סושיאל מדיה ואינסטגרם בפרט, הן פלטפורמות מאוד מעניינות: מצד אחד, הן אמורות לשמש כלי ביטוי עצמי ומצד שני, יש בהן מעטפת של אקספיזם שקשה מאוד לפרוץ. גם כמנהלת קהילה ששואפת ליצור שיח משמעותי יותר, אני מוצאת קושי לחדור מבעד לציפייה הזו ליצור תוכן צמר גפן, או “פלאף” כפי שאני קוראת לו, באינסטגרם בפרט: תוכן ורדרד, כזה שלא יורד מתחת לפני השטח, תוכן שמסתכם בתגובות “את מהממת” או “התלבשת כל כך יפה!”.

אם כבר בחרתי להעלות תכנים משמעותיים יותר, אני מרגישה שהציפייה היא שתמיד יהיה מלווה איתם מסר אופטימי או מעצים, כשהמציאות היא לפעמים רחוקה מכך. אני מוצאת שגם אני עצמי נתפסת כדמות שנדרשת לממלכתיות ויש יכולת לקבל את ההיבטים השונים בי רק כשהם מתכתבים עם כל מה שתיארתי כאן – לא כדמות עגולה באמת ומעל לכל, אדם אמיתי: כזה שמרגיש צער, עצב וכן, לעתים גם כעס. 

כמובן שכל זה נאמר בהכללה גסה מאוד ויש חברות בקהילה שאני באמת ובתמים מרגישה שנמצאות איתי באש ובמים, אבל אין להכחיש שיש מעין מדיניות לא כתובה בסושיאל מדיה לגבי תחושות שלגיטימי להחצין וכאלה שלא. זה מעניין בעיניי כי באמנות למשל, אנחנו דווקא מתחברות לתכנים כועסים, עצובים, זועמים. קחו לדוגמה את ביונסה, שכל כך הרבה נשים מתחברות למסרים שלה – וכל כך הרבה מהטקסטים שלה מביעים זעם. אז למה באמנות כן ובסושיאל מדיה לא? אולי כי סושיאל מדיה זה קרוב מדי, אמיתי מדי, יותר מדי.

כדי לחקור את התופעה פניתי ליעל יעקבי, אישה שיודעת דבר אחד או שניים על ההתמודדות עם אבל וכעס בסושיאל מדיה. את יעל אני מכירה כבר עשור ומודעת היטב לסיפור שלה, גם לחלקים הפחות נעימים – והדרך שבה היא נשארת נאמנה לאמת שלה למרות כל תכתיבי האינסטגרם היא לא פחות ממדהימה בעיניי. יעל, הבמה שלך.

עד שנת 2007 לא כתבתי מילה.
לא לעצמי ולא למגירות.
נאדה. כלום.
בסוף שנת 2007 אמא שלי נפטרה מסרטן.
אבא בקש ממני לכתוב את ההספד, ולראשונה בחיי העלתי משהו על הכתב, שלא במסגרת לימודית.
ארבעה חודשים לאחר מכן ילדתי את בלולה (הבת של יעל), והבליל של ההורמונים עם אובדן האם היה כל כך מטלטל, שחיפשתי דרך מיידית לנקז את המועקה הרגשית שהיתה לי קשה מנשוא.
בחופשת הלידה ישבתי הרבה על המחשב (איביי היה אז חברי הטוב), והחלטתי בהחלטה אימפולסיבית לפתוח בלוג. לא ידעתי בכלל מה זה אומר, לא היתה לי הגדרה מוחלטת לתמהיל התכנים שהתכוונתי להעלות בו וזו וודאי לא היתה החלטה עסקית מודעת. זו היתה פשוט הפלטפורמה הכי נגישה שמצאתי, והיא ענתה על הצורך שלי לשתף.
התכנים בבלוג הראשון שלי נסובו סביב ענייני אמהות חדשה ותכני ביוטי, שתובלו מפעם לפעם בתכנים אישיים. עולמות התוכן הוירטואליים בעברית היו אז רק בחיתוליהם, וזכיתי להיות בין הראשונים שהתפרסמו דרכם. מסתבר שהכתיבה שלי דיברה ללבבות של הרבה קוראים, ואני – מבלי להתכוון לזה בכלל, מצאתי לי אפיק פרנסה חדש.

