התכנון המקורי היה להוציא את מדור הקול גירל להפוגה קצרה, “בין עונות” – כך הגדרתי את זה. רק כדי ליצור ציפייה מחודשת לעונה הבאה, לחדש אנרגיות לקראת כל המפגשים העתידיים. התקופה הזו הלכה והתארכה, התמלאה בספקות עצמיים עד שהגענו לרגע הזה, ה-1.1.20, שבו החלטתי להחזיר סוף סוף את המדור לאוויר. כי האמת היא שהמדור הזה היה כל כך משמעותי עבורי, עד שפתאום זה הרגיש לי כאילו הוא מקבל חיים משלו והייתי אני זו שצריכה להדביק בקצב – העיקר לאפשר לו להמשיך.

מהפוגה קצרה זה הפך לפרק זמן משמעותי יותר, של חצי שנה ליתר דיוק – שבה הייתי צריכה להעניק לעצמי את המרחק הזה מהמדור, מהמקום שהוא תפס במגזין ולמען האמת גם בחיי האישיים, כדי להבין לאן ממשיכים מכאן מבלי שאלך לאיבוד בו והוא בי. זה גם מסמל בעיניי את אחד המסרים החשובים שלקחתי מהשנה החולפת והיא לעשות דברים בקצב שלי, ללא התייחסות לרעשי רקע חיצוניים – כי רק אני יודעת מה נכון לי.

תמיד האמנתי שהמפגשים הללו מזמנים לי היכרויות בנקודות הזמן המדויקות לי. אחת השאלות שהעסיקו אותי למשך רוב השנה היא מי אני בכלל? ואם להיות פחות ערטילאית: מהם תחומי העניין שלי? והאם בכלל יש לי כאלה שלא כרוכים בעבודה או בבהייה בשלל מסכים? בעוד שאני עדיין בוחנת את התשובות לשאלה הזו ומניחה שאמשיך לבחון בשנה הקרובה, האורחת הראשונה של המדור מלי ליאור גרמה לי להבין שאין גבול לסקרנות ולתחומי העניין שלנו, אם רק נעיז לחקור אותם באמת.

מלי היא מנהלת הדרכה במוזיאון ארץ ישראל בעבר ואמנית מלאכת יד בהווה. הבית הצבעוני והפולקלוריסטי שלה מלא ביצירות שונות שיצרה בשנים האחרונות: החל מקיר הגלריה שמבוסס על עבודותיה ועד לבובות, פסלים מעיסות נייר, לבד, עבודות רקמה וסריגה. בעיניים נוצצות מלי מספרת על היצירה שלה וגורמת לכל מי שמאזין להתמלא באותה תחושת אושר וגאווה – ובצדק רב.

המרחב שמלי מעניקה ליצירות שלה, גם במהלך היום שלה וגם פיזית בחלל הבית שלה מהווה תזכורת אדירה עבורנו, מכיוון שלא תמיד אנחנו מעניקות לעצמנו את הקרדיט הראוי על העשייה, הנסיונות וההישגים שלנו. אני לא יודעת האם זו פונקציה של גיל או אמונה מוחלטת בעבודה שלה, אבל האהבה של מלי לכל התחומים בהם היא עוסקת היא לחלוטין מדבקת.

מלי היא סבתה של טל אטרקצי, מנהלת התוכן הויזואלי כאן במגזין. כמי שמכירה את טל כחברה כבר כמה שנים, זיהיתי בכל מיני נקודות את טל בסיפוריה של מלי. אחת התמונות האהובות שצילמתי מהמפגש הזה הוא של טל שמחייכת על רקע הפורטרט שצילמה של מלי, מבעת לדלת מאסיבית ומחלידה – פורטרט שמתנוסס בגאווה בסלון.

בדיוק כפי שטל צוללת לכל אתגר שאני או שאר הלקוחות שלה מציבים בפניה, את אותה מידת התלהבות ואנרגטיות זיהיתי גם במלי. התחושה הזו שאין שום אתגר שהוא גדול מספיק והכל פונקציה של איך ניגשים אליו ולומדים איתו משהו חדש – מלווים את שתיהן גם בפערי הדורות ומרתק היה לראות את זה. מלי עד היום לוקחת קורסים שונים, קוראת מדריכים אונליין ומזמינה פטרנים באטסי, כדי לצלול לתחומים חדשים בעולם מלאכת היד.

