רק אתחיל ואומר: כל ה”טרנדים” שמתוארים בפוסט הם בעצם מגמות גלובליות מבורכות בסך הכל ואין לי שום עניין לצאת נגדן. הבעיה שלי איתן בעיקר נובעת באופן שבו מציגים ומרדדים אותן ברשתות חברתיות. כשאני רואה את זה קורה – זה מביא לי את הסעיף, כשמביאים לי את הסעיף – אני כותבת על כך פוסט, להלן, הפוסט:

סלף קייר

בואו נדבר על זה: סלף קייר הוא מושג חרוש שיצא לחלוטין משליטה בשלוש השנים האחרונות. ברגע שהוא הפך ל-memes ועוד שיטת שיווק בתרבות הצריכה שלנו, אז הוא גם איבד את זכות הקיום שלו בעיניי. סלף קייר אמור לגרום לנו לעסוק בפעולות שיועילו לנו, לגוף שלנו, למצב הנפשי שלנו לטווח הארוך או לפחות כך אני תופסת את הקונספט. במקום זה, משווקים לנו סלף קייר כערב של מסיכה, פיצה, בינג’ מול נטפליקס בבית. 

כשזה המצב, זה בסך הכל מתאר וויקאנד רגיל בבית משפחת שרגא. אין להתווכח על כך שזה פאן, אבל מה בדיוק התמורה ארוכת הטווח של פיצה מול נטפליקס? למעשה, היווצרותה של תנועת ה”סלף קייר” בסך הכל העניקה לגיטימציה לז’אנר שלם של מוצרים נוספים שאפשר למכור לנו בשם הטיפול שלנו בעצמנו. בכל אתר ביוטי שבו תבקרו יש קטגוריה של Well being. אז כן, נר ריחני זה סופר נחמד ואצלי בבית תוכלו למצוא כמה וכמה נרות כאלה אבל האם הם תורמים לי באופן ממשי לטווח הארוך? לא, לא ממש.

זה בדיוק הקטע: אני כל הזמן עושה דברים שלא תורמים לי באופן ממשי אלא רק כי הם כיפיים ואתן יודעות מה? זה בסדר גמור! אני לא מתייגת אותם כ”סלף קייר” אלא מכירה בכך שאלה פשוט דברים שמשמחים אותי. ההפרדה הזו חשובה כדי לא ליצור תחושה פיקטיבית שאני מטפלת בעצמי בכך שהוצאתי הזמנה של נרות מקאלט ביוטי או מרחתי מסיכה על הפרצוף. למעשה, הרבה פעולות של סלף קייר הן כאלה שכלל לא מסבות לי הנחה, כמו למשל ללכת לשיננית או לטפל בביטוח הפנסיה שלי, אבל אלה היבטים שבסושיאל מדיה כלל לא עוסקים בהם ומכאן נובעת הבעיה.

מינימליזם

יש לי הרבה ביקורת על מינימליזם ובייחוד על השיטה של מארי קונדו כפי שמשקפים לנו אותה בסושיאל מדיה. פתאום ערוצי היוטיוב שלי מלאים ב”הולים” של מלתחת קפסולה מזארה וזה רק ממחיש עד כמה הקונספט הזה מגחיך את עצמו כשהוא פוגש אנשים שמנסים לרכב על הטרנד. נכון, להיות מוקפת בחפצים חסרי שימוש זה לא דבר חיובי ונכון, אנחנו לא צריכות להעניק כל כך הרבה ערך לחפצים.

אבל דווקא הגישה הזו לשמור רק חפצים שגורמים לך לתחושת אושר היא זו שמנציחה בעיניי את ההיקשרות לחפצים. מה זה אומר חפץ שמעניק לי אושר? האם חולצה שנראית עליי טוב גורמת לי לאושר? או שהיא רק חולצה שנראית עליי טוב? כל ההתעסקות הזו במה כל חפץ גורם לי להרגיש לא באמת יורדת לשורש העניין וחוקרת מדוע הקפנו את עצמנו בפריטים הללו מלכתחילה. בנוסף, לחיות בסביבה שבה אנחנו מוקפות רק בחפצים שעושים לנו אושר לא בהכרח תגרום לנו להרגיש מאושרות אלא אם כן נרד עוד שלב אחת לעומק הדברים וננסה להבין מה מניע אותנו וגורם לנו לאושר אמיתי.