איך (לא) מנחמים

בדיוק בתקופה הזו, של אחרי השבעה של אמא, התחדד לי משהו שמאד קומם אותי, והוא מלווה אותי מאז בעוצמות כאלה ואחרות – מצאתי את סמנטיקות משפטי הניחומים השבלוניים איומות ונוראיות. תקופה ארוכה לאחר מכן, שמעתי מאנשים שונים מנטרות סתמיות שפשוט הרגישו לי לא אותנטיות.
יחד עם כל זה הגיעה ההבנה הנוראית והמקוממת: הבנתי שמרבית האנשים לא רצו להתמודד עם עוצמת הרגשות או הקושי שעברו על המשפחה שלי, או עלי. הם פשוט אמרו את מה ש’צריך’ לומר והמשיכו הלאה לדרכם. אלה שכביכול כן הביעו התעניינות, נסוגו מהר מאד לקלישאות ‘מעצימות’ שהיתה בהן אפס סובלנות או הכלה לרגשות שליליים או קשים שהעזתי להביע. יתרה מכך, הדרך של חלק מהם לעודד אותי היתה לציין אסונות קשים יותר של אנשים אחרים, כביכול כדי להכניס אותי ל’פרופורציה’. 

האם קשה לנו להתמודד עם האמת?

כל זה חידד לי משהו שהבנתי כבר כילדה עם פה גדול במיוחד – אנשים לא אוהבים ששמים להם מראות בפנים. אובדן, שכול, עצב ודיכאון הם נושאי טאבו שקשה להם להתמודד איתם.
אצל חלקם, זה נוגע בעצב חשוף שהם מפחדים להתעמת איתו, ואצל חלקם זה נובע פשוט מבורות ודעות קדומות – אם לא ידברו על זה, זה לא ידבק בהם (אגב, אלה גם אותם אנשים שקוראים למחלת הסרטן ‘המחלה הארורה’, או ‘המחלה’, כי לתפיסתם יש לשם המפורש כוח מאגי ומדבק, ושומר נפשו ירחק).
כל התגליות האלה כל כך קוממו אותי, שהחלטתי על נוהל ‘דווקא’: החלטתי דווקא להציף את הנושאים האלה מתי שאני מרגישה צורך בכך. לא היה לי שום עניין או רצון לעטות על פני את מסכת ה’ליצן השמח’ כל חיי רק כדי לגרום לאנשים להרגיש בנוח כשהם קוראים את החומרים שלי.
באופן מפתיע, החוויה הראשונית שלי על הצפת תחושות האובדן שלי במדיה החברתית ובבלוג היתה חיובית למדי – כשכתבתי את ‘ימים נוראים: מכתב לאמא שלי‘ או את ‘הדה-לגיטימציה של העצב‘ קיבלתי המון תגובות אוהדות. אנשים כתבו לי בפרטי, הגיבו לי בפייסבוק ועודדו אותי להבין שיש צורך אמיתי ואנושי לחשוף את הכאב גם בצורה הזו, פומבית ככל שתהיה.

זו מעולם לא היתה החלטה טקטית, עבורי זו פשוט היתה דרך לגיטימית והכרחית לעיבוד של האבל, ומסתבר שדווקא החשיפה הזו הביאה עוד אנשים להזדהות איתה – בדיוק מאותן הסיבות. במיוחד גיליתי שבממשקים הכתובים לאנשים היתה יכולת הכלה גדולה יותר מאשר אלו שפגשתי פנים אל מול פנים, ובאופן פרדוקסלי – הריחוק של הרשת הדיגיטלית, הניב תגובות חמות יותר דווקא מאנשים זרים, שפתחו את הלב שלהם, לפעמים בצורה אינטימית למדי.

ואז הגיע האינסטגרם...