את כל היצירות שאתן רואות כאן בתמונות יצרה מלי, במלאכה של שעות על גבי שעות. כל כך הרבה פעמים אנחנו אומרות לעצמנו שאנחנו לא יכולות או אי אפשר ובכך מכתיבות לעצמנו את גבולות הגזרה שלנו. ה”לא יכולה” הופכת פתאום להיות לנבואה שמגשימה את עצמה ואם יש משהו שאני רוצה להשתחרר ממנו השנה, זה מכך שגם אני לפעמים מגבילה את עצמי בצורה כזו. כי אם מלי מסוגלת ללמד את עצמה באופן עצמאי Skill חדש לחלוטין מתוך האמונה שהיא יכולה, הרי שגם מן הראוי שאנחנו ניקח ממנה השראה כדי להיות קצת פחות “לא יכולות” וקצת יותר מלי.

חלל הבית של מלי מספק גם מרחב לזכרונות ולעשייה של בעלה יוסי ז”ל, שאמנם כבר לא נמצא איתנו אבל ממשיך להיות נוכח בכל מיני פינות בבית. במשך שנים יוסי היה הצלם הרשמי של עיריית תל אביב ודרך עדשת המצלמה שלו, אפשר ללמוד גם כל כך הרבה על תל אביב של פעם. חייבת לומר שבמשך שנים גישתי הייתה פרגמטית ואולי גם צינית לחלוטין לגבי הקונספט של “החיים שאחרי המוות”. 

בעוד שגם היום אני לא מתחברת להיבט הרוחני ואולי המיסטי שבקונספט, אבל אני בהחלט משוכנעת שהחיים שאחרי המוות קיימים – בהנצחה ובסיפורים שהאנשים שנשארים איתנו ממשיכים לספר לנו גם אחרי שהאדם היקר להם כבר איננו. את החגיגה הזו של חייו ויצירתו של יוסי אי אפשר לפספס בבית – ובמקום שזה יהיה מורבידי או עצוב, זה גורם לך להעריך את החיים המשותפים שחלקו יחדיו ואת המורשת שהשאיר אחריו.

מלי על רקע ציור שהכינה ברגישות רבה של יוסי ז”ל, מצד ימין. עוד לפני ששמעתי את הסיפור מפיה היה לי ברור שזו הייתה היא שבחרה להנציח אותו בצורה הזו.

בכלל, כל הבית של מלי מספר סיפור: מסיפור יצירותיה שלה עד לסיפור של כל החפצים שליקטה בזה אחר זה מסביב לעולם. סיפור של צבע, אהבה לפולקלור ואישיות שיש בה כל כך הרבה תחומי עניין ושמחת חיים. אוספים שלמים מעטרים את הבית: מבובות מריונטה עד לכלים עתיקים מהאיסלאם ושורה של עציצים יפיפיים. את האהבה לאוספים הורישה מלי גם לטל – והיה מעניין כל כך לראות את החיבור בין השתיים גם במובן הזה.

הטיולים האהובים עליה עד כה הם לרומניה מלאת הפולקלור ומצרים. הטיול למצרים כל כך היה משמעותי עבורה, גם ברמה של הגשמת חלום (לראות את הפירמידות במציאות) וגם ברמה של ההכנה לקראת הטיול: מלי מספרת שלימדה את עצמה את כל המיתולוגיה המצרית לפני הטיסה, מה שהוסיף רובד מרגש עוד יותר לטיול ולאופן שבו חוותה אותו.

מדהים היה לראות איך למרות נוכחות כל כך מרשימה של חפצים: שום סיפור לא הולך לאיבוד ביניהם: זו מצלמה אמיתית ששימשה צלמים לתעד עוברי אורח ברוטשילד, זה מטאטא קינמון, זה כלי איסוף תרומות איסלאמי, זו מסיכה מונציה. גם אם מדובר בפריטים שלא יצרה בעצמה, לכל חפץ יש ייעוד, היסטוריה וסיבה ברורה מדוע בחרה דווקא בו.

אמנם אנחנו מדברים הרבה על מינימליזם בתרבות שלנו והבית של מלי דווקא מראה בדיוק להיפך: כמה עושר חווייתי וכמה שמחה יש בחפצים וכל מה שהם מביאים לחיים שלנו. על כך שסטאף הם לא רק סטאף אם עומדת מאחוריהם החלטה ויש להם ייעוד.

מלי וטל, תודה על הסיפתח הכי יפה שיכולתי לבקש לשנה החדשה ולמדור ה”קול גירלז”. מדור ה”קול גירלז” יחזור עם פרקים חדשים ביום חמישי הראשון לכל חודש.

לפוסט הקול גירל של טל אטרקצי

מוזמנות לעקוב אחר טל כאן