זה גם מעניין שבזמן שתנועת המינימליזם גדלה ומתפתחת, גם תופעת הצרכנות לגמרי יצאה מכלל שליטה. כחובבת ביוטי ואופנה, אני לא זוכרת זמנים שבהן יצאו לאור כל כך הרבה קולקציות, מוצרים וחפצים. גם אני בתור מישהי שכותבת על כל הנושאים הללו לפרנסתה לא עומדת בקצב ההשקות (ובשלב הזה גם לא ממש רוצה לעמוד) ולכן אני שואלת את עצמי – האם מינימליזם באמת מעורר שינוי בעולם? 

אני לא משוכנעת שהתשובה לשאלה הזו היא חיובית, כי זה מרגיש לי שמינימליזם זו מגמה שמכוונת לנשים כמוני, כלומר אישה לבנה, בריאה, עובדת למחייתה- פריבלגית. יש אנשים שלא צריכים לשאול את עצמם האם פריט מסוים מעורר בהם תחושת אושר כי מציאת החיים שלהם היא מינימליסטית מכורח הנסיבות. בשורה התחתונה, אני לא משוכנעת שיש בסיס לתנועה הזו כדי באמת ליצור שינוי בעולם וגם אם כן – מה שמציגים לנו בסושיאל מדיה רחוק שנות אור מהשינוי הזה.

קיימות ואיכות הסביבה

כמה מכן הפסקתן לעשות שימוש בקשים? אם התשובה היא כן – כל הכבוד לכן! קשים זה בהחלט דבר נורא שמזהם את הסביבה, אבל אני גם מרגישה שהקשים הללו הם רק ביטוי לחוסר האונים והשליטה שלנו בדברים אחרים שנעשים בעולם, שבאמת יכולים להשפיע באופן ממשי על איכות הסביבה. להפסיק בשימוש בקשים זה חשוב, אך האם זה באמת מקטין את טביעת הרגל הפחמנית שלנו בעולם? לא מספיק.

האם הפסקת השימוש בקשים גורמת לנו להרגיש שעשינו את שלנו בכל הנוגע לשמירה על איכות הסביבה? ברוב המקרים כנראה שכן. חשוב לי לומר: שמירה על איכות הסביבה היא נושא מאוד מורכב ואני באמת מרגישה שכל דבר בכיוון שאנחנו עושות הוא חיובי וחשוב. יחד עם זאת, זה מרגיש כאילו המודעות היחידה שיש כלפיי הנושא הזה היא בסושיאל מדיה היא סביב הקשים. קשים! “משטרת הקשים” אני מכנה את זה. 

שוב, מבינה לגמרי את התסכול, כי הרי מה שבאמת נחוץ זו חקיקה ואכיפה בנושאי איכות הסביבה ואלה לא שינויים שאני או אתן יכולות לעשות – אבל גם הקשים האלה, מזהמים ככל שיהיו, זה לא הדבר היחידי שאנחנו יכולות לעשות. מה הבעיה עם קשים מלכתחילה אתן שואלות? קודם כל, אי אפשר למחזר אותם ושנית, בגלל שהמשקל שלהם כל כך קטן, הם לפעמים פיזית נופלים בין הכסאות בתהליך פינוי הפסולת ומוצאים את מקומם בטבע. למרות כל הנאמר, קשים רחוקים מלהיות סוג הפסולת המזהמת ביותר, אז אם בכל זאת תרצו לקרוא איך ניתן להקטין את טביעת הרגל הפחמנית שלנו, תוכלו לקרוא את הטקסט הבא.

לסיכום, אין ספק שהקשים הם יותר מכל סמל לאחריות שמפילים עלינו הצרכנים במקום לטפל בשורש הבעיה. לגופים הגדולים במדינה ובעולם, יש את הכח לבצע שינויים שהם לא ברי השוואה להחלפת קשי פלסטיק בקשי נייר, גם אם לצורך העניין נימנע מהשימוש בקשי פלסטיק עד סוף ימי חיינו.

איזה טרנדים בסושיאל מדיה מביאים לכן את הסעיף?