ואז הגיע עידן האינסטגרם – רשת חברתית, שבניגוד לפייסבוק, נשענה יותר על אימג’ים ופחות על מלל.
באותו הזמן, הכתיבה והנוכחות שלי במדיה החברתית ביססו את עצמן גם כאופציית מינוף עסקית, והייתי צריכה לחשוב על דרך נכונה שבה אני ‘אמורה’ למכור את עצמי בהן. ול’מכירה’ הזו, היו משמעויות שלא בהכרח הסכמתי לשתף איתן פעולה.
ישבתי לא פעם עם מנטורים, אנשי שיווק ועסקים חכמים ומנוסים ממני שהעירו לי על חשיפת היתר שלי לרגשות ‘שליליים’ במדיות החברתיות – ‘אנשים לא מתחברים לדברים רעים’, הם אמרו לי, ‘אנשים אוהבים לעקוב אחרי אנשים שמשדרים חיוביות ודברים טובים ומעצימים’.
אני מניחה שזה נכון במידת מה, אבל השאלה ששאלתי את עצמי היתה עמוקה יותר – עד כמה יכולתי למכור תדמית שהיא איננה ‘אני’ במאת האחוזים? למה, בשם העסקיות, אני צריכה להיות דמות לא ‘עגולה’, כזו שמדברת גם על הכאב שהיא עוברת? למה אני חייבת לרדד את ההוויה שלי, מורכבת ככל שתהיה, לכדי גריד מפולטר של נראות מעוצבת? למה, כשחרא לי, מצופה ממני ליצור אימג’ מתקתק שלא מייצג בשיט אותי או את מה שעובר עלי? ויותר מהכל – למה אני צריכה לשקר לקהל העוקבים שלי, אלה שמלכתחילה התחברו אלי בגלל החשיפה האישית והכואבת?

תדמית מול אמת

החלטתי שאני לא יכולה ולא רוצה למכור משהו שאני לא – יהיה המחיר שיהיה. האמת האישית שלי, זו שהיתה לפעמים כעוסה, זועמת, כאובה להחריד ולפרקים לא נעימה לקריאה, היתה חשובה לי יותר מהכל – גם כי סירבתי לוותר על התהליך המרפא שהיא לקחה בו חלק, וגם כי הבנתי שפשוט לא אכפת לי יותר.
לא אכפת לי לאבד במרחב הדיגיטלי אנשים לא מכילים, או כאלה שלא עמדתי בסטנדרטים המעוצבים שלהם, או כאלה שלא בא להם לקבל ‘פיסת מציאות קשה’ לתוך הפנים מדי פעם, בדיוק כמו שבחיים האמיתיים שלי לא היה אכפת לי לאבד כאלה, אחרי שהפנמתי שהם חרא של חברים, שנעלמו בעיתות משבר ומצוקה (זה נפלא, האמת – אם חושבים על זה לעומק, הרי שהם לא היו האנשים ‘שלי’ מלכתחילה).
החלטתי שאני חיה את ה’אני’ הדיגיטלי שלי, בדיוק כפי שאני חיה אותו במציאות – ‘What you see is what you get’.
כשכואב לי, אני אכאב.
אני לא מתכוונת להקדיש שניה אחת מיותרת במחשבה על מה יגידו עלי, לא בחיים האישיים וכפועל יוצא מזה, גם לא במרחב הדיגיטלי – אני פשוט אני. אני לא מתכננת בהכרח את התכנים שאני יוצרת, אני זורמת איתם בקורולציה למה שעובר עלי, ואם עובר עלי משהו לא טוב – הרבה פעמים התכנים הללו ישקפו את זה.
בלי שמץ של התנצלות.

דמות מול אדם אמיתי

אני אדם מורכב, שעובר דברים מורכבים לפעמים ואני מאמינה באמת ובתמים שדווקא הרגעים האלה, של הקושי ושל המציאות הלא מיופה, הם אלה שנותנים לגיטימציה לאנשים להיות הם, על כל הרבדים שלהם. בסופו של יום כולנו בני אדם, כולנו חווים חוויות קשות מדי פעם – וזה בסדר לעבד אותם בכל דרך שאנחנו מוצאים לנכון.
מי שזה לא מתאים לגריד האסקפיסטי והוורדרד שלו, מוזמן לדפדף אותי הלאה מחייו.
לגמרי לגיטימי.
נשבעת שיש לי דברים אחרים, חשובים יותר, להתמרמר עליהם.

יעל יעקבי היא יזמית תוכן ומנהלת קהילת הפייסבוק הגדולה בישראל בתחום האיפור, מכורי איפור אנונימיים.

ניתן לעקוב אחר הקבוצה כאן

לבלוג של יעל הקליקו כאן

לאינסטגרם של יעל הקליקו כאן