הגעתן לנקודה של איזון מושלם בחיים? ברכות! סימן שאתן בריאות, מסופקות, חטובות, מאושרות וחדורות מוטיבציה. אם מצאתן נקודת איזון מושלמת בחיים, סימן שאתן מנהלות משק בית מתוקתק עם ילדים מחונכים, תוך שאתן מתקדמות בקריירה, נהנות מזמן איכות וחיי מין נהדרים עם בן הזוג ויש לכן גם זמן להתאמן ולקרוא ספר או שניים בשבוע. נשמע לכן תלוש מהמציאות? אתן לא טועות.

למעשה, המילה “איזון” היא בעיניי המילה הכי מאוסה של השנה, מקום שני מיד אחרי המילה “לדייק” שהיא ללא ספק המילה הבלתי נסבלת של כל אוצר המילים כולו. כשאנחנו מדברות על איזון, אנחנו מדברות על מציאת שיווי משקל מושלמת בין כל ההיבטים שמצפים מאיתנו לג’נגל ביניהם במהלך החיים, אבל יש לזה משמעות אפילו רעילה יותר: איזון בין כמה היבטים במקביל, אומר שאנחנו גם מצליחות לחלק את תשומת הלב שלנו בצורה שווה, כך שחס וחלילה אף אחד מתחומי האחריות שלנו לא ייפגע. 

אך מי נפגע בתהליך? אנחנו

שימו לב שכאשר מדברים איתנו על איזון, בעיקר בהקשר של קריירה ומשפחה – אנחנו כמעט אף פעם לא נמצאות כחלק מהמשוואה. למעשה, אנחנו תמיד נפסיד במירוץ הזה אחר מציאת נקודת האיזון, כי לחפש אותה זה תהליך מתיש שנועד לכישלון. למעשה, הוא לא רק מתיש ושוחק, אלא גם מתלוות אליו הרבה תחושות אשמה, שאנחנו מרגישות כשמתחוור לנו עד כמה קשה למצוא את נקודת האיזון החמקמקה יותר וקשה עוד יותר לממש.

איזון מהו?

אני נתקלת ברגשות האשם הללו כל הזמן: נשים מדהימות שמגדלות ילדים ומרגישות אשמות על כך שהן לא מקדישות להם מספיק זמן לכאורה או להיפך, לא מפתחות את הקריירה שלהן מספיק, אבל לא רק שם זה נגמר. כבר יצא לי להיתקל בנשים שמנהלות קריירה ועיסוק בצד, עסק של ממש שהן מנסות לפתח תוך כדי עבודה במשרה – ומרגישות אשמות שהן לא מצליחות להקדיש לכל ההיבטים השונים בחייהן את תשומת לב שווה בשווה. בכל פעם שאנחנו מרגישות שהיבט מסוים בחיים שלנו מקופח, אנחנו מיידית לוקחת את האשמה על עצמנו כי הנה, לא הצלחנו למצוא את נקודת האיזון המושלמת. זה מטורף כמה אנחנו לוקחות על עצמנו, כמה טוב אנחנו עושות ועדיין מרגישות שזה לא מאוזן מספיק.

איזון נגזר מהציפייה החברתית שאנחנו צריכות לעשות הכל וצריכות לעשות את זה טוב, כי זה לא מספיק שניקח על עצמנו כמה מטלות: אנחנו צריכות לוודא שאנחנו מבצעות אותן על הצד הטוב ביותר. קוראים לזה “איזון” אבל בפועל, אני מתקשה לחשוב על קונספט שמטלטל יותר ומוציא אותנו איזון כמו הציפייה שנאזן את החיים שלנו כמו פנקס צ’קים (וואו, שלפתי רפרנס מהבוידעם עכשיו).

אני רואה את החיים כמו מאזניים, כאשר כפות המאזניים משתנות לא רק על בסיס שנתי, אלא גם על בסיס חודשי ואפילו יומי! יש ימים שבהם חשוב לי יותר להשקיע בבית, יש ימים שבהם אני רואה לנגד עיניי רק את הקריירה. מטבע היותי אדם עם תחושות ורצונות, בכל יום אני מתעוררת לבוקר חדש שמזמן לו כל מיני חוויות ואני מחליטה איך לבצע את חלוקת הקשב סביבן.

מלמדים אותנו שאיזון זו כמו עוגה שאת החתיכות שלה מחלקים שווה בשווה אבל המציאות מכתיבה לנו בדיוק ההיפך. הרי ברגע שנסיים לחלק את חתיכות העוגה בין כל האנשים והמטלות שלנו, נמצא את עצמנו עם מגש ריק ואף אחד לא מדבר איתנו מה לעשות עם התחושה הזו שנתנו כל כך הרבה – עד שלא נשאר לנו עוד מה להעניק לעצמנו ואיך מתעדפים את עצמנו במירוץ אחר נקודת האיזון המושלמת.

תוותרו לעצמכן, לא על עצמכן

אם אנחנו מוציאות את עצמנו מהמירוץ הזה, מהחיפוש אחר נקודת האיזון המושלמת, האם זה סימן לתבוסה? אני אומרת להיפך: ככל שנגיע להבנה שנקודת האיזון הזו גמישה ונעה כל הזמן על הספקטרום בין הרצוי למצוי, כך ניפטר מתחושות האשמה. המטרה היא לוותר לעצמנו, לא על עצמנו וברגע שנבין שהחיים מחולקים לכל מיני עונות של פרודוקטיביות ורצונות, כך נעיף את נקודת האיזון הזו מהמשוואה ופשוט נחיה. כי בואו נודה בזה: יהיו ימים שבהם נהיה אמהות טובות יותר ויהיו ימים שפחות, יהיו ימים שנהיה נשות קריירה חריפות ויהיו ימים שפחות ואתן יודעות מה? הכל בסדר.