לשם היא כיוונה את הפוקוס שלה. Big Little Lies ו- The Morning Show שתיהן סדרות מבית היוצר של חברת ההפקה שלה ושתיהן סדרות מצוינות ועטורות שבחים. ריס היא בעיניי ההוכחה שיזמית טובה שחיה את השטח יכולה לשנות את פני המציאות באמצעות זיהוי צורך קיים ויכולת לפתור בעיות.

את הרקע הזה לע ריס אני מספרת לכן על סמך ראיון משובח נוסף שהאזנתי לו בפודקאסט Second Life עם ריס ווית’רספון ואני ממליצה בחום להאזין לו גם. ווית’רספון היא אישה חריפה ורהוטה מאוד, נקודת המבט שלה על נשיות בהוליווד ועל פמיניזם בהוליווד היא כל כך מעניינת. אמנם הוליווד היא סוג של בועה ייחודית בפני עצמה, אבל הרבה מהתופעות שריס מדברת עליהן בפרק הזה אפשר להשליך על כל מיני תעשיות מקצועיות ובעיניי כל אישה יכולה להזדהות עם המסר. אם כבר בפודקאסטים עסקינן, אז יש סדרה שלמה של תשעה פרקים המלווים את הקריירה של דולי פרטון והיא  מרתקת בעיניי. 

בעיניי ווית’רספון היא דור ההמשך של פרטון ושתיהן סוללות את הדרך לנשים בתעשייה שלהן בכך שהן לא מוכנות לקבל “לא” כתשובה.

נסיים בטון חיובי, עם הפרשנות שלי לאתגר של דולי פרטון: