טור האורח של לורי במגזין השאיר אותי מבולבלת, אני מודה. מצד אחד, אני מכירה בכך שיש לי צורך לאפיין ואפילו להגדיר את בנות הדור הצעיר ממני ומצד שני, הרי אני בעיקרון מתנגדת לעצם הקטלוג שלנו לפי קטגוריות אז מה פתאום אני עושה את זה לאחרות? אם אני מנתחת את הצורך הזה, משתקף לי בעיקר חוסר הביטחון שלי עם עצמי: קיומן של נשים צעירות ממני בעשור בשוק העבודה גורם לי להבין שהזמן חלף ועצם הקטלוג הזה מעניק לי תחושת שליטה של הסיטואציה במקום לקבל אותה כפי שהיא.

אז בינתיים אני עדיין מנסה לרדת לשורש העניין אבל להבדיל ממני, יש כמה וכמה חברות בקהילה שלנו שלא הרגישו מהוססות כמוני. אחת מהן היא פז בן נון, שאותה אני לא מכירה אישית, אבל האופן שבו ביטאה את עצמה ברהיטות בתיבת המסרים באינסטגרם, גרמה לי להבין שהדיעה שלה לא צריכה להישאר רק שם אלא להפוך לשיח פתוח. 

פז להבדיל מלורי, לא מאמינה שביטחון עצמי הוא נגזרת של רוח התקופה או של הדור, אלא נטו עניין אישיותי אך גם נגזרת של גיל (בכל קבוצת גיל אנחנו חוות את החיים בצורה שונה) והוא אינו ייחודי לדור ה-z בדיוק כפי שהוא אינו ייחודי לדור שלנו. זה מה שיפה בריבוי דיעות בקהילה: העשרה הדדית, כזו שגורמת לחשוב ולהרהר -ולפעמים גם לא להסכים. כעת, הבמה היא כולה של פז ועל מה שיש לה לומר בהמשך לטור שפורסם כאן שבוע שעבר:

לפני כחודשיים בערך במהלך זיפזופ סטנדרטי של ערב נתקלתי בכתבה מבוהלת לחלוטין על האפליקציה tiktok. אמהות ואבות התראיינו והסבירו בסבר פנים חמורות שאין להם מושג מה עושים באפליקציה, ורמת החשיפה של הילדים שלהם ברשת מלחיצה אותם. במקביל הציגו חבורה של בנות 13 משתמשות באפליקציה, והן הסבירו שעבורן זה (בפראפרזה) אמצעי לביטוי עצמי, כלי חברתי וגם סוג של תחביב שמעביר את הזמן. בסוף, ובחלק המועדף עליי, ראיינו פסיכולוגית ילדים (או משהו על הרצף הזה) שהסבירה ברצינות מכאיבה כמעט, שהיום ילדים חשופים בהרבה ומדובר בפלטפורמה שיכולה להיות מסוכנת, לצד הנחיות גנריות על הצבת גבולות לילדים.

 

הסיבה שלא יכלתי לזפזפ הלאה היא כי זה הזכיר לי בצורה ממש חזקה את עצמי בת ה-13 ויותר מכך: הזכיר לי את הטירוף שהיה סביב תכנית אחת ספציפית.-“המורדים”. ובכל זאת, למי שלא מכירה- קצת אחרי עידן ה”קטנטנות”, כולנו היינו כרוכות אחרי תכנית מאותו בית היוצר שעקבה אחרי טינאייג’רים, ובכן, מרדניים במיוחד, בארגנטינה, ואחרי ההתנסויות האופייניות לגילם במעין היבריד של בית ספר\פנימייה. משהו בתכנית הזו ממש ערער את המבוגרים סביבנו, וחוץ מכתבות בחדשות ואייטמים בתוכניות בוקר (עם דור אחר של פסיכולוגי ילדים, שאמרו אותן מנטרות שמשמשות אותם עד היום) -היו אפילו הפגנות נגד הקרנת התכנית. לבסוף הושגה פשרה שלפיה לפני שידור הפרק (או אחריו? אני לא זוכרת כבר) שודרה שיחה עם פסיכולוגית ילדים שפירקה את שאירע בפרק בצורה מונגשת יותר.

טיק טוק מול המורדים

אני זוכרת כילדה כמה מגוחך זה נראה לי, ואיך עצם הבהלה ההורית הזו נראתה לי נורא מצחיקה. בתור טינאייג’רית ממוצעת, היה לי ברור שיש הבדל בין דמויות בסדרה לבין החיים שלי ועצם השליליות והעליהום שנוצרו סביב הסדרה, רק גרמו לי לרצות לצפות בה יותר, ולחלוק את דעותיי על שקרה בפרק עם חברים בהפסקה.

אז אוקיי, למה כל הwalk down memory lane הזה? כי הפוסט האורח של לורי שטרן בבלוג עורר בי תחושות דומות מאוד: הצורך לקטלג דורות באופי ייחודי להם, זה דבר שאני מאוד לא מבינה. אני לא חושבת שנערות בשכבה שלי אז היו שונות בצורה דראסטית מנערות בשכבתה של לורי. היו בינינו מופנמות ומלאות ביטחון עצמי, אהבנו נורא בגדים ותרבות פופולארית. אמנם לא היו לנו רשתות חברתיות, אבל וואללה, ביום שבו הגיעה אליי הביתה מצלמה דיגיטלית בפעם הראשונה חברות שלי ואני (בלי שמץ של אינסטגרם באופק) הצטלמנו בחדווה והעזה ששמורה לגיל הזה. יודעות למה? כי היינו נערות, וכי האגוצנטריות והרצון בגילוי עצמי הם לא נכס של אף דור.
הנערות שהיינו אז, שנולדו ב89′, לא שונות מהנערות שנולדו ב98′, גם לא ב2000.
אני אגדיל ואומר שהסיפורים של סבתא שלי על אמא שלי הצעירה רק מחדדים מבחינתי את העניין: עבור סבתא שלי, עצם העובדה שאמא שלי (דור הX) האזינה לזמרים מסויימים ולבשה ג’ינס מתרחב היא הזויה לחלוטין. גם אז אמרו שהנוער של אז הוא אחר, מרדן יותר, מלא בטחון יותר. אלא שפעם, הסבירו שזה בגלל שהם נולדו כאן, בארץ ישראל, ולא היגרו לכאן כמו הדור שלפניהם.

אותה גיברת בשינוי אדרת?

מה אני מנסה לומר? שבכל פעם שמספרים לי על הדור שלי, המילניאלז, ומתייגים אותנו בסופרלטיבים דוגמת (ואני מצטטת מויקיפדיה, כמו גדולי דורי הקודמים)- “הם אינם מוכנים לוותר על חיי משפחה לטובת קידום בעבודה,[3] הביטחון התעסוקתי לא מדורג אצלם במקום גבוה, ואינם רוצים לקחת אחריות בעבודה אם הדבר ידרוש מהם להשקיע בכך מאמץ רב.” – אני מתרגזת.
למה? כי זו לא ההגדרה של אף אחד בגילי שאני מכירה. אז מה פשר הצורך הזה לקחת קבוצה של אנשים שנולדו בטווח שנים ולתת להם הגדרה כל כך שרירותית?

ובכן, התשובה שאני בדרך כלל מקבלת היא – טכנולוגיה (הערת מערכת: זה גם היה ניסיון ההסבר שניסיתי להעניק לפז בשיחה שלי איתה). “הקדמה היא הסיבה שאת שונה מלורי, כי היא נולדה לתוך עולם שבו כבר יש אינסטגרם, ואת לא”, כך אומרים לי.
אז בגדול, ההשפעה של האייפון גדולה יותר מזו של מלחמות עולם? של המהפכה התעשייתית? של המצאת החשמל או הטלפון? או אולי כל קדמה טכנולוגית מייצרת פער בין הדור שהיה לפני לזה שהיה אחריה? זה לא הרשתות החברתיות שגורמות להורים להרגיש חסרי אונים, ולנשים צעירות להיות בעלות או נעדרות בטחון עצמי. זו גם לא התכנית (השערורייתית! למריצה היה שיער כתום!) המורדים. גם לא אלביס פרסלי או קורט קוביין.
הסיבה שאני שונה מלורי היא כי אנחנו נשים שונות ואחרות זו מזו.

ואם לסכם את בליל המחשבה הזה- אני, כפז (ולא באופן שמייצג את כל מי שנולד במהלך שנות ה-80 ושנות ה-90) סופר ספקנית לגבי עצם ההגדרה הזו של דור הY או דור הX בצורה גורפת. התקדמות טכנולוגית מתרחשת כל הזמן ומשפיעה מאוד על האנשים שחווים אותה, מההתחלה שלה או מהצד של הסוף.
כשאני הייתי בת 14 ועצובה ומדוכדכת הייתי כותבת בישראבלוג ואילו נערה בת 14 היום תפתח אינסטגרם ותעלה תמונה של שקיעה (לא יודעת, זרמו איתי פה).
קדמה וטכנולוגיה נקלטים מהר יותר אצל צעירים והדור שלפניהם תמיד נשאר מבולבל ומאויים, לספר לעצמנו שלדור הZ יש יותר ביטחון עצמי זה דרך פיקטיבית למדי לייצר אשליה של שליטה.

וכן, אני מודה שאם יש הבדל מהותי אחד- הוא בשאלה במה אנחנו מורדות: מהו ה”ממסד” ומה הדבר שאנחנו מרגישות נגדו בעוצמה? אני מאוד שמחה לראות נשים צעירות, כמו לורי, עושות את מה שמשמח אותן, מייצגות קהל רחב ומדברות עבור נשים שאין להן את האומץ או שלא נוכחו עדיין לגלות שאפשר, כי זה נהדר וראוי. אני שמחה שיש פלטפורמה שמקלה עליה להנגיש את עצמה לקהל הרחב.

אבל אם נודה באמת, זה קשור יותר מכל לאישה המדהימה שהיא, להורים שגידלו אותה ולסביבה שבה היא פרחה וגדלה. לא לשנה שבה היא נולדה.

פז בן נון
מנהלת שיווק בחברת הייטק, מאמינה אדוקה שפבלו ומיה לא היו צריכים להישאר יחד, שנולדה ב89, וממש אוהבת אינסטגרם.